ויִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: (יא, י).
ויש להתבונן מהו פשר הבכיה הלזו, וגילו לנו חז"ל שסיבת הבכיה היתה בשביל 'עריות שנאסרו להם'. ועדיין התמיה עומדת במקומה, הרי איסורי עריות נאמרו להם לפני כן, מה פתאום כעת התאוננו ובכו על מה שנאסר להם.
המהר"ל מבאר הענין, ומקדים כדרכו דרך הפשט, ובחתירה לעומק כוחות נפש האדם :'דרך האדם כאשר הוא מצער הוא מספר כל צרותיו, ובשעת צרתיהם, שהיו מתאוים לבשר, היו מספרים [ג"כ] שהמצוה עליהם לעשות פירוד בין הדביקים, כאלו כל עניניהם היה נגד הטבע' (לשונו בח"א שבת), פירוש הבכיה לא היה בשביל הפרישה מעריות בדווקא, אלא דרך האדם כשמתחיל להשיח צערו, מתעורר בו לשפוך נפשו על כל המעיקים שיש לו.
ובעומק יותר יתבאר הענין, שבאמת כבר נאסר להם העריות לפני כן, אמנם נקודת הדבר מה שהתאוננו, אינו בשביל פרישה עריות, אלא על ענין כללי, שעל ידי מצוות התורה נעשה מוגבלים, והוצרכו לפרוש מ'התאוות גופניות', כפרישה מעריות ואכילת איסור וכדו', 'ואמרו (פסוק ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" 'מן המצות' (רש"י שם), שלא היינו דואגים מן המצות, והיינו אוכלים ושותים בלא דאגת המצות, ועל הכל מה שהיה להם התאוות בעריות, והפריש הקדוש ברוך הוא אותם מהם, ולפיכך היו מתאוננים עתה עליהם' (לשונו בגור אריה).
ובאמת דבר זה אינו ענין צדדי בקיום מצוות אלא מבואר במשנתו של המהר"ל שזהו יסוד איתן, דמצוות ה', מעלה את האדם מטבעיות החומר, ומסיר שכבות החומר המלפפו, ומזכך את החומר שנולד בו, והכח שיש במצוות ה' לשנות האדם ולהרחיקו מן כל ענין הגשם והחומר. וכלשון המהר"ל בתפארת ישראל פ"ד: '[המצוות] 'הם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון, להושיב אותו עם המלך ה' צבאות, עין בעין... כי המצות הם צירוף האדם מן הגשמי'.
ו'המתאוננים' נחשב להם לחטא לפי מדרגתם, שבכייתם לא היה בשביל מצוה פרטיות אלא חסרון בעצם יסוד ענין המצוות, שהתאוננו על המצוות שמתנגד לחומרם, כאכילה ופרישה מעריות, שדברים אלו הם דבקים במיוחד לחומר[1].
וז"ל בחידושי אגדות שבת :
'ויש לך לדעת עוד, כי מה שהיו בוכים באותה שעה על שהיו צריכים להפרד מן תאותם החמרי, הוא גם כן בטול והפרד החמרי, והוא ענין אחד עם מה שהיו בוכים על פרישתם והבדלתם מן העריות, כי הכל הוא מה שיתחייב מתאוה החמרית הן תאות האכילה הן תאות העריות שלא היו רוצים בקדושה, והיו רוצים בתאוה החמרית, והפרישה מזה הוא נקרא הבדלה ממה שראוי לאדם מביא בכיה ולכך על שניהם היו בוכים כאחד, וכעין פירש זה פרשנו בספר גור אריה (פ' בהעלותך)[2].
ובאמת יש להתבונן בחטא המרגלים מהו גודל החטא של ה'בכיה של חנם' שגרם שיהי' בכיה לדורות, לכאורה הרי בחטא המרגלים היה לשה"ר וכדומה, ולמה הוכרע עונשם שיחרב הבית וילכו בגולה וכו' על ידי הבכיה של חינם דווקא.
אלא מבאר המהר"ל שכל דברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטבעי, וארץ ישראל הוא 'מקומם הטבעי' לישראל, ובזה שלא רצו ללכת שם ומאסו בארץ חמדה, ולא עוד אלא שהוסיפו 'לבכות' על זה, מורה שנעשו פירוד בינם לארץ ישראל, ואינו מקומם המיוחד להם לגמרי, וזאת גופא גרם הבכיה לדורות, שאם היה מתחברים לארץ ישראל מיד בלי שום חסרון ופגם, לעולם לא הלכו בגולה.
וזה לשונו בנצח ישראל (פרק ח):
'ועוד, כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ.
כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז א), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודוקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי'[3].
[1] וההדגשה מה ש'בכו' יש בזה הטעמה מיוחדת ע"פ מה שנתבאר לעיל שיסוד התאוננות היו על מה שהרחיק מהם התאוותם החומרית. דהנה החומר מאוחד עם האדם, והציווים שהתורה מצווה האדם הוא להתרחק ולהתקדש הוא כעין ציווי לחתוך חתיכה מעצם הוויתו, וכאילו הוא נאבד ויש הפסד לחלק ממנו, וזהו פשר ה'בכיה' שבא תמיד על דבר שנפסד, ונאבד, כאבלות וכדומה. ובלשון המהר"ל: 'כי פירוד הדבר שראוי להיות ביחד הוא הפסד ובכיה'. (ח"א שבת) וכן כתב 'ועל דבר שהוא בטול המציאות, יש בכיה והורדת דמעות, כמו שהוא על מת'. (באר הגולה באר ד').
[2] וממשיך בזה הלשון: 'כלל הדבר המצוה היא הפרדה והבדלה דבר שראוי החבור לפי הטבע החמרית, וזהו ההפרש שיש בין מצות מילה למצות עריות, כי מצות מילה יש בה שמחה להפריד הערלה שהיא תוספות, ולא היה נקרא אברהם תמים עד שקבל עליו המילה, ולכך קבלו את המצוה הזאת בשמחה, ומצות עריות היא פרישה מן הדבר שראוי להיות לו חבור אחד לפי הטבע'.
[3] ובכיה בפרשת המתאוננים היה פגם בעיקר 'יסוד התורה והמצוות', דנתינת התורה מיוחד 'במקום', ול'אדם' המסולק לגמרי מן החומר, וכדאיתא בחז"ל (במדב"ר א, ז) , 'בשלשה דברים נתנה התורה; במדבר, באש, ובמים. במדבר, דכתיב (שמות יט, ב) "ויבואו מדבר סיני"' כו''. וביאור הדבר שהמדבר הוא משולל מכל עניני הגשמיים, ולכן שמה מיועד לזכות לתורה.
וביתר עומק, האדם בעצם הוא בעל גשם וחומר, והתורה הוא שכלית, ולגודל מעלת התורה אי אפשר להיות התורה 'מיוחד לאדם', ולכן ניתנה התורה במדבר שזהו מקום 'הפקר' שאינו מיוחד ושייך לאדם כלל. וכלשונו: 'כי התורה אינה מתיחסת לאדם, כי האדם בעל גשם, ואילו התורה היא שכלית. ולפיכך אין לתורה התיחסות לאדם כלל, לריחוק מעלתה מן האדם, והיא מובדלת מן האדם. ולכך נתנה התורה באלו שלשה דברים, כי כל אלו דברים הם הפקר לעולם, וזה מורה שאינם מיוחדים לאדם. וכל דבר שאינו מיוחד לאדם, נבדל הוא ממנו'. (תפארת ישראל פרק כו). ולכן על ידי שהיה להם משיכה לדברים גופניים זהו גופא חסרון בעיקר נתינת התורה.
[מכון משנת המהר"ל]
