דעת הקודש ממקור החיים -- הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שבאה מצד הקודש. כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והיש. שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי. ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל. אז יתישרו כל ההדורים, מצד שרק אז, בהיות הגובה העליון של המדע מתגלה, יחש המדע נערך בטבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, כלא נחשב, לעומת הקנין המדעי ה מ ו ח ל ט , שהוא דעת ד', המתבלט ע"י דעת העולם בתור פועל ד', שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי, כל המוכר והנודע. וכל עמל העולם ועילויי מדרגותיו הוא מכונן רק כדי שיבא האור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי, כל הטבת ארחות החיים, אורח הצדקה והישרות בחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו, ע"י ההתודעות של ההכרה במקוריותה, שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש, שהוא זוהר האמת, אור ד', מחולל כל. [אורות הקודש א-ב]
הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שבאה מצד הקודש - בפסקה זאת הרב מבאר את פעולתו והשפעתו של הקודש. הרב מבאר שישנה הכרה רגילה של המציאות, ההכרה הזאת היא הכרה המכירה את העולם מצד החול. זאת הידיעה הרגילה הרואה את העולם ואת המציאות בצידה הגלוי. בפשטות ההכרה הזאת כוללת בתוכה את כל העיסוק המדעי הקיים כיום. למרות כל העיסוק הגדול והרחב הקיים בהכרה הזאת, מצד האמת ההכרה הזאת היא אינה נחשבת אפילו אחד חלקי רבבה ביחס להכרת העולם מצד הקדושה.
אפשר להסביר את הפער הזה כמו ילד קטן שמנסה להבין את המחנך שלו. הילד כמעט ולא מסוגל להבין את השיקולים של המחנך. בדיוק כך אנו כלפי האלוקות, לא יכולים לראות כל הרוחב. מה שאנו יכולים להתעסק זה רק המדע הגלוי לנו. הראיה הזאת היא ממש חיצונית, וכלפי הצד האמיתי היא נחשבת כדבר שאין לו ממשות. שהרי הפער הוא אינסופי. ההבדל בין ההכרות בא לידי ביטוי לא רק בהבדל כמותי, אלא גם בהבדל איכותי. לכן הרב מסביר שההכרה השניה זאת נחשבת ההכרה העמוקה של כל העולם, ושל כל הישות בכלל.
הרב בשמונה קבצים מביא גם את ההבדל בין ההכרות, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה קנה.
- המציאות הגשמית כולה היא רק נקודה קטנה, שעליה חלות השפעות של חזיונות גדולים לאין תכלית. והאדם כשהוא משועבד אל הגשמיות, חושב הוא שהוא בא לאמתת המציאות, ובאמת הוא בא אל המיעוט היותר קטן, שמונע ממנו את האור של כל החזיונות...
במקור זה הרב מבאר כיצד ההסתכלות הגשמית היא רואה רק את הנקודה הקטנה הקיימת במציאות. הבעיה שזאת נקודה קטנה שבאמת עליה נמצאות השפעות רוחניות גדולות, השפעות אין סופיות. כשהאדם משועבד לגשמיות, הוא רואה רק את הצד הגשמי, ממילא הוא חושב שהוא ראה את כל המציאות. הבעיה שבהסתכלות מצמצמת זאת האדם חוסם בעצמו את היכולת לראות את כל החזיונות. כיון שהאדם ממקד את המבט את הקטנות. כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והיש- הרב מוסיף ומדגיש שההכרה הנכונה, הכרת הקודש המשפיע על העולם, זאת אמתת המציאות. מי שרואה רק את החלק הגלוי הוא נמצא בהכרה חסרה, הכרה שאי אפשר לקרוא לה כהכרה המבטאת את האמת. הצורה האמיתית זאת ההבנה שבאמת הכל נובע מן הקודש. הרב מכנה כאן את הקודש כמקור החיים. כמובן הרב בדבריו מתכוון לנקודת האלוקות המחיה את כל המציאות כולה. יש כאן תפיסה מוחלטת שאין שום דבר ושום ישות בעולם שאיננה נובעת מן האלוקות. דברי הרב מבוססים על לשון הפסוק בנחמיה, וכך מובא בפסוק.
אַתָּה־ה֣וּא יְהֹוָה֮ לְבַדֶּ֒ךָ֒ (את) [אַתָּ֣ה] עָשִׂ֡יתָ אֶֽת־הַשָּׁמַ֩יִם֩ שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכׇל־צְבָאָ֗ם הָאָ֜רֶץ וְכׇל־אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֙יהָ֙ הַיַּמִּים֙ וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת־כֻּלָּ֑ם וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִשְׁתַּחֲוִֽים׃ אַתָּה־הוּא֙ יְהֹוָ֣ה הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם׃
בליקוטי מוהר"ן מרחיב ומסביר כיצד האדם צריך להסתכל על האלוקות הנמצאת בעולם, וכך מובא בליקוטי מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תורה לג
- וצריך לדעת, שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מינה, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ... כי כבר גילו לנו חכמינו ז"ל, שבכל דברים גשמיים, ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצוא בהם אלקות. כי בלא אלקותו אין להם שום היות וקיום כלל, כמ"ש (נחמי' ט') ואתה מחיה את כולם. לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמעוט, רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר. כי הקדוש ברוך הוא צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקודת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקליפות: במקור זה ר' נחמן מסביר שהאלוקות הצטמצמה בצמצומים רבים כדי שתוכל להופיע בתוך הגשמיות. זה מתאים לדברי הרב שאמיתת המציאות זאת ההכרה שכל המציאות זאת הסתעפות מן מקור החיים.
המושג הסתעפות מקביל למושג צמצום. תורת הסוד מרבה להעמיק כיצד העולם הגשמי נוצר מן האלוקות הרוחנית. הדבר המאפיין את ההבדל בין הצד הרוחני לצד הגשמי, הוא הצמצום. היינו ככל שהדבר יותר גשמי ממילא הוא עבר צ מצום והסתעפות יותר גדולה. מתוך כך האדם מכיר כיצד בעומק בשורש המציאות ישנו שורש אלוקי אחדותי, אלא שבירידה, אותו אור מקבל 'לבושים' מקבל צינור הגורם גילוי חיצוני של העולם החומרי הגלוי. הרב מכנה את השורש של הכל כמקור החיים, מקור החיים הוא השורש הרוחני המחיה את העולמות, וכך כותב הרמ"ק בספרו פרדס רימונים.
פרדס רימונים לרמ"ק שער ג' פרק א'
- עוד נבדל המאציל מן הנאצלים כי חיותם תלויה בזולתם היינו במאציל המחיה אותם ... וא"ס ב"ה אינו צריך אל זולתו אלא הוא מקור החיים והחיים נמצאים ממנו עד שהוא חיות החיים... הוא מקור האור אל כל שאר המאורות.
הרמ"ק במקור זה מסביר את מעלת המאציל, שהוא מקור החיות. הרמ"ק בפרק זה מרחיב ומבאר למה מקור החיים הוא נכלל בתוך הספירות, ועל
פי יסוד זה מסביר הרמ"ק את מעלת הכתר, למה ספירת הכתר איננה כלולה בתוך עשר הספירות. לפי דברי הרמ"ק רואים שמקור החיים הוא מקביל לכתר המחיה את כל המציאות. לכן על הכתר ניתן להגיד 'אני ראשון ואני אחרון'. בסופו של דבר הכתר נמצא בשורש של הכל, מצד שני הוא מחיה את הכל, כולל הדבר הכי קטן והכי נמוך.
הרב בעולת ראיה כותב על מקור החיים כך.
- מקור החיים, אוצר שפעת החיים כולם, החיים המוחלטים, אשר אי אפשר לסמנם בשום סימון של חיים מורגלים. כל יסוד תיאור חיים בכל היצורים הוא רק התנוצצות חיה, המאירה על התוכן המת ומעוררתו, אבל החיים המוחלטים, החיים שבכל מקום שהם פוגשים הם ממלאים הכל אור חיים, הם מיוחדים למלך חי ...
במקור זה הרב מבאר שמקור החיים הוא שורש כל כך עליון שאי אפשר לתת שום סימון למקור חיים זה. כל החיים מתנוצצים ונובעים ממקור חיים זה. אילולי התנוצצות של מקור החיים, כל המציאות נחשבת כמציאות מתה.
הרב כאן מתייחס למקור החיים והיש, ונראה שמקור החיים הוא הכתר, שהוא נמצא מעל המציאות. והיש היא ספירת החכמה, התחלת ההופעה האלוקית כמציאות. כנקודה קטנה שאי אפשר לתפוס שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי- כל המציאות כולה כשהיא מופיעה רק בצד הגלוי, הצד הגלוי מכונה בשם עולם, היינו לשון העלם.
העולם הוא מעלים את הישות האלוקית המחיה אותו. העולם הוא מעין צל קלוש, העולם משמש סיכוי לאור האלוקי הגדול. דוגמא ליכולת להכיר את המציאות מתוך הצל מצאנו בגמ' במסכת עירובין דף מג. שם מתארת הגמ' שהאדם שרוצה לדעת את גובה האילן ואינו יכול לעלות על האילן. מה שיעשה ימדוד את הצל של עצמו, ואת הגובה שלעצמו. מתוך כך ידע מה הפער בין הצל לגובה שלו. אח"כ ימדוד בקרקע את הצל, ועל ידי זה ידע מה היחס בין הצל לאילן עצמו. בעצם בשיטה הזאת על ידי הצל אנו יכולים להכיר את האילן. הטעות שיכולה להיות שהאדם יתבלבל ויחשוב שהעיקר הוא הצל, שהאדם ישכח שהמטרה היא דרך הצל להכיר את האילן. בדיוק כך גם המציאות של המדע. אם המדע שוכח את העיקר, אז יש התמקדות בצל. במקום שהצל יעזור לנו להכיר את המציאות האלוקית, אנו יכולים להתבלבל ולהפוך את המדע והטבע למציאות המסתירה לנו את האלוקות.
הכרת העולם החומרי ככיסוי וצל מבוארת גם בתניא בשער הייחוד והאמונה, וכך כותב בעל התניא.
ספירת הכתר נקראת אין, ואילו החכמה נחשבת יש. [והחכמה מאין תמצא.]
תניא שער היחוד והאמונה פרק ו
- "והנה שם אלהים הוא שם מדת הגבורה והצמצום ולכן הוא גם כן
בגימטריא הטבע לפי שמסתיר האור שלמעלה המהוה ומחיה העולם
ונראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע ושם אלהים זה הוא
מגן ונרתק לשם הוי"ה להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי"ה
ומהוה מאין ליש שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות."
במקור זה בעל התניא ממשיל את הארה הגדולה לשם הויה. אור זה כל כך
גדול ולכן כדי שנוכל לקלוט את האור צריך את הצמצום שיסתיר את
האור. הצמצום הוא שם אלוקים, זה הטבע, מהות הטבע להסתיר על האור
ולהעלים אותו, כדי שנוכל לקבל את הארתו.
עניין הצל הבא לידי ביטוי בעולם הזה, המסתיר את האלוקות, דבר זה
מבואר גם בעולת ראיה, וכך כותב הרב.
עולת ראיה ח"ב עמ' עד יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן.
- ההופעה האלהית באה אלינו מתוך המסתר העליון של אל מסתתר,
אלהי ישראל מושיע. ... אבל מה שהוא יותר קרוב לנו, ונתפס כבר
בכח השכלתנו, כשהיא מזדככת, היא הידיעה הבאה אחרי ההגבלה,
אשר חקק צור עולמי-עד בעולמיו, המעשיים והאציליים, אחרי
שפרש צל על האור האין-סופי, ואמר די לעולמיו העליונים, להיותם
מתגלים בקו של מדה, ובשיעור האפשרי להיות מאירים להוייותיו
וברואיו וכל יצורי מעשהו לעד. משני האורות הללו יחד בהתמזגם
יבאו לנו נגוהות, לרוממנו ולקדשנו. יושב בסתר, עליון, בצל שדי
יתלונן.
הרב מבאר שכל התפיסה שלנו באלוקות יכולה להופיע רק בזכות הצל.
בזכות המסך שהקב"ה צמצם את השפעתו לעולם, בזכות זה אנו יכולים
לקבל את הארתו, וממילא גם להכיר את אלקותו.
ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל- לאחר שהרב תיאר את היחס בין הדבר החול הגלוי, החיצוני, לבין הקודש הפנימי. כעת הרב מסיק מסקנות. ממילא כל ההון המדעי לא יכול להגיע אל פארו, אל השלמתו אילולי שהמדע יכיר שבשורשו נמצא הקודש. בשורש המדע צריך להכיר את דעת ה'. רק מתוך הכרת האור האלוקי המחייה המדע יוכל להתבסס בצורה נכונה. המדע צריך להכיר את האוצר, את המחסן, את השורש ממנו נובעת כל המציאות.
אז יתישרו כל ההדורים, מצד שרק אז, בהיות הגובה העליון של המדע מתגלה, יחש המדע נערך בטבעו- לאחר הכרת האלוקות הנמצאת בשורש המציאות, ממילא המדע שוב לא יסתור את האלוקות.
הרב משתמש בלשון של יישוב ההדורים, כיון שמבחינה חיצונית הרבה פעמים נראה כאילו המדע סותר את התורה. עצם המחשבה שיש סתירה נובעת מחוסר ההבנה ששורש הכל הוא החיות האלוקית. ברגע שהמדע יכיר את השורש ממנו נובע הכל, אז שוב תהייה סתירה.
הרב בדבריו מסביר כיצד ליישב את הסתירה, הדרך ליישב להכיר את ה'יחסות' הקיימת בין המדע לבין האלוקות. היינו ההכרה שהמדע הוא בא לבטא רק את הצד החיצוני. יש כאן צורות שונות של הסתכלות. המדע של החול מבאר את המציאות בצורה הגלויה הניכרת, בצורה כזאת אפשר לחשוב שאין אלוקות. אומנם ברגע שהמדע יכיר שיש שורש פנימי, שורש שהוא מעין מחסן נסתר ממילא שוב לא יהיו סתירות. אפילו לא נטרח למצוא תשובות לשאלות, כיון שצורת ההסתכלות של המדע לעומת האלוקות, זאת צורת הסתכלות שונה. זאת צורה שאין צורך ליישב על הפער, כיון שזה כביכול חלקים שונים, המדע הוא רואה את הצד הגלוי, את הצל, ואילו האלוקות מסתכלת על השורש.
וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, כלא נחשב - כשמבינים את הפער בין הצל לבין מקור האור ממילא מעולם הצל לא יכול לסתור את האור. משל לאדם שרואה דברים בחושך, מציאות כזאת היא מעולם לא יכולה להתווכח עם אדם שרואה את המציאות באור. בזמן של חושך הדברים נראים בצורה שאיננה נכונה. החושך מבלבל, לכן אין צורך להתמודד בסתירה בין המציאות הנראית בחושך למציאות הנראית בחושך. כל ההשערות של האדם בזמן של חושך הם בטלות לעומת המציאות המופיעה בזמן האור.
לעומת הקנין המדעי המוחלט, שהוא דעת ד', המתבלט ע"י דעת העולם בתור פועל ד', שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי, כל המוכר והנודע - כשמכירים את השורש האלוקי המחיה את העולם, ממילא אפשר להגיע לקניין מדעי אמיתי. כשהמדע לא מכיר את השורש ממילא המדע נמצא רק בהשערות, המדע לא יכול להיות באמת המוחלטת. דעת ד' היא האמת המוחלטת. דעת ד' היא נמצאת מעל כל המדעים, אבל היא יכולה להיכנס לתוך העולם הזה ולהשפיע בעולם, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה עט.
- כמו שדעת ד' היא גבוהה מכל מדע, כך היא משתפלת להאיר בלב היותר קטן שבלבבות, והולכת ומאירה במדרגותיה בכל אנשי המעלה לפי ערכם. האפשרות של דעת ד', גם היא מזככת את כל העולם כולו, אף על פי שעדיין לא יצאה מן הכח אל הפועל.
יתרון המדע כשהוא מחובר אל דעת ה', בזה שמדע כזה מכיר שכל העולם כולו מבוסס על האלוקות. הכרה זאת מבינה שבאמת עיני כל חי נשואות אל האלוקות. כולם רוצים להתחבר אל האלוקות.
הרב מבאר שהקניין המדעי הזה, הוא מוחלט אבל הוא מתבלט כשהאדם יחקור את העולם בצורה כזאת. היינו בתפיסה החיצונית נראה כאילו מחקר העולם סותר את האלוקות. אבל הסתכלות נכונה מלמדת שבני האדם בשורשם רוצים את האלוקות, ממילא ככל שהאדם יעמיק בחקר הבריאה ממילא דעת ה' יותר תופיע.
וכל עמל העולם ועילויי מדרגותיו הוא מכונן רק כדי שיבא האור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו - הרב מבאר שהעולם מתקדם וצועד לקראת הכרת האור האלוקי העליון. כל התקדמות המדע היא הכנת כלי לקראת גילוי האור העליון האמיתי.
הקשר בין המדע לבין האלוקות, שדווקא מתוך המדע אפשר להכיר את המדע האלוקי, אנחנו רואים גם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים, וכך כותב הרמב"ם
ספר מורה הנבוכים פתיחה
- ולא תגיע החכמה האלהית ההיא אלא אחר חכמת הטבע, כי חכמת הטבע מצרנית לחכמת האלהות, וקודמת לה בזמן הלמוד כמו שהתבאר למי שיעיין בזה. ולזה שם פתיחת ספרו יתברך במעשה בראשית אשר הוא חכמת הטבע כמו שבארנו.
וכל המוסר הכללי והפרטי, כל הטבת ארחות החיים, אורח הצדקה והישרות בחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו, ע"י ההתודעות של ההכרה במקוריותה - הרב ממשיך לבאר את חשיבות הידיעה הזאת, עד כמה חשובה ההכרה של מקור החיים.
ההבנה הזאת משפיעה גם על המוסר. בצורה כזאת אנו מכירים כיצד כל הטבת חייו של האדם תלויה בהכרת מקור חייו של האדם. מי שחושב ששורש חייו של האדם הוא רק דבר התלוי בטבע החומרי, ממילא השאיפות המוסריות שלו לא יהיו כל כך גבוהות. כמו כן הרצון להטיב יהיה רק להטיב עם האדם בצורה גשמית. בצורה כזאת הרצון לישרות ולצדקה מוגבל בגבול חומרי. לעומת זאת כשהאדם מכיר ששורש חייו הוא החיות האלוקית, ממילא האדם יבין שהאדם לא יכול לקבל מילוי בלי להכניס בשורש חייו אלוקות.
אפשר לראות דבר זה בצורה משמעותית בשאלה הפסיכולוגית של נתינת משמעות לחיים. יש פסיכולוגים הרוצים לתת משמעות חומרית לעולם, בצורה כזאת, הם לא יצליחו. ההכרה שישנה משמעות ושאיפות מוסריות עליונות, היא הכרה יסודית כדי שנוכל להטיב עם האדם. כשהאדם מכיר ששורש חייו הוא רוחני ממילא המוסר מקבל משמעות רוחנית העומד בפני עצמו.
הרצון להטיב איננו תלוי בצורה החומרית של סידור האנושות, אלא אפשר להכניס לרצון המוסרי גם שאיפות של הטבה אלוקית. שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש, שהוא זוהר האמת, אור ד', מחולל כל - ככל שהמוסר והמדע יכירו את מקור החיים, ממילא אור ה' יזרח יותר על העולם ועל המוסר. הכרת אור החיים גורמת השלמה לשאיפות המוסריות של העולם. לכן תפקיד האדם לתת מקום להכנסת אור החיים, להכנסת הקודש לעולם. מתוך הכנסת אור ה' לעולם ממילא כל העולם יגיע אל 'מכון תמותו', אל השלמתו המוחלטת.
[אורות הקודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
