הרב רפאל פוזן ז"ל
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר טו, לח)
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא (ח"נ: כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא, כְּרוּסְפְּדָא דגדפא) חוּטָא דִּתְכִילְתָא (אונקלוס)
צִיצִת - כְּרוּסְפְּדִין, מן היוונית
א. התרגומים הארמיים העתיקו את השם צִיצִת בצורתו הארמית[1]. אונקלוס הוא היחיד שתרגם במלה היוונית "כְּרוּסְפְּדִין"[2]. והדבר תמוה, מה טעם השתמש אונקלוס במונח יווני במקום במינוח ההלכי צִיצִית, כדרכו לתרגם במונחי הלכה השגורים אצל חז"ל כגון "פרי עץ הדר" (ויק' כג מ) "אֶתְרוֹגִין", "לְטֹטָפֹת" (דב' ו ח) "לִתְפִלִּין" ורבים כמוהו? התשובה המסתברת היא שאונקלוס תרגם כלשון העם שהשתמשו ב"כְּרוּסְפְּדִין" עוד קודם זמן המשנה. אבל חז"ל דבקו בלשון מקרא, צִיצִית, ולכן אין זכר ל"כְּרוּסְפְּדִין" במשנה ובתלמוד[3]. ויש ששיערו שהאמורא ר' כרוספדאי המוזכר כמה פעמים בש"ס נקרא כך על שם שהיה אדוק במצות ציצית[4].
מחלת הכרוספדין
הגר"י זילברשטיין שליט"א ("חשוקי חמד" סנהדרין לא ע"ב) הביא את המעשה הבא ושאל האם עבר האיש באונאת דברים?
"מעשה באחד שנסע באוטובוס והגה בתלמודו בשקידה מופלאה, לפתע נכנס אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ואחז בידו עיתון שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ולאוזניו היו צמודות אוזניות המשמיעות מוזיקה מרעישה, והחליט להתיישב דוקא לצד הבחור המתמיד, הבחור שהמוזיקה המרעישה, הפריע לו ללמוד, החל להצטמצם ונדחק לצד. "מדוע אתה בורח ומצטמצם?", שאל האיש בגסות. השיב הבחור: אני חוזר משערי צדק. ומתברר שיש לי כרוספדין. שאל אותו: והוא מדבק? ענה לו הבחור: מאד. האיש מיהר לקום, ובחר לו מקום ישיבה מרוחק.
רופא שישב במושב הסמוך לבחור, שאלו מה זה מחלת הכרוספדין שטרם שמעתי עליה. הבחור ענה לו כרוספדין אינה מחלה, אלא זה תרגום אונקלוס לציצית. ודע לך כי לא שיקרתי, משום שבאמת חוזר אני כעת משערי צדק, ומה שאמרתי שהמחלה מדבקת, זאת על פי דברי המשנה, מצוה גוררת מצוה".
והשיב הרב: "בסיפור זה הבחור לא עבר על אונאת דברים, כי אונאת דברים הוא דבר המסור ללב, ונאמר בו 'ויראת מאלוקיך', כי הקדוש ברוך הוא מעניש על הכוונה, וכיון שהבחור לא התכוון לצערו, אלא שהתכוון שלא יפריענו מלימודו, לא עבר על אונאת דברים".
[1] המיוחס ליונתן: ציצייתא. פשיטתא: צוּצְיָתָא. ת"נ: ציצין.
[2] מוצאה היווני של התיבה אינו מוטל בספק; היא מופיעה גם בתרגום השבעים ובתרגום סומכוס. ובאשר למשמעה כתב ב"ערוך", ערך כרספד: "תרגום צִיצִת הכנף - כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא. גְּדִלִים תעשה לך - כְּרוּסְפְּדִין תַּעֲבֵיד לָךְ. פי' בלשון יוני שפת הבגד". וקדמו ר' האי גאון כלים כח ז: "כרוספדין לשון יוני, והוא כמין חוטין יתירין היוצאין בבגד משני קצותיו". ו"ערוך השלם" (ערך כרספד) מבאר כְּרוּסְפְּדִין "תלתלים וחוטים בשפת הבגד", וכן כתב "מרפא לשון". לתרגומים ביוונית ולטעמם ראה "חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת" (בר' מה כב) "אוּסְטְלַוָּן (ח"נ: אִצְטְלָוָן) דִּלְבוּשָׁא".
[3] ראה "נפש הגר". ו"נתינה לגר" דחה השערת החכם רי"פ "באשר מצות ציצית לא היתה שגורה עוד בפי ההמון, מפני שלא היו נוהגים בה ואפשר מפני שלא לבשו בגדים של ד' כנפות".
[4] "ערוך השלם" ערך כרוספדאי. והוסיף שאולי היא העתקת השם בן ציצית הכסת (גיטין נו ע"א).
