תהילים פרק ל"ד
"צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ"
הפותח במזמור ל"ד וקורא את הכותרת "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ", משווה לנגד עיניו את הסיטואציה המביכה, שבה נמלט דוד בעור שיניו מפני אכיש מלך גת לאחר שהוא מתחזה למשוגע ומוריד רירו אל זקנו (שמואל א' כ"א, י"א-ט"ז).
מציאות מבישה זו שאליה נקלע דוד בעל כורחו, גם אם הביאה להצלתו, יכולה היתה להשאיר טעם מר בעיניו של אדם מן השורה. אבל דוד המלך אינו ככל האדם, והדבקות הא-לוהית שאינה סרה ממנו מביאה אותו לראות בכל העובר עליו את יד ה' החופה עליו ומחלצת אותו מכל רע. שוב ושוב מתקיים בדוד הכלל הגדול שאמר הבעל שם טוב: "כי במקום שבו מחשבתו של האדם נמצאת שם הוא כל האדם".
לאור תובנה זו נוכל להבין את דברי השבח והרננה הסדורים בפרק זה בסדר הא"ב, ומשתפים את כל האותיות בשיר ההלל על ישועתו של דוד בשעה זו:
"אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי
בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.
גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.
דָּרַשְׁתִּי אֶת ה' וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי" (ב'-ה').
ובתוך כל דברי השבח נותר טעם מיוחד בפינו בשעה שאנו מגיעים לפסוק ט' המתרונן ואומר:
"טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' ".
הביטוי "טַעֲמוּ" מעלה בפינו ללא ספק את מילות הפתיחה "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ" ואנו עומדים משתאים כיצד זוכה דוד לראות בשינוי הטעם... ואף בהורדת הריר על הזקן... את "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' ".
סוגית לשון הרע והשלכותיה עומדת בלב פרק זה והפסוקים הידועים לכל: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". (י"ג-ט"ו) מלמדת על כך.
נושא זה ודאי כרוך אף הוא בחוויה שעבר דוד עם בריחתו מפני שאול לאחר כל אותם דברי לשון הרע שהמו סביבו ואילצו אותו לברוח לאכיש מלך גת.
בעיון זה נבקש הפעם להתמקד בפסוקים המובאים בחלקו האחרון של המזמור מהאות ע' ואילך.
"עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.
פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם.
צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם.
קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ.
רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה' " (ט"ז-כ').
פסוקים אלה פשוטים לכאורה וברורים ועניינם הבחנה חדה וחותכת בין הצדיקים שריבון העולמים שומע את שוועתם לבין הרשעים שפניו אליהם "לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם".
אלא שלפי זה סדר הפסוקים תמוה, וראוי היה שלאחר הפסוק "עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם" יבוא הפסוק המדבר על הצלתם "צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם" ורק לאחריו יבוא הכתוב העוסק בדינם של הרשעים: "פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם".
ואכן הברייתא של 'ל"ב מידות באגדה' מציינת כדוגמא למידה ל"א - "מוקדם שהוא מאוחר שבעניין" את הפסוק שלפנינו, ואומרת: "כיוצא בדבר אתה אומר עיני ה' אל צדיקים ואוזניו אל שוועתם צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם ואחר כך (ראוי היה להיכתב) "פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם".
ברוח זו מפרש גם רש"י במילה אחת "צָעֲקוּ - הצדיקים", ואפשר שסידור הפסוקים לפי הא"ב הוא שהכתיב, לדעת ברייתת ל"ב המידות ורש"י, את שינוי הסדר הענייני במזמור זה.
ברם בעיני יקר עד מאוד פירושו של בעל המצודות המפרש את הפסוק "צָעֲקוּ" על פי סדרו כמוסב על הרשעים שנזכרו קודם לכן, וכה פירושו:
אמנם "פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם" - "אבל כאשר יצעקו בתפילה וישובו אל ה' אז ישמע להם ויצלם מצרותם".
ברוח זו מפרש המצודות גם את הפסוק הבא כמדבר על הרשע השב בתשובה:
"קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" - "המכניע עצמו ושב ממעשיו".
אמנם ברור מהמשך הפרק שבהעדר תיקון ותשובה נותרת בעינה ההבדלה החריפה בין צדיק לרשע, אלא שגם אז הרעה היא שרודפת את הרשע וממיתה אותו מאליו כביכול, כדברי הכתוב: "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ" (כ"ב). וכלשונו של בעל המצודות: "תמותת את הרשע הרעה שהוא עושה".
יש להודות שהפשט הפשוט של הכתובים לפי עניינם נוטה לדברי רש"י. אך העין הטובה הנושבת בפרק זה בתוך כל הסיבוכים והמשברים מרוממת את המזמור לגלות גם ברשע את היכולת לצעוק לה' יתברך ולגלות ממעמקים את הנקודה הטובה הגנוזה בקרבו אם יקרא אל ה' בלב נשבר ונדכה
"צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם.
קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ".
רח"פ
