הלכות המצורע, הנפרשות לפנינו בפרשות 'תזריע-מצורע', סתומות וחתומות בפנינו ואין מבין.
אין אנו יודעים כיום מה טיבה של צרעת זו מבחינה רפואית, וממילא לא נדע מהי הדרך – המפורטת בתורה – לריפויה.
אך דבר אחד עולה בברור מפשוטו של מקרא: אין המדובר כאן במחלה גופנית גרידא, אלא בנגע המכוון בידי ההשגחה כעונש על מידות רעות ומעשים מושחתים.
נקודה זו מודגשת במפורש בפסוקים המתארים את נסיבות צרעתה של מרים הנביאה:
"וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.
וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת,
אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ (במדבר י"ב, י-יא).
צרעתה של מרים הבאה בשל לשון הרע , היא אפוא היסוד לדרשתו של ריש לקיש בפתח פרשתנו, לא רק בהיבט הלשוני אלא בהיבט התוכני:
" 'זאת תהיה תורת המצורע' –
זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין ט"ו ע"ב).
דרשה זו לא נותרה רק כסיפור על העבר אלא כהדרכה מפורשת לעתיד, שהרי התורה עצמה קובעת בספר דברים (כ"ד, ח'-ט'):
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת...
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
התורה מבקשת להבהיר כי עלינו להישמר לא רק מהצרעת גופה, אלא מהגורמים המביאים אותה.
כדברי רש"י שם:
"אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע! זכור את העשוי למרים שדיברה באחיה ולקתה בצרעת".
זכותו הגדולה של החפץ חיים
תיתי לו לר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, שזיכה את עם ישראל בספרו הגדול – עליו נקרא שמו "החפץ חיים" – ובו ערך באופן שיטתי את איסורי לשון הרע ורכילות כהלכה פסוקה ולא כבדרה מוסרית בעלמא.
יפה הדגיש נקודה זו הראי"ה קוק זצ"ל בדבריו על החפץ חיים במלאת שנה להסתלקותו, וכך אמר:
"לבו הטהור והקדוש נצבט מרוב צער על ההפקרות הנוראה השולטת בחיי החברה בנוגע לאיסורי רכילות ולשון הרע... אבל בספרו "החפץ חיים" לא בחר רק לסגנן את הדברים בצורה של הטפה מוסרית, כי אם העמיד את הכל על יסודי ההלכה המאוששת... ורק לאחר זמן מצא לנכון לפרסם גם ספר מוסרי בשם "שמירת הלשון" (מאמרי הראי"ה).
"מעשה ברוכל אחד"
שמו של "החפץ חיים" מבוסס כמובן על הפסוק בתהילים (ל"ג, י"ג-ט"ו):
"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
ופסוק זה זכה להארה מיוחדת במדרש חכמים בפרשתנו בתרגום:
"מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי ומכריז: מי מבקש לקנות סם חיים. דחקו עליו הבריות לקנות ממנו.
ר' ינאי היה יושב ולומד בטרקלינו. שמע אותו מכריז: מי מבקש סם חיים, אמר לו: בוא עלה אלי ומכור לי.
אמר לו: לא אתה צריך לכך ולא שכמותך. הפציר בו ר' ינאי.
עלה אליו, הוציא לו ספר תהילים והראה לו פסוק: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'. מה כתוב אחריו? 'נצור לשונך מרע'.
אמר ר' ינאי: אף שלמה מכריז ואומר: 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו' (משלי כ"א, כ"ג).
אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא פסוק זה ולא הייתי יודע עד היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו".
(ויקרא רבה ט"ז, ב')
מדרש זה הנראה פשוט ומובן, מעלה כמה תהיות:
א. מדוע טורח המדרש להדגיש כי ר' ינאי ישב ולמד בטרקלינו?
ב. מדוע אמר לו הרוכל כי ר' ינאי עצמו אינו זקוק לסם חיים זה, הן הכל נכשלים באבק לשון הרע (בבא בתרא קס"ה ע"א)?
ג. ומעל לכל, מה החידוש הנפלא בדברי הרוכל, שממנו כה מתפעל ר' ינאי?
דומה ששלוש הקושיות מתיישבות באחת:
ר' ינאי, דווקא מתוך רצונו לשמור פיו ולשונו סבור היה כי עליו לפרוש מן הציבור וללמוד תורה ביחידות בטרקלינו, הנמצא מעל להמון הסוער. אך בפיו של הרוכל האומר לו "לא אתה צריך לכך ולא שכמותך" צפונה אירוניה דקה כנגד התנהגות זו: 'אתה, הנוהג כאריסטוקרט המנותק מן הבריות' – סונט בו הרוכל – 'בוודאי לא תיכשל בלשון הרע. אך האומנם תורתך – תורת חיים היא? והאם אתה עצמך מעורב בדעת עם הבריות?'
להחשת נקודה זו פותח הרוכל בספר תהילים וקורא בפניו את הכתוב עד תומו:
"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
נצירת הלשון מרע אינה מחייבת אפוא פרישות והתנזרות, אלא מיועדת ליושב בתוך עמו, חפץ בחיים טובים ולא רק למי מבקש לסור מרע אלא למבקש לעשות טוב ולבקש שלום בכל לבו.
מי שמסתפק – כר' ינאי – בפסוק במשלי: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", יכול להסתפק בפרישה מן הציבור, אבל מי שמבקש להיות מעורב עם הבריות, נזקק דווקא לפסוק שבתהילים.
בשורה זו באה אף היא באופן אירוני דווקא מפיו של הרוכל שבמדרש, המגלה כי ניתן להיות רוכל בלי ללכת רכיל.
בעגלתו של "החפץ חיים"
ומן המדרש ברוכל אל "החפץ חיים" גופו:
מו"ר הרצי"ה קוק סיפר כיצד נטל פעם אחת "החפץ חיים" את אביו הראי"ה קוק מישיבת וולוז'ין אל עגלתו בשעה ששוטט ימים ארוכים בעיירות ובכפרים לצרכי ציבור, ואגב כך שכנע אותו לקבל על עצמו עול רבנות והוראה.
הראי"ה זצ"ל ציין בהתפעלות עצומה כי כל אותם ימים היה "החפץ חיים" כמעיין המתגבר ולא פסק מלעסוק בדברי תורה, בצרכי ציבור ואף בשיחת חולין של תלמידי חכמים, ובכל דבריו לא נכשל ולוּ בשמץ אבק לשון הרע.
משווים אנו לנגד עינינו את שתי דמויות מופת אלו "החפץ חיים" והראי"ה,
וממרחקים צפה ועולה דמותו של אותו רוכל
המביא סם חיים לכל בית ישראל.
רח"פ
