במוקד פרשת קֹרח עומדת מחלוקת שפלה ומכוערת, המכונה בפי חכמים במסכת אבות (ה', י"ז): "מחלוקת שאינה לשם שמים".
אחד ממאפייניה הבולטים של מחלוקת זו הוא השימוש הציני בטיעונים דמגוגיים, שאין בינם לבין האמת דבר וחצי דבר.
כך, דרך משל, קוראים קֹרח ועדתו כלפי משה ואהרן:
"... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?"
הביטוי "מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" אינו מציין רק נטילת משרות של מלכות וכהונה, כפירוש רש"י, אלא מורה על התנהגות יהירה ומתנשאת, ברוח תרגום אונקלוס:
"ומדין אתון מתרברבין על קהלא דה'?"
אם היו החולקים על משה מבקשים למצוא פגמים במידותיו, אפשר שהיו יכולים להאשימו במידת הכעס שהביאה אותו לא אחת לכלל טעות, כדוגמת קצפו על אהרן ובניו בשל שעיר החטאת אשר שוֹרָף (ויקרא י', ט"ו), או חרון אפו על פקודי החיל במלחמת מדין (במדבר ל"א, י"ד), אבל להאשימו דווקא במידת הגאווה, בשעה שהכתוב מעיד עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'), זוהי סתם השמצה זולה, הרחוקה מן האמת כרחוק מזרח ממערב.
אבל כאמור, למחלוקת שאינה לשם שמים אין גבולות וסייגים, והכל כשר בעיניה כדי ללכלך את העומד מולה.
"כי תשתרר עלינו – גם השתרר"
אך דבריו הבוטים של קֹרח מחווירים לעומת דברי הבלע של שותפיו למחלוקת - דתן ואבירם.
הללו מסרבים כלל לבוא בדברים עם משה, ומטיחים כלפיו "לֹא נַעֲלֶה!".
וטעמם ונימוקם עמם:
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר
כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?" (ט"ז, י"ג).
שלושה שקרים גסים בפיהם של דתן ואבירם:
א. ארץ מצרים – בית העבדים ומקום השעבוד והייסורים, מכונה בפיהם לפתע "ארץ זבת חלב ודבש"... פשוט ללקק את השפתיים...
ב. מגמת משה, לדבריהם, אינה להעלותם לארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש, אלא להוליכם ל'פתרון הסופי' – "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", וזאת בשעה שמשה מתחנן לפני ה' יתברך לאחר חטא המרגלים לבל ימיתם במדבר (י"ד, ט"ו).
ג. ומעל לכל: משה מואשם על ידי דתן ואבירם כמי שכל מגמתו לשעבד את העם ולנצלו לתאוות לבו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר".
כפילות הלשון "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" מתפרשת על ידי אבן עזרא כביטוי לנטילת משרות רבות: "גם שררות רבות – אתה ואחיך" (וראה גם ברמב"ן).
אך לעניות דעתי, יש לכפילות הלשון במקרה דנן משמעות מיוחדת, המתבארת מתוך תגובתו החריפה של משה רבנו:
"וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה'
אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם,
לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי
וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (ט"ז, ט"ו).
להשתררות על העם יכולות להיות שתי מגמות:
האחת: עצם הרצון לשלוט ולהוכיח לכל 'מי כאן הבוס'.
והשנייה: לנצל את העם לצרכיו האישיים של המנהיג.
מתגובת משה אתה למד שהדברים שמטיחים דתן ואבירם במשה אינם מתמצים בהאשמתו ביצר השלטון אלא בניצול העם לצרכיו, והאשמה זו טמונה בכפל הלשון:
"כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ" – לשלוט בנו, "גַּם הִשְׂתָּרֵר" – לנצל אותנו לצרכיך.
מי זכאי לרכב ציבורי?
עלבון זה מרעיל את קרביו של משה, מפני שאין בו שמץ של אמת.
לא זו בלבד שמשה לא עשק את הציבור לצרכיו האישיים, אלא אף במקום שבו היה זכאי לקבל 'תקציב' לצרכי עבודתו הציבורית, נזהר מליטול מקופת הציבור, והשתמש רק ברכושו שלו.
כך מפרש רש"י את הביטוי "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", על פי מדרש תנחומא:
"אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בניי על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי".
ואסמכתא מביא רש"י לדבריו מתרגום אונקלוס:
"לא חמרא דחד מנהון שחרית" – לשון ארמי כך נקרא אנגריא (מס) של מלך: שחוור.
דברי רש"י נסמכים כמובן על הפסוק בפרשת שמות (ד', כ'):
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר..."
וגם אם יש להניח שבאותה שעה לא היתה למשה כל אפשרות לקבל 'כלי תחבורה' מעם ישראל השרוי בבית עבדים, הנה יש בנטילת חמורו שלו אות לבאות, ומכאן ואילך עד אחרון ימיו התמיד בהנהגה זו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" – אף לא לצרכי ציבור.
נקודה זו מחדד הרמב"ן בפרושו לתורה, וכה דבריו:
"וטעם "ולא חמור אחד מהם נשאתי" – אמר: מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי, כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה דכתיב: "ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו" (שמואל א' ח', ט"ז)".
ובכן, מבחינה הלכתית היתה למשה זכות מלאה לקבל 'רכב ציבורי' על חשבון הכלל, כמנהיג האומה, אך הוא בחר לפנים משורת הדין שלא להזדקק לכך, לבל יוציאו עליו לזות שפתיים.
לפיכך מובן מדוע כה חורה אפו על שדווקא בדבר שבו הקפיד כל כך מטילים בו דתן ואבירם רפש וקוראים כלפיו בעזות מצח: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר".
אין כאן רק עלבון אישי, אלא ניסיון להכתים את כל מנהיגותו ולהציגה כמוּנעת מאינטרסים פרטיים, ועל כך לא ניתן להבליג ולמחול, שכן:
"מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול" (סנהדרין י"ח ע"א).
מנהיגות טהורה מעין זו, שאינה רוצה ליהנות מקופת הציבור או מיד נדיבי עם אף במקום שהיא זכאית לכך, אנו מוצאים כעבור מאות שנים בדמותו של שמואל הנביא, המקבילה בפנים רבות לדמותו של משה רבנו, כדברי הכתוב:
"מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהילים צ"ט, ו').
לפיכך נבחרו כהפטרה לפרשת השבוע שלנו דברי הסיכום של שמואל הנביא, האומר לעם בערוב ימיו דברים הדומים להפליא לדברי משה בפרשתנו:
"הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ
אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי
וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי..." (שמואל א' י"ב, ג')
דברי שמואל מכוונים, ללא ספק, כנגד הדברים שקבע הוא עצמו ב'משפט המלך': "וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ" (שם ח', ט"ז). בכך מבקש שמואל להדגיש את הקו המבדיל בין 'משפט המלך' – הלגיטימי כשלעצמו, לבין מנהיגות אחרת – גבוהה וטהורה יותר, הנוהגת לפנים משורת הדין.
מה בין שמואל – לאלישע?
ואכן חז"ל ראו בשמואל 'מודל' לאיש ציבור מורם מעם שאינו רוצה ליהנות כלל מטובתם של אחרים, אך לעומתו הציבו דמות מופת אחרת – אלישע הנביא, שאינו חושש ליהנות מטובת הבריות, וכה דבריהם במסכת ברכות (י' ע"ב):
"אמר אביי, ואיתימא ר' יצחק:
הרוצה ליהנות, ייהנה כאלישע (שנאמר בו, בהכנסת האורחים של האשה השונמית: "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב' ד', י')).
ושאינו רוצה ליהנות, אל ייהנה כשמואל הרמתי, שנאמר: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמואל א' ז', י"ז). ואמר ר' יוחנן: שכל מקום שהלך – שם ביתו עמו".
ומפרש רש"י שם:
"שכל מקום שהיה הולך לשפוט את ישראל, היה נושא עמו כלי תשמישי-בית עמו ואהל חנייתו, שלא ליהנות מאחרים, ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה".
ובכל זאת דומה שניתן להאיר את ההבחנה בין שמואל לאלישע לא רק נוכח אופיים השונה אלא (ועיין בנדון בעין איה בדברי הראי"ה בעין אי"ה) אלא על רקע מצב דורם.
בדורו של שמואל היתה הנהגת העם פרוצה ביותר ביחסה לכבוד הציבור ולרכושו, ועדים לדבר מעשיהם הנלוזים של חפני ופנחס בני עלי השולחים יד בקרבנות העולים לשילה ואף למעלה מזה...
לפיכך, בדור פרוץ כגון זה נחוצה – כתשובת המשקל – הנהגתו המופלגת של שמואל הנביא, שלא ליהנות כלל משל אחרים, אפילו במקום שהדבר מותר.
ראייה נפלאה לנקודה זו ניתן למצוא בהנהגתה המיוחדת של חנה אם שמואל ביחס לבנה:
"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמואל א', ב' י"ט).
מדוע מוצא הכתוב לנכון לציין עובדה זו? האם רק כדי לבטא את המיית ליבה של חנה, התופרת מדי שנה מעיל קטן לבנה?
דומה שיש לקרוא פסוק זה על רקע הפסוקים שלפניו, המספרים על מעשיהם המופקרים של בני עלי. חנה אם שמואל העושה מדי שנה מעיל לבנה, מבטאת בכך את הסתייגותה ממעשי בני עלי, הסבורים שהכל שייך להם, והיא אומרת במעשים העזים מאלף מילים:
בני שלי לא ייהנה מרכוש הציבור ולא ילבש מעיל שנקנה מכספי הציבור - אף אם פורמלית מותר הדבר. בני שלי לא יקבל 'פרמיות מופלגות' ו'רכב שירות מהודר' ו'חשמל חינם' ו'תוספת ביגוד' ולא יעשה על כך שביתות... בני שלי יסתפק במעיל הקטון!
את המסר הטהור הזה העבירה חנה לשמואל בנה, והוא הוטמע בו עד זקנה ועד שיבה.
לעומת זאת חי אלישע הנביא בדור אחר שבו שרר מתח בין אישים ומעמדות... וגם אליהו רבו שהלך אל נפשו והרבה להתבודד, לא ריפא את הקרע בין אבות ובנים בעודו בחיים...
במצב זה ראה אלישע שליחות לנהוג בדרך עממית ולהתארח בבית אחרים במגמה להיות מעורה עם הבריות, לתת לעם ולקבל מן העם כדי להרבות אהבה ואחווה ושלום ורעות.
רח"פ
