מעשה בשועל, שבא עליו ארי לאוכלו. אמר לו השועל: ״מה יש בידי להשביעך, אבל אני מראה לך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו״.
היה שם בור מכוסה, ואדם יושב מאחריו. אמר הארי: ״הריני מתיירא מזכויותיו, שלא יכשילוני״.
אמר לו השועל: ״אינך צריך להתיירא, וגם לא בנך. בן בנך הוא שייענש. עכשיו תשביע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה״.
התפתה הארי וקפץ על כיסוי הבור ונפל למלכודת. עמד השועל על שפת הבור והציץ עליו.
אמר לו הארי: ״הלא הבטחתני שאין הפורענות באה עלי, אלא על בן בני!״
אמר לו השועל: ״אמת, אבל פעם טרף אבי אביך אדם כשר, ועכשיו נתפסת בעוונו!״
התמרמר הארי: ״אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה?״ אמר לו השועל: ״ולמה לא חשבת כן מתחילה?!״
והנה הארי היה לו יראה, כמו שאמר "אני מתירא" וכו', ועם כל זה יען כי אינה מושכלת לכן נתפתה במשענת קנה רצוץ של השועל לסמוך עליה. והנה הארי הוא מלך בחיות, ומהסתם יש לו דעת לכלכל משפטים במשפט, וכמו שאמר אחר כך "אבות יאכלו בוסר" וכו', הרי זאת לו למושכל ראשון. ועם כל זה, בשביל ספק להרבות בבשר טרפו גם השוחד המעט הלזה יעור עיני החכם שהתחכם אחר כך ביושר. ואנה ברח ממנו המושכל האמתי הלזה מקודם? בהכרח כי מעט הרבוי בבשר בתקותו המסופקת, דחפה השכלתו במסגר, למען לא תשלוט עליה להפקיר תקות ספקות מעט הבשר.
ומה יאמר האדם אשר תאותו יותר חזקה, כידוע בספרי חכמה ובפרט בכוזרי, ובפרט בתאוות יותר גדולות, והרבה הרבה יותר בכמות ובאיכות, היש קץ כמה ידחפו שכל האדם במסגר עולם רחמנא ליצלן, וזהו שבקש דוד המלך ע"ה (תהלים קמ"ב) "הוציאה ממסגר נפשי".
ומי לא יבין ולא יהמה ככנור לבו, כי עיקר החכמה תלויה בשבירת התאוות וחמדת הממון העושקת מהאדם כל נתח טוב.
והיותר גלוי מזה, תמורת ההפכים הנמצא באנשי בעלי תאוה וחמדה - מעצמו לזולתו, מה שברגע הקודם התיר לעצמו, ברגע השני לזולתו אסר בשתי ידים בלי שים על לב, וכרגע, מה שקרב לעצמו בשתי ידים, ברגע אחרת דחף מזולתו בשתי רגלים...
והנה עוד יש להתבונן, כמה וכמה תסכל התאוה לאדם היותר חכם. ארי מלך בחיות ולא הבין לחשוד את הפקח השועל, פן לטובת עצמו הוא דורש, ולא חקר גם כן מאין לו הדרוש הזה, לבד זרותו, הרי פתי יאמין לכל דבר. וכן אנו רואים שאוהב כבוד ימכר לעבד לחונפים ולא ישים לב... (חכמה ומוסר חלק א ריח, וראה שם עוד)
ספורנו ויקרא י"ח:ו':ו'
איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו – הנה התולדת ההוה משאר בשר בהיות אז הפועל והמתפעל קרובים במזג, ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת, כמו שקרה בתולדת משה אהרן ומרים מעמרם ויוכבד דודתו, וכמו שאמרו ז"ל על נשואי בת אחותו. וזה יצדק כאשר יהיו הפועל והמתפעל מכוונים להפיק רצון קונם בלבד. אפס כי זה יקרה על המעט, כי אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי או ברובו בזה הוא שיהיו מכוונים לתענוג בלבד, כאמרו "הן בעון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נ"א:ז'). ובהיות שאר הבשר מוכן מאד, וההרהור והתענוג בו רב מאד, הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי אסור, ירבה ההרהור והחבור ביניהם לתענוג בלבד, ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה. ולכך אמר "לגלות ערוה", כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון ברוב. ובכן אסרה תורה בשאר בשר כל יוצא ירך, והקרובים לזה הקו במדרגה אחת. ומדרגות הקורבה תחשבם התורה מן האיש, והאשה כבעלה. ולזה אסר אחות האב שהיא במדרגה ראשונה אצל האב, והתיר בת האח שהיא במדרגה שנית אצלו. ואסר אשת האב (פסוק ח'), אשת האח (פסוק ט"ז), ואשת הדוד (פסוק י"ד) אפילו לאחר מיתת בעליהן אף על פי שאינן שאר בשר כלל מפני שהן נחשבות במדרגת בעליהן. ועל זה הדרך נראה היות אסור כל העריות.
והנה כל כך החמירה התורה בזה, עד לחייבו כריתות, נראה מזה, כמה חמור ענין תאוה באדם, פירוש כלל התאוה יהיה ממה שיהיה עד שיש בזה טומאת כריתות - מבהיל!
ואמרנו טעם על זה, כי הנה לעומת מה שהאדם אוהב את עצמו, כשיעור הזה, הוא מרוחק מהשי"ת, כי אי אפשר להתקרב אל השי"ת רק על ידי הנפש... וההכרח לשנא עניני הגוף לבד מה שצריך לעבודה, ויכנע הגוף להנפש, ואז יהיה נעימות נפלא לשניהם. והתאוה מרבה אהבת הגוף בטבע, ואם כן הוא מרוחק מידיעת אלקים, והרחוק מידיעה רחוק הוא מהשי"ת... (שם קכה)
...וכן בתאוה אנו רואים כי אין שליט על רוחו למנוע מדבר המזיק לו על פי הרופאים, וצריך לזה משכיל גדול, שיתנהג על פי פקודת הרופאים, ומה ראה הטבע לזוג זווג שלא יתאים הגוף עם השכל שלו? וכן בכבוד למה ירצה האדם, שהצלחתו תהיה מונחת ביד אחרים, אם ירצו יכבדוהו ואם לא ירצו לא יכבדוהו?... ונראה בעליל כי לכן נברא האדם ברצונותיו היפך משכלו הנבדל במינו, למען יהיה שכרו בעולם שכולו טוב, אם ישבור רצונו לאט לאט עד שיתאים דעתו עם רצונותיו ההפכים משכלו ואז יתענג בעולם שכולו טוב, וזה איננה מלאכה מועטת, והראיה, כי לא רבים יחכמו להתאימם... (שם קל)
והנה לוט כשנפרד מאברהם בשביל מרעה היה ניכר בו חמדת הממון, כי לא היה לו להפרד מהמחנך הצדיק גדול בענקים, והיה זאת מחמדתו לממון, והנה חמדה ותאוה ממקור אחד יבואו, ובחר לו אל סדום, כי חשב שלא יזיק לו ולבני ביתו ישיבתו אצלם, כי היה נבזה בעיניו נמאס מדותיה המגונות והפסולות עד מאד, באשר כבר נשרש בקרבו מדות נעלות במדה נפרזה מאד מהחינוך שנתחנך בבית אברהם אבינו ע"ה, וכאשר באמת היה כן שלא למד ממעשיהם כאשר נתבאר מעלת נדיבותו במדה נפרזה מאד... וגם מזנות היו בני ביתו נקיים כאשר נתבאר בכתוב "אשר לא ידעו איש", ומה שהשקו את אביהן יין הרי נתבאר שכוונתן היה לישב העולם...
אמנם מאשר הכירו בו במדרש נטיה לממון, ובחר להפרד מאברהם אבינו ע"ה ולשבת אצל סדום, הכירה התורה בו כי נוצרה בו יצירה מתאוה, כענין שנאמר "וכל יצר מחשבות מבין" (דהי"א כ"ח), פירוש הוא ית' מבין יצירת הרע שנוצר בו בלי הרגשו בה, ומזה יולד המעשה הרע לבסוף. ומחמת שנפרד מאברהם אע"ה גזר המדרש רבה עליו "אי אפשי באברם ובאלקיו", פירוש לא רצה לשאת עליו עול מלכות שמים כנצרך אצל אברם...
והנה בא הדבר לאט לאט, מתחלה עשה משתה לאורחים, לא כאברהם ע"ה, כדברי הספורנו, ואחר כך אמר "הנה נא לי שתי בנות" וגו', וכדברי הרמב"ן, ובאמת הכל לטובה כיוון במעשה לשם הכנסת אורחים, אבל במחשבתו היה טמון מעט מיצרי התאוה וחמדתו לממון, ואחרי כי לא היה רק יצירה מועטת, על כן בא הדבר בתורה רק ברמז. סוף דבר, כל חסרונו היה רק, שלא היה נזהר, מאז נפרד מאברהם אע"ה מן המותרות, ולכן אחר כך כשנשתכר לילה ראשונה, אף על פי כן לילה שניה שתה גם כן ולא חש פן יכשל, כי כל ענין פרישת המותרות הוא שלא יכשל חס ושלום, ומזה תפשו עליו חז"ל ודרשו בגנותו... (שם קמה)
ביארנו בפרשת נשא, מצינו שהתורה הקפידה מאד על חסרון כל דהו בתאוה, כדפירש הרד"ק בהפטרה בענין שמשון שנשלח בבשורת ה' להושיע כלל ישראל, והיה שופט, היתכן שיקח פלשתית? בודאי גיירה ועשה זאת למען יוכל להושיע את ישראל, עיין שם. ובכל גדולתו הפסיד כונתו הראשונה הטובה, כאשר נתערבה תאוה בכוונתו. עד כאן לשון הרד"ק החכם. דקדקנו דכתיב "כי ישרה היא" שמורה על תכונות והנהגות ישרות, ומדכתב אחר כך "בעיני", למדו חז"ל שהתערבה אחר כך מחשבה גופנית בהמית, רק בשביל תערובת תאוה גופנית של היתר, שהרי עשה רצון ה' בלקיחתה, ומעתה אם יתכון אדם רק לתאוה של היתר, וכל שכן אם של איסור רחמנא ליצלן, היש השערה לעונש רחמנא ליצלן, וכל שכן על מעשה איסור.
ובכל זאת כתב הראב"ע (אבן עזרא) על איש כי יפליא לנדור לשון נפלאות, שרוב העולם הולכים אחר תאותם וכו', ומובן מזה גודל שכר שבירת תאוה ל' יום אף מעט, כמבואר בעלים לתרופה מהגר"א, שאין מלאך ובריה יכולים לשער שכר החוסם פיו ותאותו על כל רגע, ומכל זה יבא אדם לחביבות התורה שהיא ראש המעלות. וזה השער צדיקים יבואו בו להתרחק מתאוה של היתר שלא יבא לידי איסור. והנה כל המדות והרצונות נתונות תחת תאוה אשרי מי ששם עיניו על דרכיו... (שם רכו, וראה שם עוד)
הנה יש להבין מה ראה השי"ת לכוין השעה של גאולה בעוד שבצקם לא החמיץ? ונראה כי טעם גדול יש בדבר ולא מקרה קרה להם. והוא כי המשנה אמרה (אבות ו' ד') כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', והנה אין המכוון דדוקא חיי צער תחיה, אך הפירוש הוא... שאל יאמר אדם אזכה בכתרה של תורה מתוך עידון אלא רק מתוך מיעוט דרך ארץ ותענוג. והענין, כי ראשית כל מרעין בישין הוא התאוה, כאשר כבר הרבינו לדבר, ומעתה גלל כן מסרו נפשם אוהבי החכמה לכבישת התאוה, כדי שיזכו לחכמה. ובאמת גדול העונג העוקר מעצמו בקשת התאוה, הרבה והרבה יותר מהמבקש התאוה ומשיג אחד מאלף שמבקש. והמבטל התאוה משיג הכל ושמח בזה הרבה. והנה פי שנים ברוחו, כי המתאוה חסר לו הרבה ומצטער עליה, ושמחה ממה שיש לו אין לו, כי הצער מהרב שחסר לו אינו מניח לו לשמוח במה שיש לו, מה שאינו כן האינו מתאוה שמח בהרב שאינו חסר לו, וממילא מניח לו לשמוח במה שיש לו, וממילא הוא מוקף מכל צד בשמחה, כי שמח בעבר במה שהשיג כבר וטוב לב בלהבא... והמתאוה הרי להיפוך מוקף מכל צד בצער. על העבר אינו שמח, כי מעט הוא בעיניו, ומתאונן כל שחי חיים בלי שמחה. ועל להבא הוא דואג הרבה, כי דואג על תאותיו הרבים מממון וכבוד וכדומה, וזהו (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע", כי חסר לו הרבה ושמחה אין לו כנ"ל. מה שאינו כן "הבוטח בה' חסד יסובבנו", פירוש מוכתר מכל מיני שמחות ממה שיש לו וממה שאינו חסר לו כלום שמחתו גדולה מאד. והדברים האינם חסרים לו רבים המה מאד, והם כל הטובות שישנם בעולם שאצלו הנם כיש לו ושמח בהם...
קוצר הדברים, שבירת התאוה דבר מוכרח הוא לאדם באשר הוא אדם לבד ולא יהודי, ומכל שכן באשר הוא יהודי. וכבר כתב רבינו יונה בשערי תשובה (א' ל"א) "וזך מתאוה ישר פעלו", פעולותיו ישרים, מה שאינו כן המתאוה אינם ישרים פעולותיו. ולכן כאשר הוציא השי"ת את ישראל ממצרים הראה להם לדעת כי לא יעלה על לבם, כי הוציא להם לדעת למען יצאו משעבוד לגאולה לחיות חיי עונג ונחת, כדרך מלך בשר ודם המוציא עבד משעבוד אדוניו. לא כן הוא, כי באמת החירות האמתי הוא חירות המוח, פירוש מניעת דאגה... ובפרט כי אני מוציא אתכם לקבל הצלחה נצחית קבלת התורה, וכך היא דרכה של תורה וכו', ולכן הוציא להם בזמן שלא הספיק בצקם להחמיץ, להראות כי עונג הגוף יתרצו לקבל עליהם פחות מקודם, ואז ישיגו חיי עונג אמיתי... (חלק ב קיט)
אבאר לכם יסוד אחד ראשי בענין זכוך הנפש. והוא כי אסף הנביא ע"ה במזמור (תהלים ע"ג) התחיל לומר בראותו הצלחת הרשעים "כמעט נטיו רגלי" וגו' "עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם"... אמנם דבר גדול ולמוד גדול הורה לנו ע"ה. נאה זה לנביא כמותו. והיינו כי ידוע שכל התאות בשעה שעומדים נגד עיניו קשה לשברם גם לההבילם. והנה כל זמן שתאות העולם מתרחשת בקרב האדם נדמה לו כהר גדול ודומה לו כי טוב הוא, מה שאינו כן כשבא לבחינת "והתקדשתם", היינו פרישת עולם הזה כשנגרש מלבו, וזהו "עד אבוא אל מקדשי א-ל", ואז הבין היטב אחרית הענין נגד עיניו ממש, כמו שרואה אותם נגד עינינו ממש, ומה הועילה לו לבא לכבוד הזה, מה שלא מט מדרכי התורה והמצוה גם בעת שעדיין יצרו מפקפק עליו, ואז נתעורר כח הנפשי מהמעשים המוטבעים לה, לתת עוז בנפש. (שם קעז)
כל חמודי עולם הזה, כל מה שירבה האדם להשיגם הם רחוקים ממנו. כדומה, מי שיש לו ממון מעט יכול לשומרם לעצמו, מה שאינו כן אם יש לו ממון רב צריך למוסרם לאחר, ולעשות עסקים רבים על ידי אחרים. וכן בית אחד הוא דר בו, בתים רבים - צריך למוסרם לאחרים. וכן בתאוה, ההכרחיות מובטח בהם יתר ממותרות, מי שאוכל לחם לבד, אינו צריך אלא לנחתום, מה שאינו כן אם יאכל בשר גם כן, צריך גם לקצב, וכן כל הדברים. מה שאינו כן חכמה הוא בעצמו שומרם, וכל מה שירבה בהם נשמרים אצלו יותר ומבינם יותר, ואם כן הלא חכמה קרוב לאדם יותר מעולם הזה... (שם קצ)
הערה מעצת בלעם, כשראה שאין לנצח במלחמתו עם ישראל, מה עשה, הטיל מריבה בין אנשי ריבו לערבב את שלומם... ככה הטיל בלעם עצה לעשות מריבה בין שכל ישראל לתאותם. וכיצד? ידע בלעם כי אם יכנס האדם מעט בתאוה אפילו נגד רצונו, אחר כך ילך עוד מעט עד שלבסוף תלחצנו התאוה, ואחר כך אף אם תגרשנו התאוה לא יזוז ממנה. וזהו עצת בלעם למואב למכור להם סדיני פשתן על ידי זקנות, ואחר כך אמרה הנערה מחדרה בא אצלי אני אתן לך בזול וכו', הוא סבר שבאמת דורשת היא טובתו למכור לו בזול, ולא ידע כי כוונתה היתה שיבא אצלה בקירוב ואחר כך גם כשתגרשנו לא ילך ממנה... ללמד לאדם דרכי היצר הרוחני להטות לכל אחד בתאותו מעט כחוט השערה, ואחר כך תפרוץ עליו תאותו ללכדו במצודתה בל יזוז ממנה והוא מבקש לה בכל אשר תלך...
על כן יש לאדם להזהר הרבה שלא יתקרב לתאוה. ואם חס ושלום כבר נתקרב, יתגבר להחלץ ממנה בגבורה רבה. והרבה דברנו מזה, כי אנחנו רואים האדם עושה דברים אשר בשנה העברה הוא בעצמו ביזה ושיקץ את אחרים העושים כמוהו עתה, והכל הוא מעצת בלעם, כי כבר נתקרב אל פתח זונה, אל התאוה, היינו התאוני, או על חמדה, היינו הכעסני, ואחר כך היא מגרשת אותו והוא אינו זז ממנה חס ושלום, ועל כן ילמוד אדם מבלעם את ההיפוך, להיות עינוהי מטייפי בערמה להתקרב אל הטוב בעצות מרחוק, והשי"ת יעזור לנו אמן כן יהי רצון...
עוד הערה, למה יש אנשים שחייהם אינם כלום אצלם? והלא ראינו כי הם בעלי תאוות עד מאד, והרי אין תאוה כתאות החיים? הענין, כי כבר דברנו שהאדם אינו מכיר עצמו ואינו יודע מי הוא ה"אני" שלו, כי האני מסותר הוא באדם. על כן עוסקים בני אדם בעצמם לפי האני שהם מכירים אותו, היינו התאוה והרצון שמרגיש בהם האדם. והנה רואים אנחנו כי הנוסע בסוס שאינו שלו אינו חס עליו ורוצה להשיג מגמתו לבא אל מחזו חפצו במהרה, אף שיוזק הסוס במרוצתו הרבה. מה שאינו כן בעל הסוס חס עליו מאד, יען כי שלו הוא ומשתמש בו תמיד. לכן בעלי תאוות שאינם מכירים את האני שלהם, היינו עצם האדם, ורק מרגישים תאוותם, על כן נקל להם להפסיד חייהם בשביל תאותם. כי עצם החיים מי חי בו, אינם מכירים אותו. מה שאינו כן החכמים שמכירים עצמם, עצם חייהם, הוא הנפש, על כן חסים הם על גופם, ולכן צדיקים שומרים גם גופם יותר מהרשעים, כנאמר (דברים ו') "ונשמרתם מאד" וגו', והבן זאת כי נכון הוא. (שם רפא)
בבאור הנאמר (ילק"ש תמ"ה) "לקו בכפלים ונתנחמו בכפלים"... כן הוא הדבר בזה, מה שאתה מבקש תאותך לענג נפשך אין לך אשם, כי כן טבע האדם לבקש תענוג, אבל למה אתה פתי וסכל לשתות מים מלוחים, הלא כל תאות עולם הזה הם הכנה לבקש עוד דבר אשר אין בידו למלאות תענוגו, ואדרבא יצמא יותר ויכלה כוחו. כדומה, הקנאה - אין בידו למנוע את טוב זולתו, ורק הוא את בשרו יאכל. וכן הכבוד - תלוי בזולתו. וכן התאוה - מכלה הגוף וזקנה קופצת עליו וגופו נרתת. וכן כל המדות. ואחרת הן המדות הטובות ואהבת המעלות וההרגל בהם...
וזהו לקו בכפלים, כי מחפשים ואינם מוצאים ומצטערים. וגם כשמוצאים שותים מים מלוחים, ונתנחמו בכפלים - כי אחרי שיתנחמו יבקשו דבר שמצוי מאד, זו רוחניות... (שם רפה)
