זהירות - כאן מחלוקת!!

 

איסור מחלוקת

אמרו חכמים (סנהדרין קי, א): כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז, ה): "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ". ולכאורה מה החידוש באיסור זה, והלא כל שנאה בין יהודים אסורה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". אלא שבמחלוקת השנאה קשה וממושכת יותר, כי אין היא מבוססת על עניינים אישיים בלבד, אלא על עמדה עקרונית, ולעיתים אף על תפישת עולם. לכן בדרך כלל, ריב אישי נמשך זמן קצר, ואילו מחלוקת נמשכת זמן רב. ריב אישי ממוקד בין אנשים בודדים ואילו מחלוקת שואבת לתוכה את בעלי המחלוקת ומקורביהם למערבולת בלתי נשלטת של שנאה ומעשים רעים. לעיתים ריב אישי מתפתח למחלוקת. ולכן בעלי ריב צריכים להזדרז ולהתפייס לפני שהריב שלהם יתפתח למחלוקת עמוקה. ואם המחלוקת מכוונת כנגד תלמיד חכם הגון, חומרתה רבה יותר, מפני שבמחלוקת זו גם כבוד התורה מתבזה, ומחלוקת זו גורמת להתרחקות הציבור מלימוד התורה וקיום המצוות. וקל וחומר כאשר המחלוקת היא של תלמיד כנגד רבו המובהק.

ולכן מחלוקת קורח ועדתו היתה חמורה כל כך, כיוון שהיא כוונה כנגד משה רבנו, רבן של כל ישראל. ועל פי זה אמרו חכמים (סנהדרין קי, א), והובא בשולחן ערוך (יו"ד רמב, ב): "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה".

 

מחלוקת חיובית

אמנם יש מחלוקת חיובית, מחלוקת עניינית בלא שנאה אישית, כמו מחלוקתם של שמאי והלל.

ולמה היא חיובית? מפני שהמציאות בעולם הזה מורכבת מצדדים רבים, ואין בידי אדם אחד או קבוצה אחת יכולת לכלול את כולם כאחד. על כן ישנו הכרח שיהיו שנים עשר שבטים, המבטאים בתי מדרש שונים; ושבעים חכמים בסנהדרין, שכל אחד לומד תורה לפי הנשמה המיוחדת שנתן בו ה', ומתוך כך כל אחד מבטא את הפן שלו בתורה. וביחד כל ישראל, על כל גווניהם המרובים, מגלים את השלימות האלוקית.

רעיון זה בא לידי ביטוי בתהילים (ס"ב, יב): "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". וכן נאמר (ירמיה כ"ג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". ודרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות - אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א).

וכן למדנו במסכת חגיגה (דף ג, א-ב), שמתוך אמונת ישראל בה' אחד, נעשו ישראל עצמם מבטאי האחדות בעולם, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". וכיצד בא הדבר לידי ביטוי, בכך שישנן דעות שונות ומנוגדות, וכולן יחד מבטאות את האמת האחדותית האלוקית - "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין... כולם נתנו מרועה אחד - א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".

ואל יאמר אדם, מה לי לדעת את הדעה ההפוכה, שלא פסקו כמותה להלכה. אלא צריך לדעת, כי אף שנפסק להלכה כדעה אחת, מכל מקום הדעה שנפסקה להלכה אינה מבטאת לבדה את האמת האלוקית, ולכן לימוד התורה צריך לכלול את כל הגוונים.

 

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

וכך באר מרן הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה ח"א ע' של) את עומק דבריהם של חכמים (ברכות סד, א): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". שעל ידי המחלוקות שנחלקים בהם חכמי ישראל, מתגלים כל הצדדים של האמת האלוקית, ועל ידי כך נעשה שלום אמיתי בעולם. לעומת זאת, כאשר מנסים להתעלם מהגוונים השונים ומנסים לכנס את כולם תחת גוון אחד בלבד, נעשים הגוונים שלא באו לידי ביטוי מתוסכלים וממורמרים, ולבסוף יוצאת מזה מחלוקת ופירוד. וככל שיחשבו יותר שצריכים כולם להיות בדעה אחידה, כך יכעסו יותר על כל התגוונות והתפצלות, ויתרבו המחלוקות, ויתמעטו בירורי האמת. אבל תלמידי חכמים שמביעים את עמדותיהם השונות בלימוד התורה, מרבים שלום, שעל ידי כך באים לידי ביטוי כל הגוונים.

כיוצא בזה אמרו חכמים: הסטרא אחרא מתחילה באחדות וגומרת בפירוד, ואילו הצדיקים מתחילים בפירוד ומסיימים באחדות. וזהו השלום האמיתי (ע' זוהר ח"ב צה, א; אורות הקודש ח"א עמוד יא, וח"ב עמוד תמ).

 

אמת המידה למחלוקת חיובית - הכבוד והערכה לדעה השנייה

אמת המידה להבחנה בין מחלוקת רעה למחלוקת חיובית, הוא היחס לבעלי דעות אחרות שיש בהם צד חיובי. במחלוקת רעה אין מבינים שגם דבריהם דברי אלוקים חיים, וממילא מבטלים את דבריהם מכל וכל. וכיוון שכך, אף הם עצמם נעשים מנותקים מהאמת האלוקית ודבריהם מתבטלים. אולם במחלוקת חיובית, ישנה הערכה לבעלי הדעה השנייה, מתוך שמכירים שדבריהם מבטאים פן נוסף באמת האלוקית. ועל ידי כך אף הם עצמם מתקשרים לאמת האלוקית, ודבריהם מתקיימים.

וזהו שאמרו חכמים (משנה אבות ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

 

מה בין קרח לשמואל?

קורח לא כיוון לשם שמיים, ועל כן לא כיבד כלל את משה רבנו. ושאלו חכמים (תנחומא קורח יב): "קרח שפיקח היה מה ראה לעשות שטות זו". ומשיבים: "עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן". אך באמת רובצת תהום בין מניעיו האישיים של קרח למניעיו של שמואל שיצא מצאצאיו: שמואל הנביא עשה הכל לשם שמיים, ללא פניות אישיות. שלא כמו קורח שהיה עשיר מופלג, שמואל לא צבר לעצמו שום רכוש, ואפילו בית קבע לא היה לו, כולו היה קודש למען ה' ועמו. וכך היה נודד בכל גבול ישראל כדי לקיים את התורה בישראל, ומתוך כך זכה להניח את יסודות המלוכה והמקדש.

לפיכך גם כשהתנבא נגד בית עלי מזרע הכהונה, לא היתה בלבו שנאה כלפיהם, להיפך, הוא היה תלמיד נאמן לעלי הכהן, ורק מתוך דרישתו של עלי הכהן אמר את דברי נבואתו, שכל כולה נבעה מדברי א-לוהים חיים.

 

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

הדוגמא שנתנו חכמים למחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים, היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל (אבות ה, יז). ואמנם המחלוקת ביניהם היתה חריפה ביותר. למשל, בצרת ערווה, לפי בית שמאי מותר לה להתייבם, ולבית הלל אסור ליבמה, ולא זו בלבד אלא שאם תתייבם יהיו ילדיה ממזרים. וכן נחלקו בעניני טומאה וטהרה, מה שאלו טיהרו אלו טמאו וכן להיפך. והמחלוקת היתה כל כך חריפה עד שלא היה אפשר לדבר על פשרה, וכל בית מדרש דבק בעמדותיו בלא התחשבות בעמדת רעהו. וכך יצא שהיו אנשים שנחשבו כשרים בעיני בית שמאי וממזרים בעיני בית הלל, טהרות שנחשבו טהורות לפי בית הלל וטמאות לפי בית שמאי. ואע"פ כן אמרו חכמים (משנה יבמות א, ד): "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי... לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו".

ומבארת הגמרא שיכלו להתחתן זה עם זה מפני שכיבדו זה את זה. כלומר, בית שמאי היו מודיעים לאנשי בית הלל, דעו לכם כי אדם זה הוא ממזר לשיטתכם ואינכם יכולים להינשא לו. וכן בית הלל היו מודיעים לבית שמאי, דעו לכם שטהרות אלו טמאות לפי שיטתכם. כלומר, למרות שהיו תקיפים מאוד בדעתם, כיבדו את דעת חבריהם, וסייעו בידם לנהוג על פי שיטתם.

כלומר אחרי הכל, ידעו בית שמאי ובית הלל כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג, ב), ועל ידי כך זכו לכוון את דבריהם לאמת, ומחלוקתם התקיימה, שדעותיהם השונות בנו יחד את בית ישראל - את תלמוד התורה שבעל פה.

 

דרגות במחלוקת חיובית

אמנם גם במחלוקת לשם שמיים יש מדרגות. וכפי שדרש רבי אושעיא (סנהדרין כד, א), על הפסוק (זכריה יא, ז): "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים" - "נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה".

ואף שהיו בית הלל ובית שמאי בארץ ישראל, התקופה היתה תקופת חורבן בית המקדש השני, תקופה שאמרו עליה חכמים שהיתה רוויה בשנאת חינם שגרמה לחורבן (יומא ט, ב). ומן הסתם אווירה זו השפיעה גם על בית שמאי ובית הלל. ולפיכך אף על פי שכיבדו זה את זה, מחלוקתם היתה כמחלוקת תלמידי חכמים שבחוץ לארץ, שכן בפועל לא מצאו את דרך האמצע שתכלול את שיטת שניהם. כלומר, לא הנעימו זה לזה בהלכה, בבחינת דברי אלה משלימים את דברי אלה. ואם כך בבית המדרש, הרי שבחוץ גברה שנאת החינם ובית המקדש נחרב וגלינו מארצנו.

אלא שהואיל וכיבדו זה את זה, מתוך הערכה אמיתית ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", מחלוקתם נתקיימה. ובדיעבד, יש יתרון לוויכוח הנוקב והחריף, שמבחינה מסוימת, על ידו הדברים מתבררים יותר טוב. ואחר שלא זכינו לגלות את תלמודה האחדותי של ארץ ישראל, ירדנו לגלות, כדי שמתוך החושך והוויכוחים החריפים נגלה לבסוף את האור הבהיר יותר. וכן מצינו בסגנון תלמדי חכמים של בבל, בקידושין ל, ב:  "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". ואף ששעת המתח היא שעה קשה, מ"מ כיוון שמכוונים לשם שמיים ומכבדים זה את זה, לבסוף נעשים אוהבים אף יותר. 

 רח"פ