חילוק סגנון הרמב"ם בין פי"א לפי"ב

- א -

כתב הרמב"ם בהל' מלכים פי"ב ה"ב "יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו'. ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים. ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו.

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת.

ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".

- ב -

והנה יש חילוק יסודי בין סגנון הרמב"ם בפי"א בהל' מלכים, ששם כותב הרמב"ם אודות הסימנים של משיח, לבין הענינים המבוארים בפי"ב, ששם מדבר על מצב העולם בימות המשיח.

דבנוגע לענינים של פי"א, כותב הרמב"ם כל דבריו בלשון ברור ופסוק, "ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים . . וכל המוסיף או גורע . . הרי זה בודאי (בדאי) רשע ואפיקורס", ועד"ז מגדיר בהגדרות ברורות מיהו "בחזקת שהוא משיח", "משיח בודאי", או "בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה". ועד"ז כל שאר דבריו הם באופן ברור ופסוק.

ואילו בב' ההלכות הראשונות בפי"ב, כותב שאין אנו יודעים דבר ברור בזה, "אין אדם יודע איך יהיו עד שיהיו" וכו' (שזה קאי גם על דבריו בהלכה שלפנ"ז, שהפסוקים אודות שינוי מנהגו של עולם בימות המשיח הם משל וחידה, שגם בזה אין דבריו החלטיים[1]).

[וגם בהלכה הא' שכותב שדברי הנביאים אודות משיח מתפרשים כמשל וחידה, מדגיש שאין אנו יודעים פירוש ענינים אלו, "וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל ומה ענין רמזו בהן", וראה גם רדב"ז שם "וגם רבינו לא גמר אומר שהכתובים הם משל למה שכתב הוא, אלא בימי המשיח יודע למה הם רומזים"].

- ג -

והביאור הפשוט בזה מובן ע"פ המבואר בכ"מ[2], אשר בפי"א מגדיר הרמב"ם ענינו של משיח, שהוא להביא לשלימות התומ"צ. ובזה תלוי מה משיח צריך לעשות, ומהם סימניו וכו', שכ"ז מסובב מזה שענינו של משיח הוא להביא לשלימות התומ"צ. ובענינים אלו צ"ל ידיעה ברורה וודאית, כי דבר זה נוגע ליסוד האמונה בביאת המשיח[3].

משא"כ הענינים שעליהם הרמב"ם כותב בריש פי"ב, המדברים אודות מצב העולם בביאת המשיח, הרי יכולים להיות בזה אופנים שונים וכו', מכיון שפרטים אלו אינם נוגעים לעצם האמונה בביאת המשיח, ולכן לא נוגע שתהי' ידיעה ברורה בזה. (דהיינו, שלשלימות התומ"צ מספיק קיום נבואות אלו בדרך משל, ולא נוגע שיתקיימו כפשוטו. ואע"פ שאפשר שיתקיימו כפשוטן, מ"מ אין נוגע בספר הלכה להכריע בענין זה).

ולכאו' י"ל שזהו מה שמדגיש הרמב"ם "ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת". דהיינו, שענינו של משיח עצמו הוא אכן עיקר בדת, מכיון שזה נוגע לשלימות התומ"צ[4], וזה כולל כל הפרטים המבוארים בפי"א. אבל הפרטים הנידונים בפי"ב, הרי אינם נוגעים לשלימות התומ"צ, ולכן אין פרטים אלו "עיקר בדת", ואין צ"ל בזה הכרעה וידיעה ברורה וכו'.

ועד"ז ממש כותב באגרת תחית המתים פ"ו (מהדורת קאפח), בביאור שיטתו כאן בספר הי"ד "כללו של דבר שכל הדברים האלו אינם יסודות תורה, ואין להקפיד בהם איך שיסברו אותם, וצריך לקוות[5] ולהאמין באופן כללי בדברים האלה עד אשר יתגלו במהרה, ואז יתברר אם הם משל או נס".

- ד -

ויש להוסיף בזה: בפי"א ה"ג כותב הרמב"ם "עיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן. וכל המוסיף או גורע, או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס". וממשיך לבאר הסימנים דחזקת משיח ומשיח בודאי וכו'. משא"כ בפי"ב, מבאר שפרטי דברי הנביאים אודות משיח אינם לפי פשוטן, אלא "משל וחידה".

ובעיון במתק לשונו דהרמב"ם - ובפרט בהשוואת לשונו כאן ללשונו בפי"ב - י"ל שמרמז כאן ב' דברים[6]: "עיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם . ." – דהיינו שמה שיתבאר לקמן בפי"א הם ענינים שהם עיקר בביאת המשיח וקשורים לשלימות ונצחיות התומ"צ שהם עיקר בדת. ולכן, כשם שהמצוות צריכים להתפרש כפשוטן, וא"א לפרשם כענין רוחני ("ע"ד משל") וכיו"ב, וצ"ל בזה ידיעה ברורה, כמו"כ כל הענינים אודות ביאת המשיח הקשורים לשלימות התומ"צ, ה"ה חלק מהתומ"צ ולכן הם צריכים (להתפרש כפשוטן[7]) ושתהי' בזה ידיעה ברורה.

משא"כ הפרטים (והנבואות) שעליהם מדבר הרמב"ם בפי"ב, א) אינם "עיקר הדברים" אלא "דקדוקיהן", היינו פרטים טפלים שאינם קשורים לעיקר ענינו של משיח ולזה שמשיח הוא "עיקר בדת", ב) ו(כמה מ)פרטים אלו אכן אפשר להוציא מפשוטן, מכיון שקיומם ע"פ פירושם הפשוט אינו נוגע לשלימות התומ"צ, ולכן סובר הרמב"ם שאפשר לפרשם כ"משל וחידה", וגם אין צ"ל בהם ידיעה ברורה איך יתפרשו ויתקיימו.

- ה -

עוד נקודה המרומזת בדברי הרמב"ם "ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת"[8]: מבואר בכ"מ, שגם הרמב"ם סובר שבתקופה השני' אכן יתבטל מנהגו של עולם. אבל מכיון שענינה של התקופה השני' אינו חלק משלימות התומ"צ (כפי שהוא ע"פ ההלכה), לכן אין הרמב"ם מדבר בזה, מכיון שאין זה "עיקר בדת[9]".

ויש להאריך בזה.

ויה"ר שנזכה לקבל פני משיח צדקנו תומ"י ממש ובחסד וברחמים.

[1]) ראה תורת מנחם תשמ"ב ח"ב ע' 623. תשמ"ה ח"ג ע' 1822. תשמ"ו ח"ב ע' 860. תשמ"ו ח"ג ע' 189.

[2]) לקו"ש חי"ח ע' 277 ואילך. חכ"ז ע' 200 ואילך.

[3]) ראה לקו"ש ח"ז ע' 334 הערה 12. חי"ט ע' 533. שיחת י"ב תמוז תשכ"ז. שיחות קודש תשל"ד ח"א ע' 190. תשל"ח ח"ג ע' 152. התוועדויות תשמ"ו ח"ג ע' 193. שיח שרפי קודש ע' 207, 281. ועוד.

[4]) כמבואר בלקו"ש חי"ח ע' 280 הערה 63.

[5]) דרך אגב: לפי תרגום זה, ובהשוואה לסגנון כתיבת דברים אלו בספר היד "יחכה ויאמין בכלל הדבר", משמע שהפי' של מחכה הוא (גם) לקוות. והארכתי במק"א בפירושים השונים של "מחכה".

[6]) ראה גם בס' צידה לדרך מאמר חמישי כלל שלישי פרק ד'.

[7]) ראה גם לקו"ש חל"ד ע' 118 ואילך.

[8]) ראה לקו"ש חט"ו ע' 418.

[9]) מובן שענין תחיית המתים שיקרה אז הוא עיקר בדת וכו'. אבל הטעם לכך שהוא עיקר בדת, מסביר הרמב"ם באגרת תחיית המתים פ"ה, שזהו מפני שהאמונה בעיקר זה היא אמונה בענין הניסים בכלל, אבל מובן שלזה אינם נוגעים פרטי הניסים השונים (והפרטים השונים בתחית המתים, או הפרטים המסוימים שעליהם דן הרמב"ם כאן) שהם אינם עיקר בדת.

הרב שלום צירקינד