בפרי מגדים (או"ח הל' יוהכ"פ סי' תרד מש"ז סוף סק"א) מסתפק אם יש איסור לא תחמוד בעכו"ם: "וע' בה' גזילה בפ"א דגזל עכו"ם מ"ה מעשה ואכלת כו' וחימוד עכו"ם חמסן יהיב דמי צ"ע בעכו"ם".
ולכאורה הספק הוא לפי דברי רבינו בחיי עה"פ לא תענה ברעך עד שוא (יתרו כ, יג) שכתב: "לא אמר לא תענך באחיך כמשפט הכתובים לא תשיך לאחיך (דברים כג, כ), לכל אבידת אחיך (שם כב, ג), וכיוצא בזה, כי שם אנו דורשים אחיך ולא עכו"ם, וכאן הזהיר אפילו על העכו"ם, כי כן מצינו וישאלו איש מעת רעהו (שמות יא, ב) והוא נאמר על המצריים". כלומר לדעת רבינו בחיי מילת 'רעהו' אינו שולל עכו"ם, ורק מילת 'אחיך', ומכיון שבלאו דלא תחמוד כתיב רק רעיך א"כ גם עכו"ם בכלל.
וראיתי שאדמו"ר הזקן כותב להדיא בהל' פסח שאין עוברים על לא תחמוד בעכו"ם.
דבשו"ע (סי' תמ ס"ח ואילך) כותב רבינו שקודם הפסח מותר לישראל לקבל פקדונות של חמץ מן הנכרי אע"פ שיהיה בביתו כל ימי הפסח אם אין אחריות הפקדון על ישראל מגניבה ואבידה באונס. אבל אם אחריות החמץ הוא על הישראל אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונס, וכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס אלאו לשמור בחנם ונמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו, הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה.
והעצה לזה הוא שיחזיר הפקדון לבעליו או שימכרנו לנכרי אחר, קודם שתגיע שעה ששית בערב פסח.
ובקו"א (שם אות יא) מסביר האיך שייך שימכור החמץ שאינו שלו: "או שימכרנו כו'. כן מבואר בט"ז סק"[א] דיכול למוכרו ולבערו אף שאינו שלו. והטעם משום דגזילת הנכרי אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמוד, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב, וע"ש בתוס' ומפרשים, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי, כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושק".
והיינו דדעת אדה"ז ועוד אחרונים (דלא כרבינו בחיי) דגם 'רעך' שולל עכו"ם ולא רק 'אחיך'.
וכך כתב גם המנחת חינוך (מצוה לז אות יב) "אם מעדין שקר על הגוי אינו עובר בלאו זה (של לא תענה) דרעך כתיב וגוי לאו בכלל רעהו הוא בכל מקום בש"ס כידוע".
ובאמת שאפשר לדייק שאין עוברים על לא תחמוד בעכו"ם גם מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ט) ושו"ע (חו"מ סי' שנט ס"י) שכתבו "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של 'חבירו' או כל דבר שיקנהו" משמע שדוקא מישראל חבירו עובר.
ולכאורה אפשר להביא סימוכין לדעת אדה"ז ודעימי' שאין עוברים על לא תחמוד בעכו"ם, מזה שאברהם אבינו דחק בעפרון למכור את מערת המכפלה והפציר בו מאוד, ובפרט שאברהם אבינו היה אדם נכבד וחשוב, ובאדם נכבד שהמוכר אינו יכול לסרב אותו עובר אפילו אם ביקש ממנו פעם אחת כדאיתא בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות מג) "אם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו אסור לפצר בו כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו".
וכך פוסק להלכה הבן איש חי בספרו רב ברכות (מערכה ל אות ב): "אדם גדול ונכבד אשר יבושו להשיבו ריקם הנה גם בלתי השתדלות ובלתי הפצרה וכבידות כי אם באמירה בעלמא כאילו עשה השתדלות והכביד עליו ברעים". ומביא ראיה מדברי הגמ' כתובות (נג, א) "אמר ליה רב פפא לר' יהודה בר מרימר אטו מי קאמינא לך דעול ועשייה עול ולא עשייה קאמינא, אמר ליה מעילאי דידי היינו עשייה", א"כ האיך עבר אברהם אבינו על איסור לא תחמוד, והלא קיים אברהם אבינו כל התורה כולה כמבואר בגמ' יומא (כח, ב). ע"כ דס"ל בשל עכו"ם אין עוברים על לא תחמוד.
וי"ל דאולי זהו מה שאמר אברהם "גר ותושב אנכי עמכם", דלכאורה למה הזכיר ענין הגירות, הלא יותר סיבה שיתנו לו כיון שהוא תושב עמהם ולא משום שהוא גר, ולמה הזכיר שהוא גר עמהם? אלא אברהם רמז להם האיך מותר לו להפציר בעפרון למכור את חלקו ואין בזה משום לא תחמוד – ע"ז הזכיר שהוא גר עמהם, דעל אף שהוא תושב איתם אבל עדיין הוא נשאר גר עמהם, דהיינו שאינו כמוהם, שהם עכו"ם והוא ישראל, ולכן מותר לו לחמוד את שדהו.
הרב גדלי' אבערלאנדער
רב קהילת היכל מנחם – מאנסי, נ.י. - קובץ הערות וביאורים
