האחרונים דנו בשאלה האם פירוש התלמוד את דברי המשנה הוא הפירוש היחיד האפשרי, או שמא ניתן לפרש גם באופן אחר.
דוגמא: המשנה בתחילת פרק רביעי של מסכת ברכות תוחמת את זמני התפילות השונות:
"תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות.
תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה.
תפלת הערב אין לה קבע;
ושל מוספין כל היום, (רבי יהודה אומר: עד שבע שעות)".
בתלמוד הובא פירוש הפסקה "תפלת הערב אין לה קבע":
"מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי, מצלי כוליה ליליא (=שאם רוצה, מתפלל כל הלילה) - ליתני תפלת הערב כל הלילה! אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות".
אולם רש"י בפירושו למשנה מפרש: "אין לה קבע - כל הלילה זמנה". פירוש זה מסתבר, לאור הנושא שבו עוסקת המשנה - זמני התפילות ביום. מדוע אפוא מוציא התלמוד את המשנה מפשוטה ומפרש פירוש שלכאורה כלל אינו קשור לנושא המשנה?
דוגמא שנייה, מפורסמת יותר בהקשר לשאלה זו, היא המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא. כך הוא לשון המשנה:
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.
זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי. האומר כולה שלי - ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי - ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע".
הגמרא תמהה על הכפילות: "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" ושוב: "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". כדי להסביר כפילות זו מפרש רב פפא: "רישא במציאה וסיפא במקח וממכר". שני מקרים נרמזים כאן אפוא:
שניים שהגביהו מציאה וכל אחד מהם טוען כי הוא הראשון שהגביה אותה ובכך קנה את הבעלות עליה.
שניים שקנו חפץ מבעליו, וכל אחד טוען שהוא הראשון שרכש את הבעלות על אותו חפץ.
רבי ישראל ליפשיץ, בעל פירוש תפארת ישראל למשנה, כותב בשם רבי מנשה מאיליה - תלמידו של הגר"א מוילנה - כי על פי פשוטה יש לפרש משנה זו באופן אחר. תחילה מציבה המשנה כותרת, המתארת את המקרה:
"שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה"
אחר כך עוברת המשנה לטענות הצדדים. כאן ישנן שתי אפשרויות:
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו.
זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי - האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע".
מן הדברים הללו עולה כי המשנה עשויה להתפרש ברבדים שונים, ובאופן כללי ניתן לומר כי על אף שפשוטה של משנה מתפרש באופן אחד, לא תמיד פירוש זה ישביע את רצונו של התלמוד. בכדי להסביר נקודה זו נקדים קטע ממאמר העיקרים לרמח"ל. הקטע מתייחס לפירוש התורה שבכתב, וליחס בין הפירוש על פי הפשט לבין פירוש הדרש על פי המידות שהתורה נדרשת בהן. כך כותב הרמח"ל:
"וממה שקבלנו, שאמנם בעל התורה יתברך שמו כתבה על דרכים פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כוונת בעל הדברים ברוך הוא הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם ובדרכים ההם, וזולת זה אף על פי שכבר היה אפשר שיינתן פרוש בדברים שתסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורנה עליו ביותר הרווחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפרוש ההוא אמיתי בדברים ההם, כיוון שבעל הדברים כיוון בהם כוונה שונה מזו. ואמנם החוקים האלה והדרכים הם כלל השלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן עם כל פרטיהן".
העיקרון שמתווה הרמח"ל חל גם על פירוש המשנה. גם בפירוש המשנה ישנן הנחות דרשניות. אין אלו שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, אלא הנחות יסוד באשר לאופן שבו גיבש רבי יהודה הנשיא את נוסח המשנה. רב שרירא גאון באיגרתו מתאר את גיבוש נוסח המשנה כך:
"ואחז רבי בהלכות את דרכו של רבי מאיר, שהיא דרכו של רבי עקיבה, כיוון שראה שקצרה וקרובה ללמוד, ודבריה מחוברים חיבור יפה - כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין הרבה יותר מכל התנאים, ואין בם שפת יתר, וכל דבר ודבר מעלה טעם, שכן לא אמר בה דבר יתר שאינו צריך ולא חסר בה דבר אלא במקומות מועטים, ובכל מילה גדולות ונפלאות".
ניתן לסכם אפוא את הנחות היסוד כך:
יש היגיון בסידור המשנה בסדר הזה דווקא.
כל דבר בא בסמוך לדומה לו, ולא בסמוך לדבר הסותר אותו, או אפילו השונה ממנו - הנחת ההיקש.
רוב ההלכות האמורות במשנה הן יסודות הלכתיים מחודשים, ואינן דוגמאות ויישומים ליסודות קיימים.
אין במשנה שפת יתר, ולא שפת חסר, אלא במקומות מועטים.
בכל מלה "גדולות ונפלאות", מעבר לתפקודה בתחביר.
חמש הנחות אלה מהוות את הבסיס לפרשנות התלמוד את המשנה.
אם נחזור לדוגמאות שהובאו לעיל ניווכח כי על אף שלכאורה פשטי המשניות מרווחים יותר אם נפרש אותן בדרך שעשו זאת הפרשנים שהוזכרו, הרי שבהתאם להנחות הללו אין די בפירושי הפשט.
באשר למשנת ברכות, הגמרא עצמה מטעימה מדוע פירוש הפשט אינו מספק. במשנה נאמר:
"תפלת הערב אין לה קבע; ושל מוספין כל היום".
אילו כוונת המשנה היה לומר שזמן תפילת הערב הוא כל הלילה היה עליה לנקוט בביטוי המקביל לזה המובא בתפילת המוספין - "כל הלילה". בהכרח הביטוי "אין לה קבע" הוא בדווקא, ויש להתייחס למלה "קבע" כצופנת בחובה משמעות נוספת. זהו פרוש דברי הגמרא:
"מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי, מצלי כוליה ליליא (=שאם רוצה, מתפלל כל הלילה) - ליתני תפלת הערב כל הלילה".
עתה עלינו לעמוד על משמעותה של המלה "קבע". זו באה בשתי משמעויות. האחת, כנגד "עראי". לדוגמא, במשנה במסכת סוכה נאמר: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי". כך יש לפרש גם את דברי שמאי במשנה במסכת אבות: "עשה תורתך קבע". אילו זו הייתה משמעות הביטוי קבע במשנתנו הייתה הכוונה כי תפילת ערבית היא תפילת עראי, או יכולה להיאמר בדרך עראי. פרשנות כזו אינה מסתברת, שהרי אמרו במשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי יכוונו לבם לאביהם שבשמים"; אין המשנה מבדילה בין תפלה לתפלה, ובכולן נדרש ממד הקבע וכובד הראש. נראה אפוא כי ישנה משמעות אחרת לביטוי "אין לה קבע". פירוש נוסף למלה "קבע" הוא "חובה", והוא בא כנגד "רשות".
במסכת ברכות, את דברי רבי אליעזר במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפלתו תחנונים", פרשו:
"מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי".
ופירש רש"י: "כמשוי - והיינו לשון קבע, חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי". על דרך זו מפרשת הגמרא את הביטוי "אין לה קבע", כלומר, אין תפלת ערבית חובה. פירוש זה עונה על ההנחה החמישית שהוזכרה - "בכל מלה גדולות ונפלאות".
עיקרון דומה נוכל למצוא בפירוש התלמוד את משנת בבא מציעא. אם נפרש את הרישא של משנה זו ככותרת - "שניים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" - יהיה ארכה של כותרת זו טעון הסבר. די היה בכותרת "שניים אוחזין בטלית", שכן להלכה אין כל הבדל בין אם האחיזה באה מכוח מציאה או מכוח מציאות אחרת כלשהי. כך אנו מוצאים בהמשך אותה משנה:
"היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג:
זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".
הכותרת כאן כוללת רק את אופן האחיזה העכשווי של הבהמה, ולא את הדרך שבה הגיעו לכך. לכן, לאור הנחת היסוד הרביעית שלפיה אין במשנה שפת יתר, עלינו להסביר את החידוש שבאריכות זו, ובכך עוסקת סוגיית התלמוד.
למדנו, שחלק ה"פירוש" שבתלמוד, אינו הצעה פרשנית למשנה, אלא ניסיון לחשוף את המשמעות המדויקת של המשנה, בהתאם לכללים שלפיהם היא מנוסחת ומסודרת.
שאלה היא האם כשם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כך אין משנה יוצאת מידי פשוטה. רבי יום טוב ליפמאן, בעל פירוש תוספות יום טוב למשנה, בפירושו למסכת נזיר, כותב שפירושו של הרמב"ם את המשנה אינו כפירוש התלמוד. אף על פי כן, הרשות נתונה לפרש את המשניות שלא כפירוש התלמוד.
"אין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא, אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא"
מנגד, מאמרי התלמוד מדגישים כי הלימוד מפשוטה של משנה יש בו סכנה - "תנא התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך? אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי אמר רבי יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן". את הפגם שבהוראת הלכה מתוך משנה פירש רש"י כך:
"דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה. ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה. ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראות טעות".
היו גם בעלי משנה, אולם באופן כללי חז"ל ראו בכך פגם:
"דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב (ישעיהו סו) 'שמעו דבר ה' החרדים אל דברו' - אלו תלמידי חכמים, ['אמרו] אחיכם' - אלו בעלי מקרא, 'שונאיכם' - אלו בעלי משנה (ששונאין בעלי תלמוד, לפי שבעלי תלמוד אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם, כדאמרינן במסכת סוטה: התנאים מבלי עולם, שמורים הלכה מתוך משנתם). , 'מנדיכם' - אלו עמי הארץ".
ישנה משמעות גם לפשוטה של משנה, כשם שיש משמעות לפשוטו של מקרא, אולם, גם בנוגע למקרא כותב הרשב"ם כי פשוטו של מקרא אינו עיקר הפירוש:
"'אלה תולדות יעקב' - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו".
הרי לנו שאף גדולי הפשטנים בפירוש המקרא לא ראו בפירושיהם עיקר. בעיקרה נתחברה המשנה במגמה שידרשו אותה, ידייקו ממנה, ויחדשו על פיה חידושים. ניתן לקבל מסרים של צדק ויושר גם מפשוטה של משנה, אולם, כפי שכותב רבי יום טוב ליפמאן, יש לפרש באופן שלא יסתור את פירושי התלמוד.
[התלמוד בהוויתו- הרב אודי פרומן]
