החול והקודש הם שני דברים שאין להם שום קשר, ומי שרוצה לגשת אל הקודש כניגש לדבר חול אין לו שום מושג. משל לאדם הרוצה להשתמש בחוש שאינו במקומו. לדוגמא, כשם שאין לראות בפה, משום שחוש הראייה שייך למוח ועיניים, וכן אין למשש בחוש הריח, שתפקידו הוא עדין מאד, כך אי אפשר לגשת אל הקודש כמו שניגשים לדבר חולין. מכאן הסיבה שהרבה מבקרי מקרא טעו מבחינה תיאורטית והיפותטית.
הרמח"ל בספרו "דרך עץ חיים" מסביר את השוני בין חכמת הקודש לבין מקצועות החול:
"וזה תראה, כי שנים הם בתבונה אחת נבראו: שכל האדם, והתורה המשכלת אותו. על התורה נאמר: 'הלוא כה דברי כאש נאם ה'. והודיענו בזה, כי אמת הדבר, שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו. אך התורה הנה קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה".
הקודש בהיותו חכמה אלוקית, הוא אחדותי. הכלי שבאמצעותו אנו מסוגלים לקבל אור זה הוא הנשמה. ישנן כמה נקודות דמיון בין הנשמה לבין הקב"ה, המאפשרות לה להיות כלי לקבלת התורה כדברי התלמוד במסכת ברכות:
"הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה: מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו - אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים; יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו".
מאחר שהתורה היא מהות רוחנית - חכמה אלקית - ניתן להבין אותה דווקא באמצעות כלים רוחניים, באמצעות הנשמה היהודית שהיא חלק א-לוה ממעל. עצם ההסתכלות על התורה מתוך מבט של חולין, כתורה אנושית, והניסיון להבין אותה בכלים שאינם רוחניים, מבטלים במחי יד את אותה אחדותיות אלקית שיש בה. אין פלא אפוא שהתורה הופכת מ"אור אלקי" ל"שכבות", "תעודות", וכדומה. נמצא שהשימוש בכלים של חול גורם לחוקרים כבר בשלב ההצעה הראשונית של תיאוריה כלשהי, להשתמש ברעיונות שאין בהם ממש.
אילו הדברים היו מוצגים באופן אמיתי, הם היו מוצגים בתור השערה שאינה מבוססת והיחס אליהם היה בהתאם. אולם כאן מצרף העולם האקדמי העוסק בביקורת המקרא יסוד מטעה - שיטת המחקר. זו הופכת במהירות השערות לתיאוריות, ומלבישה אותן באיצטלא מדעית מבלי לדרוש את ביסוסן.
באופן מעשי נביא דוגמא מהרמב"ם שחי לפני שמונה מאות שנה. אנו רואים הבדל גדול בין משנה-תורה למורה נבוכים. גם במשנה-תורה ישנם דברים שבהשקפה ראשונה סותרים זה לזה, והלוא הכול יודעים שהרמב"ם כתב גם את המורה נבוכים. תארו לעצמכם שאחרי שלושת אלפים שנה יקום מבקר המקרא, ואם מנקודת השקפתו יביט על זה כמו על המקרא הוא יכול להפוך גם את הרמב"ם לאישיות אגדתית ויביא השערות כוזבות. ממציא השקרים יבוא ויאמר שאינו מאמין שהרמב"ם היה קיים, אלא קראו לו משה על שמו של משה רבינו נותן התורה, כי אי אפשר שמחבר המורה נבוכים חיבר גם את משנה התורה. ואם היה מבקר זה נתקל בסתירות במשנה תורה היה אומר שבמשך הדורות חיברו מחברים שונים ספר זה, שהלוא אין לשער שאיש אחד יכול להיות בקיא במדעים שונים כגון תכונה מתמטיקה ורפואה, ועל דרך שקר זה מובילים מבקרי המקרא.
[התלמוד והווייתו הרב אודי פרומן]
