שלום פנימי

לע"נ ר' אשר בן נורית מאשה ולרפואת ר' מרדכי דוד בן קריינא בתוך שח"י

This HAS to be put into English!!

Too good. It would change the whole landscape [if people would apply it]. 

מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור, אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה, והרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור. וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה. והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, עד כדי קצף איתן של קודש. ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל. הדרך שעולים עד לידי מעלה עליונה זו היא מתחילים בעת אשר האדם עומד במצבו הנמוך של פגיעת הסתירות, שגם אז ישנם שני דרכים, שהם זה למעלה מזה. יש אשר ידיעה סותרת ידיעה, שוללת אותה לגמרי, עד אשר הידיעה הסתורה מכחה של הידיעה הנקנית נחשבת כאלו אינה במציאות, וכאילו כל ענינה הוא ריק ותוהו. 

ויש אשר על ידי סתירתה של הידיעה האחת את השניה מתמצות תמציות של הידיעה הסתורה ונכנסות בתוך הידיעה הנקנית האהובה. ואז אע"פ שמצד הכלי נראה שהאדם שולל וסותר את הידיעה המנוגדה, באמת מצד האור הפנימי הרי הוא בונה אותה ומקנה אותה לעצמו. וכן הדברים הולכים בהרגשות וציורים, עד שעל ידי עומק השאיבה התמציתית, שהידיעה הקנויה שואבת מהידיעות המנוגדות הנדחות, מתרחבת הדעה בכללה, ובא המצב לידי הרום היותר גדול, שהוא עומק השלום בשכלולו, עד שכל הידיעות ההרגשות והציורים עומדים בצורה אורגנית וחטיבה משוכללה, שכל חלק משלים את החלק השני, ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו, אשרי העם היודע להכיר את אדון העולם, מלך שהשלום שלו, ומרוב עונג אהבה שר הוא את שיר ידידות אהבה בתענוגים, שיר השירים אשר לשלמה. [אורות הקודש א-ט] 

נושא הפסקה- מתוך הכרת עומק הסתירות מתגלה עומק השלום.

ביאור הפסקה-

מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה,

וציור ציור, אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה, והרגשה

מחיה הרגשה, וציור משלים ציור- הרב בפסקה מבאר כיצד השלום

נובע מעומק הכרת הסתירות. אומנם בטבעו של האדם כח הקיבול הטבעי

הקיים אצל האדם, האדם מרגיש כיצד אי אפשר לישב את הסתירה בין

ידיעה אחת לחברתה. מבחינת האדם המקבל את הידיעה או את ההרגשה,

או את הציור, מבחינת כלי הקיבול של האדם, ישנה מחשבה שהכל סותר

אחד את השני. אומנם הרב בפסקה מבאר שהדברים הפוכים. הכרת

הסתירה היא נותנת חיות והשלמה.

הרב השתמש כאן בלשון של ידיעה הרגשה וציור , הרב הנזיר הסביר שזה

כנגד חב"ד, חג"ת נהי"מ. היינו הידיעה היא כנגד "ח"כמה "ב"ינה ו"ד"עת, היינו

הצד השכלי. לעומת זאת ההרגשה היא כנגד הלב, כנגד המידות, אלו

הספירות של חסד גבורה תפארת. ואילו הציור הוא כנגד הצד המעשי, כנגד

נצח הוד יסוד מלכות.

בדברי הרב יש חידוש. כיון שיש החושבים שאם אנו מתעסקים בהכרת

הסתירות ממילא אנו מתרחקים מן השלום. כאן הרב מבאר להיפך, החשש

לעסוק בסתירות הוא מעכב את השלום מלהופיע.

דברי הרב שמתוך הכרת הסתירה אפשר להגיע לשלום מבואר בחז"ל לגבי

מעלתם של תלמידי חכמים. וכך מובא בגמ'.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב

- ואומר: אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו

את אויבים בשער. מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא:

אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים

אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה,

שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסּופָּה אלא בסופָּּה.

במקור זה הגמ' מתארת כיצד חברותות בלימוד התורה יכולים להיות

אויבים. כיצד בזמן הלימוד כל אחד עומד על דעתו, ודווקא מתוך העמידה

שכל אחד עומד על דעתו, בסופו של דבר הם בסוף הופכים להיות אוהבים

אחד את השני.

זה מה שחז"ל אומרים סוף מסכת ברכות.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א

- אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום

בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך

אלא בוניך

וכך מסביר הרב בעין איה את הגמ' הזאת.

עין איה ברכות פרק ט' פסקה שסא.

- אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ד' ורב

שלום בניך א"ת בניך אלא כוניך כו'. יש טועים שחושבים שהשלום

העולמי לא יבנה כ"א ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות. א"כ כשרואים

ת"ח חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות,

חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן,

כי השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דוקא ע"י תואר של ריבוי

השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל , השיטות

שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו

מקומו וענינו. ... ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, מה שהם מרחיבים,

מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש

בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר "וכל בניך

למודי ד'" כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם

כפי הנראה, המה כולם למודי ד', בכ"א מהנה יש צד שיתגלה ע"י

ידיעת ד' ואור האמת.

במקור זה מסביר הרב את הטעות של האנשים. יש החושבים שמחלוקת

נוגדת את השלום. אבל באמת הכרת השיטות השונות היא מרחיבה את

השלום. השלום האמיתי יבוא דווקא כשיגלו צדדים שונים ומגוונים.

לכן הרב בפסקה שלנו מדגיש שבאמת ידיעה יכולה לחזק ידיעה אחרת,

הרגשה אחת יכולה להחיות את ההרגשה השניה. כמו כן ציור יכול להשלים

את הציור של חברו. כל דעה יכולה להתרחב ולהיות בשלמות יותר גדולה

דווקא מתוך המגוון.

במקור נוסף בעין איה הרב מסביר את החשיבות ללמוד בחברותא ולהכיר

את השיטות השונות, וכך כותב הרב בעין איה.

ברכות פרק ט' פסקה שמא.

- וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה

ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של

החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה

והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר,

ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה,

איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל

דעת שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה

למחלוקת ומריבה.

במקור זה מבאר הרב שתלמיד חכם שלומד בחבורה הוא קונה סבלנות

כלפי השני. הסבלנות גורמת שהתלמיד חכם מכיר שהדרך הירה היא נובעת

מכלל הדעות של כל החכמים. אי אפשר להגיע לדרך ישרה לבד. לכן חז"ל

הזהירו לא ללמוד לבד.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד ב

- דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב חרב אל הבדים ונאלו - חרב

על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה.

ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונאלו, וכתיב התם אשר נואלנו.

ולא עוד אלא שחוטאים - שנאמר ואשר חטאנו.

וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את

התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות ההרגשות

והציורים השונים זה עם זה- הרב מבאר שהאדם צריך לדאוג להרחיב

את כלי הקיבול שלו. הדרך שהאדם ירחיב את כלי הקיבול שלו, זה יעשה

על ידי שהאדם יתעלה. כשהאדם יהיה יותר עליון ממילא הוא יוכל להכיל

בתוכו יותר ניגודים.

אפשר לראות את התכונה הזאת בדרך גידולו של האדם. כשהאדם צעיר,

מי שהוא ילד, הוא לא מסוגל להכיל סתירות. ילדים וכן נוער רואים את

המציאות בצורה מאד צרה. הטעם משום שכלי הקיבול שלהם צר, ממילא

אין מקום בכלי הקיבול להכיל דעות מגוונות. לעומת זאת ככל שהאדם

יתבגר, ככל שהאדם יגדל, ממילא האדם יוכל להכיל בנפשו ניגודים

וסתירות.

התעלות האדם יוצרת שלום פנימי. האדם בתוכו מרגיש כיצד כל הידיעות

ההרגשות הציורים השונים מתחברים ליצירה אחת שלמה. בצורה כזאת

האדם מרגיש יישוב הדעת ואינו מרגיש את הצער של הסתירות.

והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום

ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, עד כדי קצף איתן של קודש - הרב

מבאר שהעמקה בשורשי הדעות היא גורמת שהסתירה יכולה להחריף. הרי

בסופו של דבר כל דעה יש לה שורש רוחני פנימי. ממילא כשאנו מעמיקים

בשורש של דעה מסויימת ממילא אנו הולכים לעומק ולהכרה של הבדל

מהותי העומק בשורש של אותה דעה. ממילא כשהאדם נוגע בשורש של

הדברים ממילא הוא מרגשי יותר קצף ויותר כעס קדוש על השיטה השניה.

כשהאדם שומע דעה סתמית, לפעמים האדם יכול להכיל אותה, כיון שזה

נראה לו רק מחלוקת חיצונית. אבל כשהאדם מעמיק בשורשים של הדעה

השניה פתאום מתגלה עומק הפער. בצורה כזאת לא רק שהמח' לא

שוקטת, אלא להיפך, הטענות של השני מבטאות אידיאולוגיה סותרת. אם

כן בצורה כזאת כל אמירה של הצד השני היא נובעת מהשקפה אחרת,

ממילא האדם מרגיש צורך להתנגד לכל דבר. בצורה כזאת יש קצף על כל

אמירה ואמירה, כיון שהאדם מכיר שאין אמירה סתמית.

ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית

של האדם, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל-

לאחר הכרת עומק הסתירה אנו צריכים לבאר כיצד האדם יכול להגיע לידי

שלום. כיצד השלום יכול להוולד במצב כזה. הרב מסביר שהחלק הזה נובע

מן רוב הדעת.

ראוי לציין שהרב הנזיר מביא גירסא אחרת מכתב יד, שם הגירסא היא

מרום הדעת. הרב הנזיר הסביר שהגירסא הזאת יותר מבוארת. משום

שכשיש רוממות של דעת, ממילא אפשר להכיר ולהכיל את השיטות

השונות.

מה היא הדעת המסוגלת להרחיב ולהתפשט עד כדי יצירת שלום חודר

בתוך התהום המבטא הבדל גדול בין השיטות. נראה שהכוונה כאן לספירת

הדעת שהיא יוצרת איזון בין הספירות.

ידוע שעשר הספירות מתחלקות לג' קוים. היינו צד ימין, שזה מבטא את

החסד. צד שמאל שזה מבטא את הגבורה. ואמצע שזה מבטא את

התפארת, את השילוב של הרחמים.

הספירה המרכזית המבטאת את האיזון ואת ההשלמה בין הספירות, זאת

ספירת הדעת. הדעת היא יוצרת איזון בין חכמה לבינה. אומנם יש דעת

עליונה, הדעת העליונה מבטאת את הכתר, הכתר הוא גם נמצא בקו

האמצע. לכן עליה למקום עליון של הכתר הוא מסוגל להרחיב את השלום

הקיים בין השיטות השונות.

הדרך שעולים עד לידי מעלה עליונה זו היא מתחילים בעת אשר

האדם עומד במצבו הנמוך של פגיעת הסתירות - הרב מבאר שהדרך

להגיע למציאות של שלום פנימי עוברת דרך הכרת הסתירות. כשהאדם

נמצא במצב הראשון, במצב הנמוך של הסתירות, אז האדם מתחיל את

העליה למעלה עליונה שנמצאת מעל הסתירות. מתוך הכרת הסתירות

מתגלית האחדות, וכך מבאר הרב בשמונה קבצים.

קובץ א' פסקה תמב.

- העולם כולו עסוק בפירורים של מחשבות, שאינו יכול למצא את

האחדות החיה שבהם, ומתוך ריבוי הפירורים האחדות מסתתרת.

באים בעלי הרעיון הפנימי, וגוללים את האור האחדותי, ואינם

מתחשבים אם התעמולה של פירורי המחשבות תלחץ על ידם

וכמותם תתמעט.

במקור זה מבאר הרב שדווקא מתוך הכרת כל הפירורים של המחשבות,

מתוך הכרת ריבוי הפרטים מתגלה האחדות הגדולה. לפי מקור זה מבואר

שהסתירה הדיון וההרחבה הבאה בעקבות תוספת השיטות היא בעצמה

יוצרת את האחדות הגדולה באמת. מתוך הכרה כזאת אנו לא חוששים

משיטות שונות, להיפך אנו מבינים שככל שהשיטות יתרחבו כך האחדות

תגדל.

שגם אז ישנם שני דרכים, שהם זה למעלה מזה. יש אשר ידיעה

סותרת ידיעה, שוללת אותה לגמרי, עד אשר הידיעה הסתורה

מכחה של הידיעה הנקנית נחשבת כאלו אינה במציאות, וכאילו כל

ענינה הוא ריק ותוהו- הרב מבאר שבשלב של הסתירות ישנם שני

דרכים. יש לפעמים סתירה בהם האדם רואה ידיעה שסותרת לגמרי את

הידיעה האחרת. הסתירה היא כל כך מהותית עד כדי כך שהידיעה השניה

נחשבת כאילו אינה במציאות.

בדרך כלל בוויכוח בין אנשים זה השלב הכי פשוט. השלב בו האדם שולל

לגמרי את הדעה הנוגדת את שיטתו. בצורה כזאת אין צורך להעמיק בתוך

השיטות אלא הדעות נראות פשוטות, נראית מציאות כאילו אין שום יכולת

לישב, וממילא הדעה השניה הופכת להיות דעה מיותר שמבטאת טעות

וריק מוחלט.

ויש אשר על ידי סתירתה של הידיעה האחת את השניה

מתמצות תמציות של הידיעה הסתורה ונכנסות בתוך הידיעה

הנקנית האהובה- אבל יש מצב של סתירה המוביל את האדם להעמקה

יותר גדולה. בצורה כזאת האדם מקשיב לסתירה ומנסה להבין מה מתוך

הדעה הסותרת יכול להשפיע לטוב על הדעה שהאדם מחזיק. יש כאן מעין

עבודה של גישור. בצורה כזאת האדם מעמיק בשורש של הטענה השניה,

הוא מנסה להבין מה הסיבה שיש התנגדות בין השיטות. בצורה כזאת הוא

מבין מה הסיבה העמוקה שהשני לא מסכים לדעתו וממילא הוא מנסה

למצוא את תמצית הטוב הקיים בטענה המתנגדת, וממילא הוא משכלל

את הידיעה שהוא רוצה לחזק.

לדוגמא מצאנו בסוגיות בגמ' לפעמים ישנה קושיא שהיא גורמת לדחות

לגמרי את התירוץ או את האוקימתא הראשונה. בצורה כזאת הקושיא

היא מוחלטת והסתירה גמורה. אומנם יש מקרים בהם אומנם יש קושיא,

אבל דווקא מתוך הקושיא אנחנו ממשיכים להסביר את התירוץ בצורה

יותר משוכללת. היינו בזכות הקושיא אנו מקבלים כלים להעמיק את

הדעה שאותה התירוץ הציג. אפשר גם להסביר את ההבדל ממקום אחר. לדוגמא לאדם יש קושי מסויים, לפעמים בגלל הקושי האדם מוותר על מה שהוא רוצה לעשות. 

אבל לפעמים דווקא מתוך הקושי מתגלים כוחות, והאדם לומד כיצד

לשכלל את המעשה שהוא רצה לעשות, בצורה כזאת הקושי אומנם הפריע

לפעולה, אבל לאחר ההתגברות הפעולה נהפכת להיות יותר משוכללת.

היתרון של ההתמודדות הזאת שבסופו של דבר הידיעה המפריע, הסתירה

היא נכנסת לתוך הידיעה ומשכללת אותה.

ואז אע"פ שמצד הכלי נראה שהאדם שולל וסותר את הידיעה

המנוגדה, באמת מצד האור הפנימי הרי הוא בונה אותה ומקנה

אותה לעצמו- בדרך השניה, עדיין יש סתירה. בצורה חיצונית נראה שיש

כאן סתירה, מצד הכלי כביכול הכלי שולל את הידיעה הראשונה. אבל

כשיש העמקה פנימית, כשרואים את האור הפנימי העומק מאחורי הדעה,

אז האור הזה מצטרף ובונה את הידיעה הראשונה.

הרב מכנה את הכוח הבונה את הידיעה כאור פנימי. אור זה מבטא את

האחדות שקיימת במציאות, ממילא גם כשיש סתירות אנו יכולים למצוא

את הדרך דווקא שכל דעה תשתכלל בזכות הסתירה. בצורה כזאת כביכול

כולם מרוויחים, ולהיפך, בצורה כזאת אנו מוצאים אחדות שקיימת בתוך

הסתירה החיצונית שקיימת בכלי החיצון.

אפשר להביא משל לזוג שיש בניהם ויכוח על דרך של חינוך הילדים.

מבחינה חיצונית וודאי שיש כאן כלים אחרים לחינוך וכדומה. אבל אפשר

להעמיק באור הפנימי ולראות את נקודות האחדות שבניהם. יש נקודת

אחדות שהם רוצים את טובת הילד, יש נקודת אחדות שהם זוג שאוהב

אחד את השני למרות הויכוח. כעת לאחר הכרת הנקודה הפנימית, כל אחד

יכול לשכלל את דעתו ואת ההכרה של האיזון הנצרך בניהם. ברגע שיהיה

איזון בין השיטות ממילא אפשר יהיה לקבל החלטה משותפת. היינו

כשהוויכוח נעשה בצורה נכונה, ממילא אפשר להכיר מה היתרון בכל

שיטה, וממילא לתת מקום לשילוב ושכלול השיטות. בצורה כזאת אנו לא

מתמקדים בתוצאה הסופית, שהיא נראית סותרת. אנו נתמקד בשורש

ובשורש הרבה יותר קל לראות את נקודת האחדות.

החסרון של הכלי החיצוני שהוא נראה סותר, כיון שבפועל צריך לעשות

מעשה. לכן המעשה החיצוני הוא צריך להיות בצורה אחת, ולכן יש סתירה.

אבל בשורש האמיתי יש אחדות, כיון שאנו מתעסקים בשורש הרוחני,

ממילא אפשר להבין מה מטרתו של כל כח וכח. לכן באור הפנימי יש כאן

נקודות שמתאימות זו לזו.

הפער בין העומק המשוייך לאור הפנימי לבין הכלי מתואר גם בשמונה

קבצים.

קובץ ב' פסקה רפ.

- כל ציור דוחק באיזו מדה את חבירו, בזמן שאינו מתיחס עם הראשון

לשכללו ולהרחיבו יותר. ועל פי זה כל חכמה דוחקת במדה ידועה את

רגלי חברתה. מובן הדבר שדוחק זה הוא רק מצד הסגנון המיוחד

שיש לכל חכמה, שמצדו הם דברים חלוקים, אבל מצד פנימיותה של

ההכרה אין הבדל כלל, וכל הדעה היסודית אחת היא, וכל הכרה

וידיעה מעשרת היא את הכלל של כח המכיר, והשפעה הרוחנית

מתגברת על ידי כל פלג נוסף מאיזה מין שהוא. אבל מצד המקבלים

הדבר תלוי עד כמה הירידה לעומק עצמיותה של ההכרה מגעת,

שבאותה מדה שהשכל עסוק בצד הסגנוני החיצון, ככה מתגברת

הדחיקה והסתירה, ועד כמה שההארה השכלית חדרה לתוך העומק

העצמי של הידיעה, מתאחדים הענינים, והעושר מתגדל...

במקור זה הרב מבאר שבאופן טבעי חכמה או ציור סותרים אחד את השני.

אבל הסתירה היא רק בצד הגלוי הסגנוני. אבל בצד הפנימי בהכרת השורש

באמת אין הבדל. כל הכרה היא מולידה הוספה באחדות הכוללת. ממילא

יש כאן הוראה מעשית לנו הנבראים המקבלים את הידיעות. ככל שנהיה

עסוקים בצד החיצוני ממילא נרגיש יותר סתירה. אבל ככל שההכרה

השכלית תופיע, בצורה של העמקה, אז העניינים יתאחדו.

וכן הדברים הולכים בהרגשות וציורים - הרב הרחיב את ההסבר כיצד

הידיעות הסותרות, היינו החכמות השכליות משתכללות בזכות הניגוד.

כעת הרב מדגיש שזה בא לידי ביטוי לא רק בידיעות השכליות, אלא גם

בצדדים של ההרגשה והציור. כמו שהרב פתח בתחילת הפסקה שיש ניגוד

ולעומת זאת שלום בין בידיעות בין בהרגשות [התלויות בלב] ובין בציורים

[הצד המעשי].

עד שעל ידי עומק השאיבה התמציתית, שהידיעה הקנויה שואבת

מהידיעות המנוגדות הנדחות, מתרחבת הדעה בכללה, ובא המצב

לידי הרום היותר גדול, שהוא עומק השלום בשכלולו- כעת הרב עובר

לדבר על השלב העומד מעל השלב של הסתירה. שלב ראשון כשהאדם

מתחיל מן הסתירה שמרגיש צורך לדחות לגמרי את הידיעה האחרת. שלב

שני המכיר את הסתירה אבל מנסה מתוך הסתירה להכניס את הדעה

השניה לתוך דעתו ולשכלל את דעתו. כעת הרב מבאר את השלב העליון,

הוא השלב בו יש שלום ושלמות. שלב זה הוא השלב בו האדם כל כך מכיר

את היתרון של הדעה המנוגדת, שהאדם מבין שאי אפשר להציג את הדעה

הראשונה בלי להכיר טוב את הדעה המנוגדת. בשלב הזה האדם שמח בדעה

המנוגדת.

ההכרה הזאת היא נקראת עומק השלום, כיון שהשלום לא טכני, הוא לא

שלום בו מכניעים ומנצחים דעה מסויימת. השלום האמיתי הוא ההכרה

כיצד כל דעה באה לידי ביטוי במסקנה, כיצד הדעות בונות בניין אחר

לגמרי בזכות השילוב בין הדעות המנוגדות.

עד שכל הידיעות ההרגשות והציורים עומדים בצורה אורגנית

וחטיבה משוכללה, שכל חלק משלים את החלק השני, ואין פרץ

ואין צוחה ברחובותיהם -הרב מסביר שהאידיאל של השלום, היא

מציאות בה כל החלקים, הידיעות השונות, ההרגשות השונות והציורים

השונים פועלים בתור חטיבה משוכללת. היכולת לפעול בתוך חטיבה

משוכללת זה מבטא את העולם המתוקן.

ידוע בעולם הקבלה, שהקלקול של שבירת הכלים נבע משום שכל ספירה

פעלה לבד. התיקון של העולם הוא נתינת מקום לכל ספירה, יצירת 'פרצוף',

מעין מבנה מסודר הכולל בתוכו את כל הכוחות כולם.

וכך מבואר בספר הזהר ב'ספרא דצניעותא'.

זוהר - ספרא דצניעותא כרך ב שמות פרשת תרומה דף קעו עמוד ב

- תנא דעד לא הוה מתקלא לא הוה משגיחין אפין באפין ומלכין

קדמאין מיתו וזיוניהון לא אשתכחו וארעא אתבטלת. 

הזוהר מתאר שהסיבה שהייתה שבירה של המלכים הקדמונים, משום

שלא היה משקל. לא היה איזון, כל כח לא פעל עם חברו. כל כח פעל לבדו,

ובעקבות כך הייתה שבירה.

התיקון הוא יצירת מתקלא, לשון משקל, איזון. ברגע שיש איזון, כל כח

נותן מקום לחברו אז נוצר שלום בעולם. זה התיקון שהעולם בכללותו עובר

לתקן את שבירת הכלים.

זה מה שהרב מכנה כאן חטיבה, מהותה של חטיבה שכל כח מקבל את

מקומו בתוך החטיבה עצמה. בצורה כזאת הכוחות משלימים זה את זה.

וכך כותב הרב בשמונה קבצים.

קובץ א' פסקה קעז.

- מדרגות השכל הולכות הן מלמטה למעלה. בידוע הוא שגם כל ציורי

הדמיון הנם באמת ציורי שכל, אלא שהם כדמות גרעינין שלא נגמרו

עדיין בגידולם. אמנם כאשר השכל יתאשר, ויקיף את מהות החיים

של האדם, אז יהיו כל הציורים של הדמיון מכל מדרגותיו, ושל

השכל כולו, אחוזים זה בזה, כתבנית גוף אורגני, שכל חלקיו הם

משולבים זה בזה ...

במקור זה הרב מתאר כיצד השלמות היא בצורה בה הדציון השכל וכל

המדרגות פועלים זה בזה, בצורה אורגנית ומאוחדת.

זה מה שמסכם הרמח"ל בשלב של התיקון.

רמח"ל קלח פתחי חכמה פתח נט.

- סוף דבר - נעשה כל ענין הספירות בהנהגה של הסכמה, ביחס

וקורבה בין אור לאור, שאין שום אור בפני עצמו שלא יהיה לו יחס

עם כל האחרים .

הרב מסיים את החלק הזה בלשון הפסוק המתאר שלמות.

תהלים פרק קמד פסוק יד

"אלופנו מסובלים אין פרץ ואין יוצא ואין צוחה ברחובותינו." 

הגמ' במסכת ברכות דורשת את הפסוק הזה כך. 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד ב

- אין פרץ - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל, ואין יוצאת -

שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי, ואין צוחה - שלא

תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי, ברחובותינו - שלא יהא לנו בן או

תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים +השמטת הצנזורה: כגון ישו הנוצרי.+

אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו, אשרי העם היודע

להכיר את אדון העולם- הרב מסיים את הפסקה בהמשך הפסוקים

שהבאנו לעיל. לפי זה כנראה ראוי לחבר את שני החלקים האחרונים של

הפסקה, לא כמו החלוקה שמופיעה בספר.

תהלים פרק קמד פסוק טו

- אשרי העם שככה לו אשרי העם שי-ה-ו-ה א-להיו. 

לכאורה צריך להבין מה הקשר של הפסוק אל השלום והשלמות ? הרב

הנזיר מסביר שבפסוק זה מתארים את היכולת לשלב את הניגודים. כיון

שיש כאן ניגוד בין ה' אלוקיו, היינו ניגוד בין שם הויה שזה חסד, לשם

אלוקים שזה דין. אם כן אשרי העם שמצליח לאחד את הניגודים האלה.

זה יתרונו של עם ישראל שיודע לעשות את השלום והשלמות הזאת.

מלך שהשלום שלו, ומרוב עונג אהבה שר הוא את שיר ידידות

אהבה בתענוגים, שיר השירים אשר לשלמה - הרב ממשיך בסיום

הפסקה להוכיח את השלום הקיים באלוקות, הרב מכנה את הקב"ה בשם

שלום, כפי מה שמופיע בגמ' שבועות. 

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד ב

- כל שלמה האמורין בשה"ש קדש, שיר למי שהשלום שלו, חוץ מזה

במקור זה הגמ' דורשת שכל פעם [כמעט] שנאמר שלמה בשיר השירים

הכוונה לקב"ה. והרמז שהמילה שלמה משמעותה שהשלום שלו, לשון

שלמה. שהשלום הוא נמצא אצל הקב"ה בשלמות.

אומנם הרב מעמיק, מה הסיבה שהרמז שהקב"ה נקרא בשם זה מופיע

דווקא בשיר השירים. מסביר הרב משום ששיר השירים הוא שיא האהבה,

הוא השיר של הידידות הגדולה. זה שיר שמבטא את שיא השלמות. כשיש

שלום, יש אהבה ונעימות. זה המיוחדות בשיר השירים אשר לשלמה, שהוא

מבטא את השלמות והתענוג הנובעת מן השלום הפנימי.

[אורות קודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]