עצם המחשבות השונות

 המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם

התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים.

אמנם כשם שהגופים מטילים צל, ומעכבים את האור, ומלקים על

ידי זה את המאורות, כן הצללים הרוחניים, מעכבים את ההבהקה

האורית של חלקים, המקבילים להם. והצללים הם תולדות הדמיון,

שלא הואר לגמרי בקרני השכל, או ההתפעלות, שהרגש מתפעל

מיתר הרעיונות, שלא ידע איך לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של

הופעה חדשה, בלתי מורגלת.

וכל זה הוא בכלל מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו

הגוים מהמה, הגוים יחתו וישראל לא יחתו, הקשורים

בחי העולמים, באור אין סוף, במקור הכל, באחדות השלם,

שלפני אחד, המרומם מכל ברכה ותהלה, הם עומדים עדי עד על

עמדם. יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו

ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, ד' צבאות עמנו משגב לנו

אלהי יעקב סלה. [אורות הקודש א-יב] 

נושא הפסקה- המחשבות באמת לא סותרות זו את זו, הסתירה היא רק

תולדת הדמיון.

ביאור הפסקה-

המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם

התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים- הרב ממשיך לבאר את

היכולת לאחד כל המחשבות השונות. הרב מבאר שהמקום בו המחשבות

נראות סותרות זו את זו, הוא נובע רק מן הניצוצות של המחשבות. בעומק

עצם המחשבות לא סותרות זו את זו.

הניצוץ שונה מן האור. עיקר השפע הוא האור, הניצוץ הוא מעין הרחבה

של האור. הדבר מזכיר מה שראינו בפסקה י' שם הרב ביאר שעיקר

המלחמה נגד הדעות השונות היא נגד ההרחבה של הדעות. היינו כלפי עצם

הדעות יש לנו פחות מאבק, הבעיה היא ההרחבה של הדעה. לכן גם בפסקה

שלנו עיקר הסתירה היא איננה עצם המחשבה, אלא רק בניצוץ הנובע מן

המחשבה האחרת.

לפי זה ניתן להבין שעיקר עבודת האדם להכיר שיש אחדות הנמצאת מעל

הניצוצות, האדם יכיר כיצד אפשר לאחד את הניצוצות. עניין זה מבואר

בשמונה קבצים.

קובץ א' פסקה תרמה

- ... העז הנמצא בכח החיים העליונים, המגלה את כשרונו בתור

ניצוצות פזורות בכל בעל כשרון, ובכל פלוגה לאומית ומפלגתית,

יגלה על ידי אור הרצון בכל כלילותו. והכללות תופיע באורה השלם,

שכל הפרטים ברוב עשרם הם כלולים בה בפועל, ובכל תנועת רוח

קלה עולמות מלאים נוצרים ומתפתחים, מחוללים ומולידים, ברב

תעצומות.

במקור זה הרב מבאר שהניצוצות פזורים בכל הכשרונות הקיימים בעולם.

אותם ניצוצות הם כוללים בתוכם פרטים רבים. העז הגדול של החיים

העליונים, הוא היכולת לאחד את הניצוצות לאחדות גדולה.

באגרות הרב כותב כך.

אגרות הראיה ח"א אגרת קעח' עמ' רכט'.

- עבודתנו היא למצוא את ניצוצי האורה שבכל שיטה אפילו

המהרסת.

לפי מקור זה עיקר עבודת עם ישראל, הוא לקחת את הניצוצות הנמצאים

בכל שיטה ושיטה. אפילו שיטה שיש בתוכה הרס, יש בתוכה ניצוצות

שאפשר להפוך לטוב.

 

אמנם כשם שהגופים מטילים צל, ומעכבים את האור, ומלקים על

ידי זה את המאורות- הרב ממשיל את הסתירה הקיימת בין המחשבות

השונות לצל הנוצר בין הגופים השונים. כשיש אור ומול האור נמצא גוף, הגוף הוא 

כח החוסם את האור. מצד אחד הגוף הזה חוסם את האור, מצד

שני הגוף הזה יוצר מעין צל כלפי האור. הצל מעכב את האור מלהופיע. כיון

שיש גוף ממילא יש כאן מעין ליקוי להתגלות של האור. אומנם האור עצמו

לא משתנה, האור עצמו לא מושפע מן הגוף, כל ההשפעה היא בגלל הגוף

החוסם.

כן הצללים הרוחניים, מעכבים את ההבהקה האורית של חלקים,

המקבילים להם- בדיוק כמו הכח הגופני החוסם את האור, כך הצללים

הרוחניים מעכבים את עצם האור. הרב בהמשך יסביר מניין נוצרים

הצללים של הצד הרוחני. אבל הרב מדגיש בדיוק כמו שבצד הגשמי הגוף

מפריע לאור, כך בעניינים הרוחניים יש מציאות היוצרת צל המפריע

למחשבה להופיע בטהרתה. הצל עצמו לא מבטל את עצם טהרת המחשבה,

אלא שהצל מפריע למחשבה להופיע בצורתה העצמית. הצורה העצמית של

המחשבה היא רוצה להשפיע הבהקה אורית על החלקים השונים הנמצאים

כנגדה, אלא כיון שיש צללים רוחניים ממילא שאר החלקים מקבלים רק

צל מן האור המקורי.

בביאור החסרון של הצל הרב מסביר שהצל מופיע בעיקר בחלקים

המקבילים לעצם האור. נראה שהרב בדבריו מדגיש שהדעה המקבילה,

היא נחשבת כדעה הסותרת את הדעה הראשונה. וזה מה שמסביר הרב

בשמונה קבצים.

קובץ ה' פסקה יב.

- אין הכרה וידיעה בעולם, בחוגי הידיעות של האדם וכל יצור, שלא

תביא בגרמתה העלמות וטעיות. ... וכל מה שירחק חוג האורה של

הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת, ככה יגדל הצל שהיא מטלת ...

והדברים נכרים ביותר ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה,

שכל מה שיותר יתיחד ויתעמק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח

הצל שמושלך על ידי זה על מרחבי חכמות והכרות מוגדרות אחרות

...

במקור זה הרב מסביר שהניגוד בין הדעות הוא יוצר צל, ככל שהריחוק בין

הדעות יותר גדול כך הצל יגדל. בדיוק כמו לגבי הצל הגשמי, ככל שיהיה

מרחק גדול יותר בין מקור האור לצל ולמה שנמצא נגדו, כך תגדל ההשפעה

וההחשכה של הצל.

והצללים הם תולדות הדמיון, שלא הואר לגמרי בקרני השכל - הרב

מסביר מהיכן נובע הצל. הצל נובע מן הדמיון, החסרון של הדמיון, כשהוא

איננו מחובר אל השכל. הרב במקור נוסף בשמונה קבצים מתאר את

הדמיון בכינוי של צל ביחס לשכל, וכך כותב הרב.

קובץ א' פסקה תקמה.

- הדמיון הוא הצל של השכל ...

הסיבה שהדמיון הוא הצל של השכל, שהרי לפי מה שהאדם חושב כך יבוא

הדמיון אלא שהבעיה שהדמיון לוקח את הדברים הקיימים

בשכל ומשבש את הדברים. בדיוק כמו הצל שהוא נוצר על ידי האור, אלא

שהצל משבש את האור. אילולי השכל לא היה יכולת לדמיון להופיע,

הבעיה של הדמיון כשהוא לוקח חלקים מן השכל ומשתמש בחלקי השכל

בלי ביקורת. לכן צריך האדם לזכך את הדמיון שהוא יופיע בצורה

המחוברת אל השכל. כשהשכל ישפיע וינתב את הדמיון, אז אפשר הדמיון

יוכל לעזור לשכל. בצורה כזאת הדמיון לא יגרום לצל.

הרב בשמונה קבצים מתאר למה הדבר נחשב כדמיון וכך כותב הרב.

קובץ א' פסקה תשמ.

- לפעמים חושב האדם שישנן מחשבות הסותרות את מחשבותיו,

ומתוך כך אינו יכול להתישב בדעתו, ולהיות נאמן להגיונותיו, ומזה

תוצאות לנפילת רוח ורשלנות. וצריך לשים אל לב שכל סתירה היא

רק מדומית, ומוגבלת בתנאים מיוחדים, ובאמת הכל הולם זה לזה

והכל מאוחד...

במקור זה הרב מסביר שהסתירה היא מדומית, נובעת מדמיון כיון

שהסתירה היא רק בתנאים מסויימים. היינו כשהאדם לא יודע את מקומם

הנכון של המחשבות ממילא המחשבות נראות סותרות זו את זו. אבל מעלת

השכל היא לקחת את המחשבות להניח אותם בגבול ובמקום הנכון, בצורה

כזאת אין סתירה, כיון שהשכל מסלק את הדמיון המטעה.

או ההתפעלות, שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות, שלא ידע איך

לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של הופעה חדשה, בלתי מורגלת - סיבה

נוספת הגורמת לצל היא פעולת הרגש. הרגש הוא נמצא בלב. האדם לא

יכול לנתב את חייו על פי רגשות. הרב מסביר שהרגשות הם תוצאה של

התפעלות מיותרת. התפעלות שהיא איננה מאוזנת. כשיש רגשות שהשכל

לא מצליח לנתב אותם אז הלב משתלט וממילא נוצר צל.

התיקון יהיה על ידי השכל, כשהאדם יוכל לקשר את הרגשות ולהכניס את

הרגשות לתוך מערכת מסודרת של שכל. המערכת הזאת היא תבחין כיצד

הרגש הזה איננו רגש מנותק מן המערכת הרגילה הקיימת במציאות.

בשמונה קבצים הרב מתאר כיצד המשכילים הגדולים צריכים לבסס את

אמונתם מן השכל ולא מן התפעלות הרגש ולא מן הדמיון, וכך כותב הרב:

קובץ ב' פסקה קצז.

- המשכילים הגדולים צריכים לשאוב את אור הקודש שלהם ממרומי

השכל. לא מהתפעלות הנפש, ולא מלהבת הדמיון, ולא מפשטיות

האמונה לבדה, כי אם מכל האור של כל אלה בשורש שרשו, המואר

במקור ההשכלה היותר טהורה בזיו הנשמה.

וכל זה הוא בכלל מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו

הגוים מהמה, הגוים יחתו וישראל לא יחתו- המידה שאנו צריכים

לאחוז היא המידה המכירה את האור בעצמיותו ולא מידה המשתמשת

בצל. אם כן אנו צריכים להתחבר לאורות עצמם בלי שום חסרון. הרב

מחזק את דבריו לפי הפסוק המבאר את מעלת ישראל, על פי הגמ' במסכת

סוכה.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כט עמוד א

- תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה

- סימן רע לשונאיהם של ישראל ... ובזמן שישראל עושין רצונו של

מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגויים אל

תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים

יחתו, ואין ישראל יחתו.

הגמ' מבארת שאומות העולם חוששת כשיש ליקוי מאורות. אומנם גם עם

ישראל יש לו לחשוש שיש ליקוי של הלבנה, אלא כשעם ישראל נמצא

במעלתם אין לו לחשוש אפילו כשיש ליקוי של הלבנה. וכן מופיע במכילתא

שר' יונתן סובר שאצל עם ישראל בכלל אין חשש לליקוי של המאורות, וכך

מובא במכילתא.

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א

- וכשהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל שהם מונים ללבנה.

... ר' יונתן אומר אלו ואלו נתנו לגוים שנאמר כה אמר ה' אל דרך

הגוים אל תלמודו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב).

דברי המכילתא והגמ' מבוססים על הפסוק בירמיה.

ירמיהו פרק י פסוק ב

-  

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃ 

מעלת ישראל שהם מסוגלים לדלג על ההסתרה, הם מסוגלים להתעלם מן

הליקוי ולהתחבר אל האור עצמו.

הקשורים בחי העולמים, באור אין סוף, במקור הכל, באחדות

השלם, שלפני אחד, המרומם מכל ברכה ותהלה, הם עומדים עדי

עד על עמדם- הסיבה שעם ישראל יכול להתרומם אל המאור עצמו,

משום שעם ישראל קשורים אל הקב"ה שהוא מקור האחדות. הרב מזכיר

את מה שמובא בספר יצירה 57

ספר יצירה פרק א' משנה ז'.

- עשר ספירות בלי מה, (מדתן עשר שאין להם סוף), נעוץ סופן

בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד ואין

שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר:

עם ישראל עולה מעל הצל המסתיר בזכות החיבור אל מקור האחדות.

בזכות היכולת להגיע אל השלמות. כשיש חיבור אל מקור השלמות ממילא

הצל מתבטל. בצורה כזאת אין חכמה המבטלת את החכמה העומדת כנגדו.

יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו ישמחו

עיר אלהים קדוש משכני עליון, ד' צבאות עמנו משגב לנו אלהי

יעקב סלה- הרב מסיים את הפסקה בלשון המופיע בספר תהילים.

תהלים פרק מה: יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה. נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן.... יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה.

פסוקים אלו מתארים את הימים היוצאים מן האור האלוקי. בצורה כזאת

כל הנהרות מגיעים משורש אחד. אותו שורש הוא נובע מן הקב"ה. בזכות

זה יש משגבות וקדושה גדולה. הנשגבות הזאת היא גורמת שכל הנהרות

כל הפלגים יכולים להופיע באחדות מלאה.

לשון הפסוק ה' צבאות, מלמד על צבא לשון רבים. היינו יש הרבה כוחות

והרבה צבאות שונים והם כולם מתאחדים בקב"ה שהוא משגב לנו.

[הרב פופר - אורות הקודש המבואר]