ערך הניגודים

 כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים

נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה

שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי

מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם

משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד

יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה

בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות

המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים

בחיבורא. [אורות הקודש א-י"א] 

נושא הפסקה - הניגודים בין הדעות הכרחי כדי שכל כח יפתח במילואו

ומתוך הייחודיות של כל כח, אפשר יהיה לחזור ולהתאחד.

ביאור הפסקה-

כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים

נראה מחוג אחד על חברו- הרב בפסקה זאת ממשיך לבאר את היתרון

בניגודים הקיימים בדעות השונות. בפסקה קודמת הרב התמקד בביאור

התנגדות הנובעת מן הנזק הקיים בדעה האחרת. כעת הרב מסביר שהניגוד

הוא ערך חשוב היוצר יכולת לכל דעה להתפתח בצורה נכונה.

הרב פותח בתיאור הניגוד הקיים בין הדעות. הניגוד נראה ניגוד משמעותי

עד כדי כך שדעה אחת מבטלת לגמרי את הדעה השניה. כל דעה סוברת

שהדעה השניה איננה מכילה בתוכה שום אמת, אלא אפס מוחלט.

והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום

יותר גדול ברוח האדם- הרב מוסיף כאן מעין משפט מוסגר שככל

שהדעות האלה קשורות אל רוח האדם כך הניגוד נראה יותר גדול. ישנם

דעות שהם לא כך כל מהותיות אצל האדם, בצורה כזאת האדם לא מרגיש

צורך להדגיש את הטעות ואת האפסיות בדעה הנוגדת. אבל במקום בו

הדעה האחרת היא נוגעת ומתנגדת לדברים שנמצאים במהות חייו של

האדם, בצורה כזאת אז ישנו רצון להראות בצורה יותר גדולה את הניגוד.

לדוגמא כשיש ויכוח קטן בין אנשים בזה הניגוד הוא לא כך עקרוני.

לדוגמא ויכוח על איזה שתיל לשתול בגינה, בזה הניגוד הוא לא כל כך נוגע

למהותו של האדם, לכן אפשר לקבל בסלחנות יותר גדולה את הדעה

השניה. לעומת זאת ויכוח שהוא יותר קשור למהותו של האדם, לדוגמא

ויכוח אידיאלוגי כגון ימין או שמאל, או כגון ויכוח האם הדרך היא דרך

החסידות או דרך המתנגדים. בזה ההתנגדות והביטול בין הדעות היא

הרבה יותר משמעותית.

למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים

של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי

שכל אחד ואחד יתפתח במילואו- תיאור הניגוד בצורה שלילית, הוא

נובע מתפיסה חיצונית של האדם. מי שמסתכל מבחוץ רואה את הניגוד

כחסרון. אומנם מי שיש לו ראיה פנימית הוא מבין את היתרון הקיים

בניגוד. הוא מבין שהניגוד והביטול הקיים דעה לחברתה גורם שכל דעה

יכולה להתפתח בצורה טובה.

הרב מדגיש שיש אנשים שרואים בצורה חיצונית, ויש הרואים בצורה

פנימית. ההסתכלות החיצונית היא ההסתכלות הפשוטה. אפשר להביא

משל, למי שרואה מנתח העושה ניתוח וחותך דברים בגוף האדם.

בהסתכלות החיצונית הדבר נראה שלילי. אומנם מי שמכיר את הדברים

בצורה פנימית, מבין את היתרון בדבר. בדיוק כך גם הניגוד בין הדעות.

מבחינה חיצונית יש כאן חסרון. אבל מי שמסתכל פנימה מבין את היתרון

הנוצר בזכות הניגוד.

ההבנה כיצד כל דעה מתפתחת דווקא בזכות חברתה, מופיעה בשמונה

קבצים.

קובץ ה' פסקה לה

- ... המצאת הניגודים מרחיבה את גבול היש. הטוב מבחין את הרע,

והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו...

במקור זה הרב מסביר כיצד הניגוד מרחיב את גבול היש, היינו הניגוד

מרחיב את הגבול של הדעה האחרת. כל דעה וכל שיטה מקבלת את גבולות

הגזרה שלה. בזכות הניגוד אפשר להבין יותר טוב את הטוב ואת הרע. כמו

שכדי להבין את יתרון האור צריך להביא חושך כנגדו. אם כן הניגוד בין

הדעות יותר שכל דעה יכולה להופיע ולהשתכלל בצורה יותר יותר

משמעותית.

הרב משתמש כאן במשל של שתיל. כשרוצים לשתול שתילים אי אפשר

להניח את השתילים קרובים יותר מידי אחד לשני. כדי שכל שתיל יוכל

להתפתח בצורה טובה צריך להרחיק את השתילים זה מזה. המשל שהרב

ממשיל לשתילים מזכיר את לשון הפסוק בספר יחזקאל

יחזקאל פרק לז

וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם, בְּיָדְךָ--לְעֵינֵיהֶם.

בפסוקים אלו מתאר הנביא כיצד יהודה הוויכוח בין שבט יהודה ליוסף,

הוויכוח בין המלכויות השונות שבעם ישראל הם כמו ענפים שונים. הענפים

צריכים להיות נפרדים. אומנם בסוף התהליך אנו נראה מצב בו אפשר

לאחד בניהם. אבל בשלבים הראשונים רואים בהסטוריה היהודית

שהענפים היו רחוקים זה מזה, בדיוק כמו השתילים שהרב תיאר בפסקה.

ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה

שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל - בזכות הניגוד בזכו ת שתילת כל

דעה בצורה נפרדת אז כל חלק וחלק יכול להתפתח בצורה פרטית. כל חלק

מקבל חטיבה שונה מחברו. הקירוב בין הדעות יכול ליצור טשטוש וקלקול.

כשהאדם כל הזמן נמצא בתוך ערבוב של דעות בלי הבחנה, אז הדעות לא

יכולות להוולד בצורה פרטית מסודרת.

אפשר שיש כאן גם הוראה חינוכית. כשהאדם רוצה לחנך ילד ונער, קודם

צריך להציג דרך ברורה. דרך שדרכה רואים את הניגוד, שרואים את העולם

ואת האידיאל בצורה של 'שחור מול לבן'. רק לאחר שהאדם בנה את דרכו,

בנה את האידיאל, אז אפשר לחזור אל הקירוב, אל החיבור בין האידיאלים

השונים.

והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא

וסיים בחיבורא- כעת הרב מתאר את השלמות הנוצרת בסיום התהליך.

לאחר שכל דעה יצרה לעצמה חטיבה שלמה, אז אפשר ליצור חיבור. בצורה

כזאת יכולה להווצר אחדות מתואמה, משמעות האחדות הזאת, שהיא

איננה מטשטשת את הצד השני.

הרב באגרותיו מתאר את האידיאל של האחדות שהוא רוצה לראות בין

החסידים למתנגדים, וכך כותב הרב.

אגרות הראיה ח"א אגרת רסו' עמ' שד'.

- איני רואה את חזון השלימות, כי אם בחיבורם של כל חלקי הטוב,

אשר הושפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור

האחרון... עשיית גשרים בין התהומות המפרידים, זאת היא העבודה

שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא,

כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים, יפה לנו מאד 

כל שיחתם של תלמידי הגר"א עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים

במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל וכשרון

תיברא לנו ספרות שלימה שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים

הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה שעתידה לצאת מעבודה

זאת, שהיא אחויה של האומה בפועל.

במקור זה מבאר הרב שהוא רואה את חזון השלמות בצורה של חיבור נכון

בין תלמידי הגר"א לתלמידי הבעש"ט.

ראוי לציין שבשמונה קבצים בפסקה הבאה לאחר הפסקה שלנו הרב

מתאר את שלשת הכוחות הפועלים במחנה ישראל . וכך כותב הרב.

קובץ ה' פסקה סב.

- האורטודוכסיה האשכנזית היא הדרכה נאותה לצדיקים גמורים,

בעלי סדר ומשטר בכל הליכות חייהם, מתוקני המדות והמזגים

מיסודם, אבל אין בה אותה תכונת הדליגה הראויה לבעלי תשובה.

החסידות לקחה לה את התוכן התשובתי לאופי קבוע, ובשביל כך יש

בה אותו הברק הפתאומי, והעליות המחשביות המורדות בכל

הדרגות. היהדות הליטאית יש בתוכיותה תמצית מאוצרת משני

התכנים, סידור מודרג לצדיקים, ונוחם פנימי, ואופן התעמרות

בעצמיותו, כשהתשובה מחייבת.... וסוף כל סוף צריכים אנו למיזוג

פנימי של שלשת הפלגים הללו, והתחברותם של אוצרותיהם

המסויימים לעושר גדול אחד.

במקור זה הרב מתאר את האורטודוקסיה האשכנזית היינו את היהדות

החרדית של גרמניה, היהדות הדוגלת בסדר. לעומת החסידות הדוגלת

בהברקות רוחניות. ובניהם יש את היהדות הליטאית שהיא כח נוסף.

ואומנם האידיאל, סוף כל סוף שנועל להגיע למיזוג פנימי בין הפלגים

השונים. המיזוג הזה הוא יגרום לעושר גדול.

הרב מסיים את הפסקה בלשון המובא בספר הזהר. בספרי חסידות

מבארים שזה ההבדל בין קדושה לטומאה, בין הצדיקים לרשעים. אצל

הרשעים מתחילים בחיבור ומסיימים בפירוד, ואילו אצל הצדיקים הדבר

הפוך, מתוך הפירוד אפשר יהיה להגיע לחיבור.

הסיבה להבדל בין הרשעים לצדיקים נובע מההבדל בתפיסת האחדות

שקיימת אצל הרשעים לעומת האחדות הקיימת אצל הצדיקים, וכך כותב

הרב.

קובץ א' פסקה תד

- ... בשביל כך האחדות האלהית בתאר אחדותה היא מתעלה מציור

האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המדה

שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא

בקרבה, בצורה יותר מבהיקה באין סוף מכפי מה שהוא בהאליליות

המנופצת והמפורדה.

במקור זה הרב מסביר שהאחדות האלוקית היא אחדות שונה מן האחדות

הרגילה. אחדות זאת היא לא מבטלת את ריבוי הגוונים. לעומת זאת

האחדות של האלילות, זאת אחדות שגורמת טשטוש של הגוונים. אחדות

זאת מכריחה את החלקים השונים להתאחד ולאבד את המיוחדות שבהם.

לפי הסבר זה ניתן להבין למה הרשעים מתחילים מאחדות אבל בסוף יש

פירוד, כיון שכל כח לא מקבל את מה שהוא צריך. משא"כ האחדות

האלוקית היא נותנת מקום לכל גוון וגוון.

נסיים במקור נוסף בשמונה קבצים בו הרב מתאר את הפירוד המוליד את

האחדות, וכך כותב הרב.

קובץ ז' פסקה סט .

- ... וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות,

להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל

בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על

ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה

של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ

כולה תנוע כשיכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים

בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. ושם גופיה

איקרי שלום.

[הרב נריה פופר שליט"א - אורות הקודש המבואר]