ישנן דעות כאלה, שהן מוכרחות לפי טבע האדם לגרום בהתפשטותן תולדות מזיקות, אף על פי שהן בעצמן מועילות ואמתיות הן. ונוצר לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו, ולנגד לדעות הללו, כדי שלא יוזק ,בענפיהן המתפשטים. והמלחמה הולכת ומתארכת, עד שיסגל לו האדם גבורה יותר עליונה ממקורו הרוחני, ואז מרגיש הוא שעמדתו לא תפחד כלל מההתפשטות של הדעות הללו שנלחם נגדן. והכח ההוא בעצמו שמחזק את רוחו ניתן לו על ידי המלחמה עצמה. ועל כן הוא יודע להוקיר מאד את ערכה של המלחמה. וידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם נגד ההתפשטות המזיקה לו אז. ואח"כ בא בתוכן חיים של גבורה ומקבל את הדעות שנלחם נגד התפשטותן אבל כשם שהאדם נתעלה כך נתעלו גם כן המושגים הרוחניים שלו, ואותן הדעות עצמן, אע"פ שנראות כאילו הן הן הדעות שנלחם בהן, באמת אין הדבר כן. ורק לפי המבטאים החיצונים הן דומות אלו לאלו, אבל מצד ערכן הפנימי, מובדלות הן זו מזו, כהבדל שבין קודש לחול, ובין אור לחשך. ומה שהרחיק אז מוצא הוא שהרחיק בצדק, ומה שמקרב אותן הדעות אחר שנתעלו בצדק הוא מקרבן. ודוקא הדעות הדחויות שחוזרות ונראות בהן אנו מוצאים טל חיים, איתן וקדוש מאד. [אורות הקודש א-י]
נושא הפסקה - בתחילה האדם צריך להלחם נגד הדעות המזיקות ורק
לאחר המלחמה אפשר יהיה לברר את החלקים הטובים שבדעות האחרות.
ביאור הפסקה-
ישנן דעות כאלה, שהן מוכרחות לפי טבע האדם
לגרום בהתפשטותן תולדות מזיקות, אף על פי שהן בעצמן
מועילות ואמתיות הן- הרב פותח את הפסקה בהבנה שישנם דעות
שבהכרח הם מזיקות. אומנם הרב מבחין שאותו היזק הוא נמצא
בהתפשטות של אותם דעות, היינו בהרחבה של אותם דעות. אבל בשורש
יש לאותם דעות מקום שהוא מועיל ואמיתי. הרב כאן מחדש שבעומק הרבה מן הדעות מכילות בתוכן אמת נקודתית ואמת שיכולה להועיל. אלא
הבעיה מתחילה במקום בו אותם דעות מתפשטות ויוצאות מחוץ למקום
בו הדעה יכולה להועיל. כיון שהדעה מתפשטת במקום שאינו מועיל, כיון
שכך, דעה זאת מזיקה.
הסיבה שהדעות הולכות ומזיקות כיון שהאדם בטבעו גורם את
ההתפשטות המזיקה. כיון שהאדם בעל נטיות שונות, כיון שלאדם יש
מידות מקולקלות, לכן הדעות שיש בהם נקודות אמת יוצאות מנקודת
האמת ומתפשטות למקומות ולדברים שיכולים להזיק בתולדות של
ההתפשטות.
אפשר להביא דוג' ליסוד זה מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים, אומנם שם
הרמב"ם מדבר על מידות. וכך כותב הרמב"ם.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד
- הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני
קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן
תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת
מהן יתירה והאחרת חסירה.
הרמב"ם מסביר שהמידות הטובות הם מידות שיוצרות איזון בין שני
הקצוות. הליכה לשני הקצוות היא שלילית, בין אם הדבר יהיה יותר מידי
ובין אם הדבר יהיה פחות מידי.
הרמב"ם בהמשך דבריו מביא דוגמא לעניין, למשל:
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד
- וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת
בין המסירה לסכנות ורוך הלבב.
הרמב"ם מסביר שהמידה של הקמצנות היא מידה שלילית, מצד שני גם
הפזרנות היא שלילית. אלא האיזון הוא באמצע, זאת מידת העין היפה.
כמו כן הגבורה היא האידיאל העומד באמצע בין מסירות נפש שהאדם
לוקח סיכונים ללא חשבון וללא פחד, לבין רוך הלב, זאת המציאות של
הפחד מכל דבר.
אם כן בתחום המידות, לכל מידה יש יתרון קמצנות ובזבוז אלו מידות
טובות, אלא שההיזק שיוצא ממידות אלו כשהם יוצאים מן האיזון שלהם.
ההתפשטות של המידות יוצרת את החסרון.
את מה שהרמב"ם כותב אפשר להשליך גם על תחום הדעות השונות. אפשר
להביא דוג' לוויכוח בין החסיד ים למתנגדים. בעצם דעת החסידות היא
טובה, לדוגמא היא החסידות חיזקה את נושא הרגש בעבודת ה', מצד שני
החשש שאנשים יחשבו שכל עבודת ה' תלויה רק ברגשות, לכן בהתפשטות
של יסודות החסידות יכולות להיות טעות ונזק. לכן מובן למה הגר"א
ותלמידיו התנגדו לחסידות. כיון שהם התנגדו להתפשטות היוצאת מן
החידוש של החסידות.
הרב בעצמו מתאר את היתרון והסכנה בחסידות, וכך כותב הרב בשמונה
קבצים.
קובץ ז' פסקה קלח
- ... נטתה החסידות האחרונה כלפי הכמותיות, חפצה להכניס את
עמי הארץ כולם, על ידי התגברותה של התפילה על התורה, של
האמונה הדבקותית בצדיקים על יסוד השימוש של תלמידי חכמים
ותמיכתם הרציונלית. יש בזה קצת פסיעה כלפי בר, דוגמת החפץ של
התפשטות הכמותית העולמית, דוגמת הכנסת ערב רב בתוך המחנה,
אבל כבר הוכנו הכנות רבות של יפגעו הענינים במרכזי החיים.
להיפך, החסידות הצילה שלל רב מהמינות, חטפה ממנה הרבה מרזי
תורה שנשבו בידה, בססה את הטבעיות האמונית בצורה מקודשה
בקדושת ישראל, התקשרה אל התורה ואל המצוות על ידי קישורים
חזקים. ואם אמנם היתה כאן צליעה, והאבידות שנשמטו במהלך
המתרחק מהתחום, מעיר המקלט, עד לא הגיע הזמן, הנן גם כן
רבות, אבל סוף כל סוף כל אחוריהם ביתה, והוכן תוכן קדוש ועזיז
וקצת בראי זה, לבסס אחר כך על ידו, אחר מירוקו, את העזיזיות
של ההצלה בכללותה...
במקור זה הרב מבאר שהחסידות הגדילה את גבולות הקדושה, והכניסה
את עמי הארץ. בצורה כזאת הכמות גדלה, אומנם הבעיה שהכמות יכולה
לבוא על חשבון הערך של האיכות. שזה מה שעשתה המינות שהיא הכניסה
את כולם. אומנם הרב מבאר שהחסידות למרות שיש בה מעין יציאה
מסוכנת היא הצליחה להשמר מן החסרון הזה.
ההבנה שיכולות להיות דעות שהם אמיתיות, אלא שבצורת הגילוי של
הדעות יכול להיות חסרון ההבנה הזאת מופיעה גם בשמונה קבצים. וכך
כותב הרב.
קובץ ד' פסקה ב.
- ישנן דיעות כאלה, שעל פי טבען הן משובבות דעתו של אדם,
מאבדות את הרגש של האחריות המוסרית, מקלקלות את
ההתחברות הציבורית, ממעטות כבוד הכלל, וכיוצא באלה
החסרונות. והן כשלעצמן יכולות להיות גם דיעות של אמת, ומכל
מקום יש להן כל חומר של דיעו ת שקריות, מפני הנזק הכרוך בעקבן.
במקור זה הרב מבאר שיש דעות שהם אמיתיות, אלא שלפי טבעו של
האדם. טבעו של האדם הנמשך אחר דברים שונים, אותם דעות יוצרות
חסרונות. הדעות כשלעצמם יכולות להיות דעות שיש בהם אמת, אלא
שבפועל צורת גילוי הדעות יוצר נזק.
ונוצר לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו, ולנגד לדעות הללו,
כדי שלא יוזק, בענפיהן המתפשטים- כיון שכך הקב"ה הטביע בטבע
האדם יכולת ללחום כנגד דעות כאלה. אנשים מסוגלים להתחיל מלחמה
נגד דעה למרות שעדיין ההתפשטות של הנזק לא נוצרה. כביכול האדם
בטבעו מסוגל לראות את הנולד וממילא הקב"ה מגלגל שהטבע של האדם
ילחם נגד אותם דיעות. היכולת להלחם נגד הדעות גורמת שהאדם יכול
להזהר, כמו כן היא גורמת שההתפשטות של הדעות לא פועלת במהרה.
כיון שיש כח מנגד ממילא הדעה השניה לא מתפשטת במלוא כוחה.
והמלחמה הולכת ומתארכת, עד שיסגל לו האדם גבורה
יותר עליונה ממקורו הרוחני, ואז מרגיש הוא שעמדתו לא תפחד
כלל מההתפשטות של הדעות הללו שנלחם נגדן- כיון שבאמת אין
הדעות האלה רעות בעצמותם, כיון שיש נקודת אמת בתוך הדעות האלה,
לכן השלמות אינה יכולה להופיע בצורה של מלחמה. המלחמה היא יכולה
להיות ארוכה, אבל בסופו של דבר המלחמה היא רק שלב אמצעי לקראת
המטרה.
המטרה שהאדם יקבל כוחות ויוכל להתמודד מול החסרון של אותה דעה
בלי פחד שההתפשטות תזיק לו. בצורה כזאת האדם יוכל להבחין מה טוב
באותה דעה, ומה שלילי באותה דעה. בצורה כזאת האדם לא יושפע כלל
מן החסרון הקיים בהתפשטות.
יש הרבה מיקרים בהם האדם מתנגד רק בגלל החשש מה יהיה בהמשך.
מה שמכונה היום 'המדרון החלקלק', אבל באמת מי שחזק יכול להבחין
מה טוב באותם דעות. ובצורה כזאת האדם יכול להיות חזק להבין מתי
המדרון מסוכן, היינו מתי הדבר כבר נהפך להיות שלילי. ומתי הדבר עדיין
בשורשו, וממילא הוא עדיין מלא טוב ואמת.
והכח ההוא בעצמו שמחזק את רוחו ניתן לו על ידי המלחמה
עצמה. ועל כן הוא יודע להוקיר מאד את ערכה של המלחמה- הדרך
שהאדם יוכל לסגל לעצמו גבורה, עוברת דווקא דרך המלחמה. אם האדם
לא ילחם נגד אותה דעה אז האדם לא יוכל להבחין בין הדעה עצמה לבין
ההתפשטות.
בדברי הרב יש יסוד חינוכי, לפעמים חושבים מחנכים שהדרך להתמודד
עם דעות שונות הוא להסתיר את הדעות השונות. אבל בדברי הרב יש יסוד
אחר, הדרך להתמודד היא להביא את הדעות השונות ולהלחם נגדם. רק
כשהאדם נמצא במלחמה מול הדעות השונות, אז האדם מקבל גבורה.
בדיוק כמו חיסון, דווקא המפגש עם המחלה בצורה מוחלשת, היא יוצרת
נוגדנים לאדם.
ממילא המלחמה היא ערך העומד בפני עצמו בשביל לבנות אדם חזק עם
גבורה עליונה. מתוך הגבורה העליונה הזאת האדם מתחסן וכעת לאחר
שהאדם מחוסן, האדם יכול להסתובב במקום בו נמצאת המחלה בלי
חשש.
אם כן האדם צריך להכיר את היתרון של המלחמה, להבין שדווקא
המלחמה היא נותנת כלים לקחת בצורה נכונה את הדעות ולקבל את הצד
הטוב הקיים באותם דעות.
המלחמה היא מעין נסיון, כמו שאדם עמד בנסיון אז האדם מתחשל, כך
גם המלחמה מול הדעות השונות מחשלת את האדם. הרב בשמונה קבצים
כותב על יתרונה של המלחמה כך:
קובץ ה' פסקה קכד
- ... המלחמה מעוררת גבורה, שפעת החיים העולמיים אל הטוב
מתגברים, על ידי הניגוד העצום של כל התוכן של הרשעה.
הגימנסתיקה העולמית מאזרתה בגבורה.
במקור זה מסביר הרב כיצד עצם המלחמה היא מעוררת רצון ובקשה יותר
גדולה להתחבר אל הטוב. כשהאדם מתנגד לרע, אז האדם מתגעגע ובוחר
בטוב. בצורה כזאת הטוב הגינמסטיקה- היינו האימון שנוצר בעולם בזכות
המלחמה נותן גבורה באדם.
וידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם נגד ההתפשטות המזיקה
לו אז. ואח"כ בא בתוכן חיים של גבורה ומקבל את הדעות שנלחם
נגד התפשטותן- מתוך הכרת יתרונה של המלחמה, האדם ילמד כמה
אומלל מי שלא נלחם. כשלא לוחמים אז מקבלים אנשים מדולדלים.
בצורה כזאת האדם לא מחוסן מול אותם דעות. כמו אדם שכלל לא פגש
את ההתמודדות מול התרבות השולטת בעולם, בצורה כזאת אם האדם
במהלך חייו יפגש עם התרבות לא יהיו לאדם כלים להתמודד.
לאחר קניית הכלים להתמודדות, אז האדם יכול לקבל את הדעות
שכלפיהם הוא נלחם. כיון שהבירור נעשה, כיון שהאדם יודע מה עיקר
הדעה הטובה שאפשר לקחת, ומה החלק שהוא ההתפשטות השלילית, אז
אין חשש שהאדם ייפול.
אבל כשם שהאדם נתעלה כך נתעלו גם כן המושגים הרוחניים
שלו, ואותן הדעות עצמן, אע"פ שנראות כאילו הן הן הדעות
שנלחם בהן, באמת אין הדבר כן- כעת הרב מעמיק בהבנת התהליך
שנוצר בשלב השני, בשלב בו האדם מקבל את הדיעות שכנגדם נלחם. בחלק
הראשון של הפסקה נראה שלאחר שהאדם שכלל את גבורתו, כעת הוא
יכול לקבל את האמת הקיימת בדעה המזיקה שאליה הוא התנגד. כעת הרב
מסביר שבאמת ההסכמה לדעה השניה, איננה נחשבת הסכמה לאותה דעה
קודמת. היינו בזכות ההתנגדות האדם מקבל את הדעה השניה, אבל בעצם
זאת לא אותה דעה ראשונית, זאת מעין דעה חדשה שנולדה בזכות
ההתנגדות.
כמו שהאדם נתעלה וקיבל גבורה, אותה גבורה יצרה כוחות חדשים אצל
האדם, כך אותה גבורה, אותה יכולת להבחין יצרה שאותה דעה כבר איננה
הדעה הראשונה שאליה האדם התנגד.
ורק לפי המבטאים החיצונים הן דומות אלו לאלו, אבל מצד ערכן
הפנימי, מובדלות הן זו מזו, כהבדל שבין קודש לחול, ובין אור
לחשך- הרב מסביר למה לאחר שהאדם קיבל גבורה, ממילא מתברר שמה
שהאדם מסכים לדעה הראשונה הדבר נחשב כאילו הסכים לדעה חדשה
לגמרי. הרב מסביר שאומנם בצד החיצוני נראה כאילו כעת הוא מסכים
לאותה דעה שהייתה קיימת בעבר, אבל בעומק זאת דעה לגמרי חדשה.
אפשר להביא משל מסוגיות בגמרא. לפעמים הגמ' מביאה תירוץ, ובעקבות
קושיא על התירוץ הגמ' חוזרת ומנסה להביא שוב את התירוץ, אלא שכעת
התירוץ מגיע עם העמקה נוספת. היינו הגמ' מביאה את התירוץ הראשון
עם מעין מעקף או תוספת כדי להתמודד עם הקושיא שהייתה
בהסתכלות הפשוטה נראה שיש כאן חזרה בדיוק לאותו תירוץ. אבל
בעומק יש כאן מעין פנים חדשות לגמרי. כיון שכעת אנו יודעים איך
להתמודד עם הקושיא, ממילא באמת זה לא אותו תירוץ כיון שיש כאן
שינוי ותוספת על החלק הראשון ממילא זאת מציאות אחרת.
אם כן בדיוק אותו הדבר לגבי הדיעות, כיון שבשלב הראשון היה חשש
להתפשטות מזיקה ממילא היה ריחוק. אבל כעת שיש גבורה העומדת מול
ההתפשטות, ממילא אותה דעה כבר איננה כוללת בתוכה את היסוד
המזיק. כיון שאותה דעה שמורה מן היסוד המתפשט, כיון שהדעה לא כוללת את היסוד המזיק ממילא נחשב הדבר כאילו יש כאן פנים חדשות
לגמרי.
הרב מסביר שמצד הערך הפנימי יש כאן דעה שונה לגמרי שאפשר לכנות
את ההבדל בין הדעה הראשונה לדעה השניה כהבדל מוחלט של קודש מול
חול. הבדל של אור מול חושך. כיון שהדעה הראשונה כללה בתוכה אפשרות
להתפשטות שלילית, ממילא היא נחשבת כחול וכחושך. אבל כעת
כשהאדם מכיל בתוכו גבורה, ממילא אותה דעה בצורה פנימית איננה
כוללת בתוכה את החושך והחול, אלא היא כולה כלולה רק מהאור
ומהקודש.
ומה שהרחיק אז מוצא הוא שהרחיק בצדק, ומה שמקרב אותן
הדעות אחר שנתעלו בצדק הוא מקרבן- לפי יסוד זה מתבאר
שההרחקה הראשונית היא באמת הרחקה נכונה, זאת הרחקה הכרחית
שהיא גם נחשבת כאמת שלמה. וממילא יותר מובן למה כעת אפשר לקבל
את הדעה, כיון שכעת באמת זאת דעה אחרת.
הרב בדבריו חידש יסוד שמסביר לוגית, כיצד דעה מסויימת בהתחלה
האדם צריך להתנגד אליה, ואחר כך האדם יכול לקבל את הדעה הזאת.
אילולי דברי הרב היה אפשר להסביר שהסיבה שבתחילה היה צריך
להתנגד משום חולשת האדם, היינו כיון שהאדם עדיין לא הגיע למעלתו
לכן אין לו ברירה אלא להתנגד. ורק לאחר שהאדם יגיע למעלתו, אז האדם
יגיע לשלמות ורק אז יוכל לכלול ולקבל את הדעה הראשונה בצורה נכונה.
הבעיה בתפיסה הזאת שמתברר שהשלב הראשון הוא סוג של דיעבד.
הרב בדבריו מוביל אותנו להבנה כיצד ההתנגדות היא פעולה של לכתחילה.
ההתנגדות יצרה את הגבורה. אבל יותר מזה הרב מעמיק ומסביר כיצד
בזכות ההתנגדות באמת נולדה דעה חדשה לגמרי. ממילא ההתנגדות לדעה
הראשונית היא כביכול נכונה תמיד. אין שלב של דיעבד. כיון שבשלב השני
שמקבל את הדעה הראשונה, אין הכוונה לאותה דעה ראשונה, אלא לדעה
חדשה לגמרי.
ודוקא הדעות הדחויות שחוזרות ונראות בהן אנו מוצאים טל
חיים, איתן וקדוש מאד- הרב מוסיף שהאידיאל הוא התיקון שהאדם
עושה לאותם דעות דחויות. כשהאדם מצליח לקחת דעה שבתחילה היא
הזיקה, כשהאדם מצליח לתקן חסרון, זה הדבר היותר חזק.
הרב משתמש בלשון של טל חיים, נראה שהרב משווה את היכולת לקחת
דעה מזיקה ולהחיות אותה בצורה נכונה לתחיית המתים. וכך מובא בגמ'
בשבת על הטל שהמחיה את המתים.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב
- ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך
הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו. ומאחר
שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל
שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם.
במקור זה מבואר שתחיית המתים תעשה על ידי טל של חיים. תחיית
המתים מסמלת את התיקון של העולם. אנו שואפים לתקן את כל הדברים
המקולקלים. העולם נברא בצורה שאינה מתוקנת, והאדם בעבודתו מתקן
את השברים. אם כן במקרה בו האדם מצליח לקחת דעה שבתוכה יש
חסרונות, כשהאדם לוקח דעה עם התפשטות מזיקה ויוצר תיקון, אז הדבר
נחשב כדבר איתן וקדוש.
ההבנה שיש תחיית המתים, אם כן יש כאן יצירה חדשה. כשהאדם לוקח
דעה מזיקה ומצליח ליצור מציאות נקיה בלי התפשטות שלילית, הדבר
נחשב כתחיית המתים. הדבר כנחשב כבריאה חדשה, בדיוק כמו הגאולה
העתידית. כיון שזאת תכלית האדם, לכן פעולה זאת נחשבת כדבר איתן
וקדוש.
עי' בהרחבה ברמח"ל
קלח' פתחי חכמה, בפתח סא.
- זה פירשנו כבר, שהספירות הראשונות היו ממתינות להארה אחרת שתתקן אותם...
הנה לא רצה הקב"ה להחזיר אותם למה שהיו לבד, שר"ל שיקומו הם מנפילתם,
אלא היה רוצה להביא מציאות חדש להם, שעל ידו יהיו הם מתוקנים. והם סוד,
"שמים חדשים וארץ חדשה", "אקים את סוכת דוד", בסוד מ"ה שמקים את ב"ן.
ואין קימה לב"ן העצמו, אלא יוצא מ"ה החדש, שהוא עיקר ההנהגה. ואז למפרע
נראה שכל מה שנעשה - אפילו מתחלה היה לטוב. ואז חוזר כל רע לטוב, והוא ב"ן
הנתקן על ידי מ"ה.
[הרב נריה פופר שליט"א אורות הקודש המבואר]
