נושא הפסקה - הכרת הסתירה בין החוכמות השונות ובין הדעות
המוסריות השונות תגדיל את העריגה לשלום עמוק בניהם.
ביאור הפסקה-
אין הכרה וידיעה בעולם, בחוגי הידיעות של האדם, וכל יצור, שלא
תבאנה בגרמתה העלמות וטעיות - הרב ממשיך בביאור האחדות הבאה
הנובעת מן הסודיות והדבקות האלוקית. כמו שבפסקה הקודמת הרב פתח
בתיאור החסרון של הפילוסופיה, גם כאן הרב פותח בתיאור החסרון של
כל הדעות והחכמות הרגילות.
הרב פותח ביסוד המבטא את הנפרדות של העולם הזה. כל דבר בעולם
בין הכרה של מציאות, ובין ידיעה שכלית דבר חכמה, לכל דבר כזה יש
חסרון של העלמה וטעות. היינו ההכרה והידיעה הם לא יכולות להיות
בשלמות. הרב משתמש כאן בלשון של העלמה וטעות. נראה שכלפי הכרה
הרב משתמש בלשון של העלמה, כיון שהכרה זאת ראיית המציאות,
וממילא העלמה משמעות שיש חסרון בראיה. ואילו לגבי הדעות הרב
משתמש בלשון של טעות, כיון שכלפי השכל ניתן להשתמש בלשון של
טעויות.
הסיבה הפנימית שבכל ידיעה והכרה יש טעות והעלמה, כיון שאנו נבראים.
הנברא במהותו הוא נמצא בגבול. כיון שאנו נמצאים בגבול ממילא אין לנו
יכולת להכיר את המציאות השלמה האינסופית.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הפער הזה, וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה מא.
- מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע,
אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסודי חוקי הזמן
והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד ... כל אלה הן מניעות מוכרחות
רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של
הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח
... כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין
מניעה ... ביסוד הרשימו, מקום התוהו העשוי, האין הנוצר, האפס
הנברא, והבוהו הנאצל, שם הוכן יסוד המניעה המגבילה של
הנמנעות ... והנשמה המחיה אותם היא רוח אלהים חיים, בגבורת
קודש קדשים, ממעל לכל הופעת הכשרת עולמי עולמים....
במקור זה מבאר הרב שבשורש העליון לא שייך שום צמצום ושום סתירה.
בשורש העליון אין כלל מניעות, אפילו פרדוכסים שקיימים במציאות, כגון
הפיכת עבר לעתיד, זה קיים רק במציאות שנבראה לאחר הצמצום. אבל
בשורש העליון אין כלל סתירה. כשאנו עולים למקום העליון אז אנו
נמצאים מעל ההגבלה. אבל בעולם הנבראים אנו רואים וחיים את
ההגבלה.
לפי יסוד זה אנו יכולים להבין למה כל הכרה וכל דעה היא מכילה בתוכה
העלמה וטעות, כיון שכל הכרה היא בנויה על מציאות שכבר נבראת, על
מציאות שהיא לאחר הצמצום. וזה מה שהרב כותב בשמונה קבצים לגבי
הסתירה בין קודש לחול.
קובץ ח' פסקה עג.
- יש עולם של חול ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של
קודש. העולמים סותרים זה את זה. כמובן הסתירה היא
סובייקטיבית...
הרב מבאר שאפילו הסתירה בין קודש לחול, זאת באמת לא סתירה. רק
מצידנו בהכרה הסובייקטיבית שלנו הדבר נראה כסתירה.
ומדרגות הטעיות וההשקפות המחושכות וההפוכות, הבאות לרגלי
כל הכרה והופעה, שונות הן זו מזו - הרב מבאר שהניגוד הבא בעקבות
ההשקפות החשוכות שונות זו מזו. כל דעה היא יוצרת ניגוד ברמה שונה
מחברתה. יש דעות והכרות שהם שונות בדרגה גבוה, ויש מקרים בהם
הניגוד והטעות בדרגה נמוכה.
בעצמיותם של הפרטים הנודעים יהיו אותם הצללים המטעים
במדרגה קטנה, ובענינים אחרים יתגדלו - הרב מעמיק ומבאר היכן אנו
נמצא ריחוק וניגוד יותר גדול והיכן נמצא פחות ניגוד. כשהאדם יעמיק
בפרטים נודעים, ממילא ככל שהאדם ילמד את הפרטים לעומק כך אותם
פרטים פחות יטעו ופחות ינגידו את הפרטים המקבילים אליהם. לכן הרב
מסביר ככל שהאדם יכיר את עצמיות הפרטים, היינו שהדברים יהיו
נודעים ממילא הצללים יתקטנו.
כמו שאדם לומד את פרטים שונים של מכונה גדולה, ככל שהאדם יעמיק
בהכרת כל פרט על מקומו, כך הניגוד יקטן. אומנם במקרה בו האדם יעבור
לעסוק בדברים שהם לא קשורים לעצמיות אותם פרטים שהוא עוסק
ממילא הניגוד יגדל.
לדוגמה, מי שחוקר את החלקים של הרכב, הוא יכול להבין את התפקיד של
כל חלק וחלק, ממילא הניגוד יקטן. אם ניקח אדם כזה ונשלח אותו
להסתכל על מכונה אחרת, ממילא בשלב הראשון הוא יראה ניגוד גדול. לא
יוכל להסביר את התפקיד של הפרטים. לאחר למידה מעמיקה, הוא יוכל
להכיר שהניגוד הוא לא כל כך גדול.
וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת,
ככה יגדל הצל שהיא מטלת יחד עם הבהירות שהיא גם כן גורמת
בכללות - כשהאדם יעמיק בידיעה אחת, באור גדול להסביר ולבאר את
אותה תכונה, ממילא באותו זמן יגדל הצל והקושי להבין את הידיעה
האחרת.
אדם יכול להעמיק בהבנה של אבר מסויים בגוף, כיון שהאדם העמיק
בתפקיד של אותו אבר ממילא יש כאן בהירות על הכלל, כיון שפתאום
רואים כיצד הפרט הזה מבהיר את הכלל כולו. אומנם באותו זמן לצד
הבהירות האדם מרגיש מעין צל על מה שהוא עדיין לא חקר. האדם מרגיש
כיצד שאר האברים לא כל כך מובנים, וממילא לא כל כך חשובים, כמו
אותו איבר שהאדם חקר והעמיק.
אם כן לכל חקירה והעמקה בידיעה והכרה מסויימת, יש יתרון וחסרון.
היתרון שכעת הכלל מובן יותר כיון שרואים את עומק הפרט ממילא יש
מעין בהירות להבין היכן הפרט בתוך הכלל. מצד שני יש חסרון שהעמקה
הזאת גורמת ששאר הפרטים יהיו במעין 'צל'.
והדברים נכרים ביותר, ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה,
שכל מה שיותר יתיחד ויעמיק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח
הצל שמושלך על ידי זה על מרחבי חכמות והכרות מוגדרות
אחרות - לאחר שהרב דיבר בחלק הראשון של הפסקה על ההכרות, כעת
הרב עובר לדבר על החכמות, על הידיעות. אם ביחס לידיעות מדעיות
הופעות גלויות אנו יודעים שככל שיעסוק בפרט יהיה צל יותר גדול על
הפרט שבו האדם לא העמיק, קל וחומר שאנו נרגיש את היסוד הזה ביחס
לחכמות השונות.
לדוגמא מי שמעמיק בלימוד העיון, יכול להרגיש צל ומעין זלזול על חכמת
ההלכה. מי שלומד הרבה עיון ירגיש זלזול במי שמדגיש את הבקיאות, מי
שמעמיק בלימוד התורה הגלויה, יכול להרגיש מעין צל וזלזול כלפי לימוד
הפנימיות.
כמובן יסוד זה יכול להופיע גם בשיטות פילוסופיות או אידיאלוגיות שונות
הקיימות בעולם. כשהאדם דבוק ומעמיק בחכמה מסויימת, אז שאר
החכמות נראות לו חכמות דלות וריקות. כיון שהאדם לא העמיק בחכמה
האחרת ממילא הוא באמת לא מכיר את החכמה השניה, ולכן היא נראית
לו חשוכה.
אפשר לראות את היחס הזה בפער בין התרבויות השונות. תרבות המערב
מזלזלת בתרבות המזרח, וכן להיפך. כל תרבות חושבת שבמקום השני אין
חכמה ואין עומק. כמו כן גם בתוך מדינת ישראל, אנו רואים שציבור
שהולך בשיטה מסויימת חושב שבצד השני אין חכמה. כל אחד חושב שהצד
שלו הוא הצד המעמיק והצד השני הוא ריק מעומק. לכן השמאל חושב
שהימין הוא סתם פועל בלי הגיון, וכן להיפך. כמו כן החילוני חושב שהדתי
הוא מיושן בלי שכל, ואילו הדתי חושב להיפך.
כל חכמה מתעסקת רק בגבולות של החכמה ובצורת המחשבה שאותה
חכמה יצרה לעצמה, לכן כשחכמה אחת פוגשת חכמה אחרת ממילא נראה
כאילו יש כאן סתירה. יש כאן צל גדול שאחד פועל על השני.
בענייני החכמה הסתירה היא יותר ניכרת ויותר משמעותית מאשר מה
שהרב תיאר בתחילת הפסקה. בתחילת הפסקה הרב התעסק בהכרה של
הפרטים, כל הכרה והעמקה של ידיעת הטבע היא גורמת ריחוק וצל על
הפרט השני, אבל זה לא צל כל כך גדול, כיון שזה רק פרט. כאן שזה חכמה,
הדבר יותר מחשיך ויותר יוצר צל על חברו.
במקור נוסף בשמונה קבצים כותב הרב כך.
קובץ ב' פסקה רפ.
- כל ציור דוחק באיזו מדה את חבירו, בזמן שאינו מתיחס עם הראשון
לשכללו ולהרחיבו יותר. ועל פי זה כל חכמה דוחקת במדה ידועה את
רגלי חברתה. מובן הדבר שדוחק זה הוא רק מצד הסגנון המיוחד
שיש לכל חכמה, שמצדו הם דברים חלוקים...
במקור זה מבאר הרב שבאופן טבעי כל חכמה דוחקת את חברתה. כל אחד
בא על חשבון השני. הסיבה לדחיקה הוא הפער שיש בסגנון השונה שיש
בכל חכמה וחכמה. בצד הגלוי כל חכמה נאלצת לדחוק את חברתה.
ואם ההכרות הללו מנוגדות הן זו מזו באופין הפנימי, בכח הנפשי
המבסס אותן ומקשר להן את הדורשן והחוקרן, יהיו הצללים יותר
עבים וחשוכים, ולפעמים מעוותים, ומביאים ניגוד וסתירה איומה
מאד- הרב ממשיך לתת דוגמאות למקור ממנו נוצר הניגוד והסתירה. אם
ההכרות יהיו מנוגדות באופי הפנימי. הסיבה לניגוד יכולה לנבוע מצד
האדם החוקר והדורש את אותה חכמה.
לדוגמא אנו יכולים לדון על חוגים שונים באקדמיה. החוג של המתמטיקה
מתייחס לחכמה של הפסיכולוגיה בזלזול. הסיבה היא שאופן החקירה של
החוכמות האלה שונות זו מזו מבחינה פנימית. אלו חכמות שהנחות היסוד
שלהם, צורת המחקר שונה אחת מהשניה. כמו כן הסיבה לניגוד כיון שמי
שנפשו מתאימה ללמוד מתמטיקה כנראה נפשו לא מתאימה ללמוד
פסיכולוגיה. לכל חכמה והכרה כזאת צריך תכונות אחרות. אם כן היחס
בין החכמות וההכרות השונות יגרום צללים גדולים, עד כדי עוותים שאחד
יטיל על השני. הסתירה בניהם תהייה איומה מאד.
וקל וחומר הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם על פי
סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב,
ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו. ומניחות
מכשולים כל אחת מהן על דרכה של חברתה- סיבות נוספות לניגודים,
כשישנה השקפה המסתכלת רק על הצד החיצוני של המציאות. כשאנו
חוקרים את המציאות לא בצד הפנימי אלא בצד המעשי הנסיוני. בצורה
כזאת ודאי שיהיה סתירה בין חלק לחלק. ככל שהאדם יבסס את השקפת
עולמו על הצד החיצוני, הצד שהוא רק רואה את הגלוי של נסיונות, היינו
נסיון מעשי, אז תהייה סתירה שלא נוכל ליישב.
כמו כן כשהאדם מבסס את השקפת עולמו על בינת הלב האישית שלו. בינת
הלב אומנם מבטאת עומק, אבל יש במידה זאת חסרון. כיון שבינת הלב
היא מבססת את ההסתכלות הסובייטיבית של האדם. בצורה כזאת האדם
מסתכל על העולם במשקפיים שהוא יצר לעצמו בצורה סובייקטיבית. אדם
כזה אינו מחפש את מה שנמצא בכלליות. במקרה בו האדם משתמש רק
בבינה אישית, אז האדם ירגיש יותר שנאה ויותר סתירה כלפי הדעה
האחרת. כיון שההרגשה היא סובייטיבית, והיא דוחה את כל מה שנוגד
אליה.
בצורה כזאת הסתירה תביא לידי ביטוי נסיון שדעה אחת תנסה להכשיל
את הדעה השניה. כל אחד ירגיש צורך לדחות את השני ולסתור את מעשיו.
אמנם רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור
המגרש את אלה הצללים - לאחר הכרת החסרון הקיים בהכרות
והחכמות הרגילות, כעת הרב מבאר את היתרון של השכל העליון. השכל
הזה הוא מבטא את האחדות הגדולה. באחדות זאת אפשר למצוא אור
שיגרש את הצללים שכל דעה מטילה על חברתה.
הרב מתאר את אוצר השכל העליון כמקור בו מופיע האור הנשמתי ביסודו.
הכרת הנשמה היא גורמת שאנו נגרש את הצללים של הסתירה. בנשמות
לא שייך חילוק, כיון שאוצר הנשמות הוא אחד. אפשר לראות דוגמא ליסוד
זה בדברי בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ב
- ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ
... מכל מקום שרש כל הנפש רוח ונשמה כולם מראש כל המדריגות
עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים נמשך ממוח
העליון שהיא חכמה עילאה כביכול כמשל הבן הנמשך ממוח האב
במקור זה מבאר בעל התניא שיש רבבות חילוקי מדרגות של נשמות. בכל
זאת שורש כל הנשמות הוא ממקור אחד, הוא נובע מן חכמה עליאה.
ממקור עליון בו הכל מאוחד.
הרב בשמונה קבצים מתאר את האחדות שיכולה להיווצר בהכרת השורש
העליון.
קובץ ח' פסקה מ.
- בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה
את זה, ודוקא מסתירתם יבוא הבנין הרצוי. הסתירה מביאה לידי
הכרעה, וההכרעה מביאה לידי ריכוש של אוצרות מקובצים
מעברים, והחיים הרוחניים מתברכים בעושר גדול. יש אמנם עולם
עליון ברומה של המחשבה, ששם כבר השלום מושקף, ודוקא מתוך
ברכת השלום, מתוך השקט והנחת, מתוך השלוה והנועם, הכל
מתברך ומתאדר.
במקור זה הרב מבאר שבדרגת מחשבה רגילה כל עקרון סותר את חברו.
הסתירה היא יוצרת בניין בזה שכל כח מכריע ומאזן את חברו. אמנם יש
מקום עליון שבו השלום מופיע, במקום העליון הזה אפילו סתירה זמנית
לא קיימת.
הרב באורות מתאר את השכל העליון ככח המבטא את סיכום החיים כולם,
וכך כותב הרב.
אורות - עמ' כח'-כט
- ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים, עד שהשכל העליון נמצא
בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם
ענפיו המתפשטים ממנו ...
עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם, שעי"ז
מתרפאים המומים שכל הכרה מטילה בחברתה. ואין התאמה
גמורה בתוכן ההכרות כ"א למקור החכמה, תמים דעים, לבדו ב"ה-
מתוך חיבור לשכל העליון האדם יכול להגיע למצב בו כל המומים יתרפאו.
בדברי הרב מתבאר ששורש הרפואה תלויה באחדות שהאדם חי באחדות
מלאה. הסיבה שיש חולין ויש מום כיון שכל אחד טוען וסותר את חברו.
ברגע שיופיע השכל העליון, יכירו כיצד הכל פועל ביחד ממילא לא יהיה
מום. המקור בו נמצאת ההתאמה המוחלטת של כל ההכרות, תלויה במקור
החכמה. מקור החכמה נמצא אצל הקב"ה.
דברי הרב שיגיע שלב בו המומים יתרפאו מזכיר את מה שמופיע לגבי מתן
תורה.
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ט
- ר' אליעזר אומר להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן לפני הר
סיני לקבל את התורה, מגיד שלא היה בהן סומין, שנ' וכל העם
רואים; מגיד שלא היה בהן אלמים, שנא' [שמות יט ח] ויענו כל
העם יחדו; ומלמד שלא היה בהן חרשין, שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע; ומנין שלא היה בהם חגרים,
שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר; ומלמד שלא
היה בהם טפשים, שנאמר אתה הראת לדעת.
הרב מכנה כאן את הקב"ה כתמים דעים. משום שהתמימות מסמלת את השלמות. הרב משתמש בלשון המופיע בספר איוב.
איוב פרק לז פסוק טז
מִ֝פְלְא֗וֹת תְּמִ֣ים דֵּעִֽים
אפשר שהסיבה משום שבזמן מתן תורה עם ישראל היה באחדות גדולה.
לפי דברי הרב שהדבקות היא יוצרת רפואה ניתן להבין את דברי חז"ל לגבי
סגולתה של התורה.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד א
- אמר רבי יהושע בן לוי: ... חש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר כי
לוית חן הם לראשך. חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר וענקים
לגרגרתיך. חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש
בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו -
יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא.
וכן המהר"ל בנתיב התורה מסביר כך.
נתיבות עולם נתיב התורה פרק א
- אם יש לאדם חולה בגופו שכל אשר הוא חולה יוצא מן הסדר, יעסוק
בתורה שהיא סדר העולם, ואז האדם אשר היה מקבל חולי שהוא
שנוי יחזור אל הסדר שהוא בריאתו. ואמר עוד חש בראשו וכו', כי
כאשר יבא שנוי לגוף כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף, על ידי
התורה שהיא סדר העולם מחזרת את הגוף שהיה בו שנוי אל סדר
שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל כמו שאמרנו.
המהר"ל מסביר שהחולה מבטא סתירה ויציאה מן הסדר הנורמלי. בשביל
זה באה התורה ומחזירקה את האדם אל הסדר של העולם. סדר העולם
משמעותו שכל דבר מקבל את מקומו. התורה מבטאת את מה שהרב מכנה
כאן אוצר השכל העליון.
והדבקות האלהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה
אותם המחצים והמכות אשר הכינו בית מאהבנו, ושם גופיה איקרי
שלום - כאן הרב מדייק את דבריו כיצד אנו יכולים להתחבר אל אוצר
השכל העליון. כיצד אנו יכולים להתחבר אל מקור החכמה. הרב מסביר
שהדרך להתקשר הוא על ידי הרצון להגיע לדבקות אלקית פנימית.
כשהאדם שואף לדבקות ממילא הוא מקבל רפואה גדולה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הרגשת האחדות שהצדיק חי.
קובץ א' פסקה תרעו.
- הצדיק שהוא במדתו הראויה ... הוא כולל בקרבו את כל הדיעות,
המחשבות, הרעיונות וההשפעות. הוא מאגד את כל הפזורים, ומה
שנחשב סתירה והיפך לכל העולם כולו, אצלו הוא מיושב ומאוגד,
באגד מאוחד ומיוחד. ומעומק האחדות שבנשמתו הוא משפיע שלום
ואהבה, ואחדות חיצונית ופנימית, על כל, ותמיד עבודתו היא לאחד
ולקשר, וכל קשר רוחני שבמחשבתו מרבה שלום בעולמים כולם.
הרב משתמש בלשון הנביא זכריה.
זכריה פרק יג פסוק ו
בפסוק זה הנביא אומר שישנם מכות שאנו מכירים שהם נובעות מאדם
אוהב. המכות האלה הסתירות מתבררות כחלק מן התיקון. כשהאדם
מחובר אל הדבקות האלוקית, ממילא הוא רואה את כל המכות כחלק מן
השלמות. האדם מכיר כיצד הסתירות הם מרכיבות מציאות שלמה.
זה מה שהרב מסיים במה שמופיע בגמ' במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף י עמוד ב
- הכא - שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום
בגמרא מבואר שהמילה שלום, זה לא רק כינוי תכונה של הקב"ה, אלא זה
עצמות שמו של הקב"ה. היינו הקב"ה בעצמו יוצר את השלמות. לכן אפשר
לקרוא לקב"ה בשם שלום.
וכשם שההכרות מטילות צל אחת על חברתה וצריכות הן למטרת
התאגדותן ההרמונית עזר ממקום עליון, מהמעין
שהצורות ההכריות מתהוות משם, עוד בטרם שהן מתגלמות
בחטיביות מיוחדה - לאחר שבחלק הראשון של הפסקה הרב הדגיש את
הסתירות ופער בין ההכרות והחכמות, כעת הרב עובר להתעסק בסתירה
הקיימת בהשקפות המוסריות השונות.
הרב פותח את דבריו בסיכום מה שראינו עד כעת, ואחר כך הרב ישווה את
המהלך את הסתירות הקיימות בעולם המוסרי.
הרב מסכם כך: בהכרות ראינו שכל הכרה מטילה צל על חברתה. הדרך
לאגד את ההכרות, הדרך ליצור הרמוניה ושיתוף פעולה בין ההכרות
מחיבור אל מקום עליון. כיון שכל הכרה היא נמצאת לאחר בריאתה
בסתירה עם חברתה, ממילא צריך להופיע אור עליון, המקור ממנו ההכרות
נובעות. ברגע שהולכים אל המקור העליון ממילא אפשר להכיר את
ההרמוניה הקיימת בין ההכרות. אומנם אם יורדים אל המציאות,
כשיורדים אל המקום הנמצא מתחת למעין, אז כל תכונה וכל הכרה
מקבלת את החטיבה ואת הציור המיוחד לה, וממילא היא סותרת את
חברתה.
אפשר להביא משל ליסוד זה ממציאות של משפחה. כשהאחים רבים
בניהם מי שיוצר את האחדות הם ההורים. היינו ההורים הם המקור ממנו
נובעים הילדים, ברגע שיש הורים בתמונה ממילא יש יכולת לחזור אל
השורש העליון ושם ליצור אחדות בתכונה של כל אחד ואחד מן הילדים.
בדיוק כך גם בעניינים המבוארים כאן, כשחוזרים לשורש ניתן למשוך אור
ואחדות בפרטים הנבראים.
כמו כן התוכנים המוסריים הנם סותרים זה את זה, כל אחד בונה
הוא את עולמו בצורה רחבה רדיקלית ואינו חושש כלל
לאותו הציור העולמי ואותן התביעות של התוכנים המוסריים
האחרים - כעת הרב מתייחס לסתירות המוסריות שנמצאות בין השיטות
השונות. בעולם המוסרי יש תפיסות שונות. כל תפיסה מתנגדת וסותרת את
חברתה בחריפות. כל תפיסה מוסרית מתנהגת בצורה רדיקלית = היינו
בצורה מוחלטת, כאילו רק התפיסה הזאת קיימת במציאות. בצורה כזאת
תפיסה מוסרית אחת מבטלת לגמרי את התפיסה המוסרית האחרת.
כדי להבין כיצד יש מוסרים שונים, שיכול להיות שכל מוסר יסתור את
חברו, נביא מה שהרב כותב בתחילת מוסר הקודש.
אורות הקודש חלק ג' ראש דבר א'
- למוסר האלהי, ההופעי, להמוסר האמוני, להמוסר הטבעי, למוסר
המעשי והמוסר המדותי, למוסר הפרטי ולמוסר החברותי הקיבוצי,
למוסר החינוכי ולמוסר המשפחתי, למוסר המעשי ולמוסר
התיאורי, למוסר ההיסתורי העבר ולמוסר ההווה, למוסר האידיאלי
העתיד, ולמוסר הקיבוצי הרוחני, העולה מכל סעיפי המוסר הרבים
הללו וענפיהם יחדיו.
במקור זה הרב מתאר הסתכלויות מוסריות שונות. הבעיה שהרב מתאר
בפסקה שלנו שכל מוסר חושב שהוא היחידי, כל מוסר מבטל ומתגד למוסר
השני. אומנם גם במקור זה הרב מבאר שהמוסר הקיבוצי הרוחני הוא עולה
וכולל בתוכו את סעיפי המוסר השונים.
ורק ממעין העולמי העליון, ממקור צדיקו של עולם, ממקור ראש
צדיק, משם הברכות שופעות, שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא
השלום - גם כאן הרב חוזר ומבאר כיצד ישנו מקום עליון בו כל המוסריים
מתחברים לשלמות אחת. השורש הזה נובע מן צדיק עולם, הוא הקב"ה.
החיבור אל צדיק העולם, הוא הקב"ה, הוא מביא ברכה של שלום. השלום
הוא הכלי המביא ברכה, זה מה שמובא במשנה האחרונה בש"ס.
משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה יב
- אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה
לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך
את עמו בשלום:
במקור זה מבואר שהכלי הגדול שמחזיק ברכה הוא השלום. השלום
מתקשר אל הצדיק יסוד עולם זאת מידת היסוד. היסוד כולל בתוכו את
כל הספירות בצורה של שלום. זה מעלתו של היסוד שמבטא את הצדיק.
התאחדותן של כל התביעות המוסריות המתכנסות בלבו של כל
יצור, והכוללות את כל הקבוצות החברותיות, והמאחדות את כל
העולמים - כשהאדם מצליח לאחד את כל התביעות המוסריות הקיימות
בעולם, אז הוא בעצם מאחד את כל הקבוצות הקיימות בעולם. כל שיטה
מוסרית מאחדת בתורה קבוצה חברותית אחרת. ממילא אחדות של כל
השיטות המוסריות גורמת שהאדם מצליח לאחד בתוכו את כל העולם
כולו.
לדוגמא יש שיטה מוסרית המתעסקת באחריות על בעלי החיים, יש תפיסה
מוסרית העוסקת בדאגה לחלשים בבני האדם, יש תפיסה מוסרית
המתעסקת בזכויות הפרט, יש תפיסה מוסרית המתעסקת באיכות
הסביבה. אם כן כל תפיסה מוסרית היא מאגדת בתוכה יסוד אחר הקיים
בבריאה. אם כן כשהאדם פועל לאחד בתוכו את כל התפיסות המוסריות
ממילא האדם נמצא בשלום ובאחדות עם כל העולם כולו.
וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין
מסכת מוסרית לחברתה, ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן-
כעת הרב מוסיף יסוד בו מבואר היתרון של הנובע מהרגשת הסתירות. ככל
שהאדם ירגיש את הסתירות, כך הרצון לשלום יגדל. הרגשת הסתירה
יכולה להיות בין בצד ההכרי שתיארנו בתחילת הפסקה, ובין בצד המוסרי,
כל הרגשת סתירה מולידה רצון גדול לשלום.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הנפש המרגישה את הסתירה, וכך כותב
הרב.
קובץ ח' פסקה קה.
- דבר טבעי הוא בטבע הרוחניות, שהלימודים סותרים זה את זה
בההכשר הנפשי הנדרש לכל אחד מסוגיהם. והנפש העדינה, היא
נוטה לכולם יחד, ומרגשת היא את כאב הסתירה שביניהם
בהערכתם הכללית. וכל מה שהאדם מתעלה, תביעתו מתגדלת היא
לכל המקצועות, ורוחו מתפזרת על אפסים רבים, ולעומת זה מתגלה
בקרבו תוכן של גבורה עליונה, עד שיוכל לכנס כנד מי הים, שנקרא
ימים מפני שיש בו חילוקי ערכים ...
במקור זה מתבאר שמי שנפשו מרגישה את הסתירה, ממילא מוכח שנפשו
שייכת אל האחדות הגדולה. ככל שתתגלה האחדות הגדולה, אז ממילא
תהייה הרגשת כאב.
הסיבה שהגדלת הסתירה תגרום לשלום, אפשר להבין את זה בצורה
פשוטה כמו אדם שצמא למים, ככל שיצמא יותר, כך יתענג יותר כשימצא
מים. אבל נראה שיש כאן יסוד יותר גדול. הרגשת הסתירה מוכיחה שיש
כאן אחדות גדולה. מי שלא מרגיש את הסתירה ממילא מוכח שהוא פחות
כללי. מי שלא צר לו כשהוא נמצא ביסוד אחד, ממילא מוכח שהוא לא
מחפש את הכלליות, מוכח שהוא לא מוכשר להבנה כללית. לכן דווקא
הנפש שמרגישה מיצרים של סתירה ומיצרים של כאב, היא הנפש המסוגלת
לאחד בתוכה שלום ושלמות גדולה.
וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב
אותם מי הישועה בצמאון גדול- בזכות הצמאון אפשר לחזור אל
המקוריות העליונה. המקור ממנו נובע השלום. בצורה כזאת האדם מוכרח
להעמיק את ההסתכלות לחזור אל הדבקות האלוקית, השאיפה לחזור אל
המקוריות העליונה. משם האדם ישאב מי ישועה שירוו את הצמאון הגדול.
כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק, ונקרא שמו
פלא יועץ אבי עד שר שלום- הרב מסיים את הפסקה בפסוקים
המבטאים את היתרון של שאיבת המים המרווים את הצמאון. וזה הפסוק
במשלי.
משלי פרק כה פסוק כה
- מַיִם קָרִים, עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה; וּשְׁמוּעָה טוֹבָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחָק.
השמועה הטובה הנמצאת במקום רחוק, נראה שהכוונה לשורש הרוחני
הרחוק, דווקא שמועה רחוקה ועליונה כזאת היא מסוגלת לפעול כמו מים
קרים על הנפש העייפה. הקישור אל הריחוק האלוקי היא תגרום רוויה
לצמאון ולסתירה.
כמו כן הרב משתמש בלשון המובא בספר ישעיה:
ישעיהו פרק ט פסוק ה
- כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה, עַל-שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם
במקור זה מתואר כיצד הקב"ה שהוא פלא יועץ וגיבור, היינו שהקב"ה
מלא תכונות שונות, הוא קורא לבן של חזקיה בשם שר שלום היינו
היכולת לראות את השלום בין כל התכונות.
[אורות הקודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
