לרפואת ר' מרדכי דוד בן קריינא בתוך שח"י
הרצון הטוב, החפשי מכל מועקה, רוח אלהים הוא המרחף בכל ההויה, מתגלה הוא בלבם של צדיקים וישרים בכל הודו, לפי הערך שהם מקבלים אותו, פועל הוא את פעולתו בלי הרף, בונה הוא את העולמות במגמתו, מחריב אותם במשפטו, חוזר ובונה אותם בצורה יותר מזהירה, מלאה התאמה וצדק מוחלט.
ונשמתנו אנו כולה ספוגה מאור ישר דנא, כולה מתענגת היא על טובו, המסורת הקדושה קוראה אותנו להתקשר כולנו, בכל הויתנו, בכל ארחות חיינו, באור חיים עליונים הללו, שהם חיים מן העולם עד העולם. הננו קרואים להתרומם מעל מעגל קסמים הצר של חשבונות פעוטים. ועם זה כל חשבון קטן נמצא ומתמצה, מצרפים אנו את הצירופים, מחברים אנו את נתוקי החיים אל היריעה הגדול ה של החיים, אל האור כשלמה, שיוצר החיים לובש אותה מראש מקדם, עטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה.
נושא הפסקה - אנו קרואים להתעלות לרצון האלקים הבורא את העולמות.
ביאור הפסקה-
הרצון הטוב, החפשי מכל מועקה - הרצון העליון הוא הכח המגלה את הטוב. כח הטוב הוא השורש ממנו הקב"ה התחיל את בריאת העולם. המטרה של בריאת העולם הוא גילוי הטוב.
וכך כותב הרמח"ל דרך ה' חלק א פרק ב - א. הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו, יתברך שמו, לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו, יתברך שמו, השלמות האמיתית ... ועל כן בהיות חפצו, יתברך שמו, להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו, ובהיותו הוא לבדו, יתברך שמו, הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו, יתברך שמו, מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. לפי זה מובן למה הרצון הטוב הוא הרצון החופשי, כיון שהרצון הוא ההתחלה ממנו התחיל העולם. אותה התחלה היא מבטאת חופשיות גמורה. כלפי שורש ה בריאה אין שום הכרח המחייב את הבורא לברוא עולם, כיון שאין כלפי הקב"ה שום הכרח ממילא במקום גבוה זה, מקום התחלת בריאת העולם אין שום הגבלה.
רוח אלהים הוא המרחף בכל ההויה - דברי הרב מבוססים על הפסוק בספר בראשית. בראשית פרק א פסוק ב - והארץ היתה תהו ובהו ורוח א-להים מרחפת על פני המים. משמעות אותו ריחוף שמעל המציאות תמיד ישנו כח רוחני המחיה את העולם. אותו כח רוחני הוא הרצון לטוב. הכח הזה הוא מעין כח מקיף שוויוני הקיים בכל ההויה כולה.
מתגלה הוא בלבם של צדיקים וישרים בכל הודו, לפי הערך שהם מקבלים אותו, פועל הוא את פעולתו בלי הרף - אותו כח רוחני נמצא במציאות, אלא שבכל המציאות הוא נמצא בצורה מקיפה. הדרך בה אותו רוח משפיע תלוי בקליטה של הרוח בתוך בני האדם. הדרך לקלוט את הרוח הזה נעשית על ידי הצדיקים. הצדיקים מצליחים לגלות את הרצון הזה בתוך ליבם. הם מרגישים קישור פנימי אל הרצון הטוב הזה. הרב מדבר על צדיקים וישרים, שני אלה מובילים את העולם לטוב. התכונה והיכולת להתחבר אל הרצון גורמת שמחה. לכן הפסוק בספר תהילים מתעסק בשמחה הקשורה לצדיקים והישרים.
תהלים פרק לב פסוק יא - שִׂמְחוּ בַיהוָה וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. הצדיקים דרכם העולם מושפע, בטוב. ככל שיהיה קישור בין הרצון העליון למציאות, כך תהייה גאולה לעולם. הרצון הזה פועל תמיד במציאות. הכח הזה פועל תמיד. הוא מעין כח המחיה את המציאות תמיד. התפיסה שהחיות האלוקית לא רק בראה את העולם בזמן עבר, אלא כל רגע ורגע מחיה את המציאות מובאת באריכות בספרי החסידות.
הרב בחלק ב' של אורות הקודש מקדיש סדר שלם לבאר את החיות האלוקית. וכך מובא שם. אורות הקודש ח"ב עמ' שכט' פסקה א' - החיות האלהית העולמית - זיו אור אלהים הממלא את העולמים כולם, מחיה ומרוה אותם ... הזיו החי בעצמו מופיע הוא בהודו על כל, ועיני כל פונים אליו ...
בונה הוא את העולמות במגמתו, מחריב אותם במשפטו, חוזר ובונה אותם בצורה יותר מזהירה - הרצון מסוגל לשנות את המציאות. כמו שאומרים כלפי רצונו של האדם, אין דבר העומד בפני הרצון. כך גם כלפי הרצון האלוקי. לרצון האלוקי יש מגמה. כיון שלרצון יש מגמה ממילא הוא משפיע על הנהגת העולם. לפעמים יש צורך להחריב את העולם בצורתו הראשונית כדי שיהיה אפשר לגלות את צורתו היותר עליונה.
הרב משתמש במושג בונה עולמות ומחריבן, זה המובא בספרים כתהליך ושלבים לפני בריאת העולם. וכך מבואר במדרש. קהלת רבה וילנא פרשה ג - א"ר אבהו מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי.
אומנם כבר המהר"ל התייחס למדרש זה, וכתב ודאי שאין הכוונה כפשוטו, שהרי לא יתכן שכביכול היה איזה טעות בזמן יצירת העולמות. הרי לא יכול להיות שהקב"ה שהוא מקור השלמות טעה והיה צריך להחריב את מה שהוא בנה.
וכך מסביר המהר"ל. ספר באר הגולה באר הרביעי פרק טז - והמדרש הזה הוא לקצת בני אדם בתכלית הרחקה, שיהיה בורא ורואה לעולם שאינו טוב ומחריב אותו ויברא אחר, אף לאומן בשר ודם אין ראוי דבר כזה, כל שכן בבורא עולם, אשר לא ייעף ולא ייגע, ואינו בן אדם ויתנחם, איך אפשר לומר כזה. אבל בני אדם לא ירדו לפנימית המאמר הזה, ולא עמדו בסודו. וזה כאשר תמצא בכל הנבראים אשר ברא השם יתברך אותם, היה בורא עולמות ומחריבן, ואמר דין יהניין לי, יתהון לא יהניין לי. וזה כי מתחלה ברא הנבראים, ובשעה שנבראו ולא היה בעולם מציאות אחר, היו אותם הנבראים עיקר הבריאה, וש ם המציאות עליהם. עד שברא השם יתברך את האדם, שהוא עיקר המציאות, ואמר דין יהניין לי, יתהון לא יהניין לי, ובזה נחרבו שאר הנמצאים, כאשר בחר השם יתברך באדם, שהוא עיקר המציאות, כלומר שאין שם מציאות נופל עליהם. וכמו כן הוא בכל מעשה אלקים, שמתחילה היו בעולם האומות, והם היו המציאות של עולם הזה כאשר לא היה עדיין העם אשר בחר בו השם יתברך. וכאשר היו ישראל, לא היו נבחרים האומות, ושוב לא יחשבו מציאות כלל, וזהו שאמרו שהיה בונה עולמות ומחריבן.
לפי המהר"ל מתבאר שהחרבת העולמות אינה כפשוטו. העולם ממשיך כל הזמן להתנהג לפי איך שהקב"ה תנהיג אותו. אלא ההחרבה היא שברגע שמגיע המציאות של האדם, כשמגיע המציאות של תכלית הבריאה, נראה כאילו המציאות הקודמת היא נחרבת. אם כן אפשר להבין שזה כוונת הרב בונה עולמות. היינו הרצון הוא מגלה מגמה יותר גבוה ויותר משוכללת. יש תהליך שהעולם מתקדם לקראת גילוי הרצון של הטוב המוחלט. בכל רגע שהעולם מתקדם כביכול אפשר להגיד שהעולם שהיה קיים לפני זה הוא נחרב ובטל ביחס למציאות שהייתה קודם לכן.
אפשר לתת דוגמא לעניין כמו אדם שקיבל מתנה והוא נהנה ממנה, האדם נהנה מהמתנה. לאחר זמן האדם קיבל מתנה יותר משוכללת ויותר חשובה, בשלב הזה אפשר להגיד שהמתנה הראשונה היא כביכול בטלה ביחס למתנה השניה המשוכללת. אם כן מגמת הרצון מקדמת את העולם לקראת תיקונו. התיקון והשכלול הזה יוצר מצירות הפועלת בלי הרף. העולם תמיד מתקדם. ההתקדמות הזאת מחריבה את המציאות הראשונה ובונה מציאות חדשה.
מלאה התאמה וצדק מוחלט- ההתקדמות של העולם מבטאת התאמה יותר גדולה. ההתאמה היא מבטאת שאין פערים בתוך המציאות. יש התאמה והתייחסות בין כל השלבים במציאות. אותה התאמה היא גורמת שיש צדק מוחלט במציאות. החסרון של המציאות כשאין התאמה ואין צדק. כשישנם כוחות שמקבלים דבר שלא מגיע להם, כשיש חוסר התאמה שיש כוחות שלוקחים יותר ממה שמגיע להם. המציאות הזאת היא מבטאת חוסר התאמה. כל עוד העולם לא הגיע לתיקונו יש חוסר התאמה וחוסר צדק בעולם.
ונשמתנו אנו כולה ספוגה מאור ישר דנא, כולה מתענגת היא על טובו - הנשמה שלנו היא משוייכת אל האור העתידי. אותו אור מתאים לנשמה, כיון שהנשמה היא נוצרה מהאור העליון. מהרצון הטוב. לכן אותה נשמה מצפה ומתענגת מאותה ישרות, מאותו טוב. המסורת הקדושה קוראה אותנו לה תקשר כולנו, בכל הויתנו, בכל ארחות חיינו, באור חיים עליונים הללו- הרב מסביר שהחיבור אל אותו אור, הוא מתגלה בתוך המסורת. היינו בתוך התורה והמצוות. התורה והמצוות הם הדרך לקשר את האדם אל אותו רצון. הקישור הוא נעשה בצורת החיים המעשית שלנו. אותו חיבור הוא לא רק בצד המעשי הטכני, אלא באורחות החיים, משמעות אורחות חיים היינו צורת החיים הכללית שהאדם חי. כמו כן זה משפיע כל כל הויתנו, היינו המציאות בה האדם בכללותו חי. כל זה משפיע אור חיים עליונים על האדם עצמו.
שהם חיים מן העולם עד העולם - הרב מסיים בלשון הפסוק שהוא מקשר בין העולם הזה לעולם הבא. וכך מובא בפסוק. תהלים פרק קו פסוק מח (וכן מובא בדברי הימים א' טז' לו') - בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ. המשנה במסכת ברכות מביאה דיוק בפסוק הזה. הפסוק מבטא שהתיקון והקדושה הוא בין בעולם הזה ובין בעולם הבא.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א - כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים: עד העולם. משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד - התקינו שיהו אומרים: מן העולם ועד העולם. אם כן המצוות והמסורת, הם מובילים את העולם אל תיקון. התיקון הזה פועל גם על העולם הזה וגם על העולם הבא. שתי העולמות יכולים לקבל תיקון מהמסורת, מהמצוות והתורה.
הננו קרואים להתרומם מעל מעגל קסמים הצר של חשבונות פעוטים - האדם באופן טבעי חי בתוך מציאות מצומצמת. מציאות המגלה חשבונות קטנים. האדם דואג לחיים הפרטיים שלו. אותה דאגה היא שייכת למעגל המזין את עצמו בצורה של צמצום. על ידי שאיפה לרצון העליון האדם מרומם את עצמו. הוא מגלה שחייו לא רצופים רק ברדיפה וחיפוש של צד נמוך, אלא רצון להתקדם לרצון עליון. השימוש במושג מעגל מבטא שייכות אל העיגולים. בפנימיות מבואר שיש שתי כוחות המשפיעים על המציאות. ישנה מציאות כללית, הנותנת חיות לכלל העולם. אותה חיות היא משפיע גם למקומות הנמוכים. וישנה מציאות של אור אלוקי, החודר לתוך המציאות. ישנו אור שנמשל לקו. אותו אור חודר לתוך המציאות ומרומם אותה. אפשר שהרב מסביר שהרצון הוא חודר לתוך המציאות ומרומם אותה מהטבעיות העגולה שלה. מעגל הקסמים המצומצם הוא המעגל הנשאר בתוך המציאות הרדודה והפשוטה. המציאות המתעגלת ומסתובבת בקביעות סביב חיות בסיסית נמוכה. האור העליון שנכנס הוא מרומם את העולם. ועם זה כל חשבון קטן נמצא ומתמצה, מצרפים אנו את הצירופים, מחברים אנו את נתוקי החיים אל היריעה הגדול ה של החיים- ההסת כלות העליונה לא מבטלת את המעגל הנמוך אלא מרוממת אותו. ישנם החושבים שהקדושה מבטלת את החשבונות הקטנים. יש הסוברים שברגע שיש קדושה אין מקום להתעסק בדברים קטנים. אבל הרב מסביר שההבדל במציאות לא יגרום ביטול של המקומות הנמוכים. אלא להיפך יתן לאותם כוחות נמוכים חיבור אל הקדושה. אותו חיבור הוא יגרום שהמציאות הנמוכה כבר לא תהייה מנותקת. ברגע שהאדם מחבר גם את המקומות הנמוכים אל הקדושה כל המציאות כולה מתרוממת. הרצון מסוגלת לתת כוחות לכל יריעת החיים.
אל האור כשלמה, שיוצר החיים לובש אותה מראש מקדם, עטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה - דבר הרב המתאר את הקדושה, כמשפיעה על כל הח יים, מתאימים ללשון הפסוק. וכך מובא בתהילים. תהלים פרק קד פסוק ב - עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. המדרש דורש שכביכול הקב"ה לובש את האור.
וכך מובא בפרקי דרבי אליעזר. פרקי דרבי אליעזר פרק ג - ומִנַיִן שֶמאֹור לְּבושו נִברא, שֶנֶאֱמַר [תהלים קד, ב] עֹטֶה אֹור כַשַלְּמה נֹוטֶה שמַיִם כַיְּרִיעה. האור הזה הוא מלביש את כל העולם כולו ברצון האלוקי. הלבוש הוא מכסה את כללותו של האדם. כך הרצון מצליח לחבר את כל המציאות כולה אל האור האלוקי. להפוך את הקטעים המנותקים ליריעה אחת שלמה. החסרון של הרצונות הנמוכים, זה בגלל שהם מנותקים מהאריגה הכללית.
לדוגמא הרצון לאכול, לכאורה הוא רצון נמוך. אבל השאלה האם האדם צריך לבטל רצון זה? ודאי שלא. המשמעות היא שהרצון הזה נראה נמוך, אם הוא מנותק מהמטרה הכללית. אדם שאוכל רק בשביל לאכול. הפך את האכילה למטרה מנותקת זה מסמל על חסרון ונמיכות רוח. אבל כשהאדם מחבר את הרצון לאכילה, לרצון כללי עליון. כשהאדם הופך את האור הזה למכלול גדול, לאריגה כללית, מתבאר שהרצון לאכול הוא רצון המתאים לטוב הגדול. [אורות הקודש המבואר]
