בראשית-שמות-ויקרא: חסד דין אמת

ואלה שמות כו' אחז"ל כ"מ שנא' ואלה מוסיף על הראשונים. כי הנה התורה נחלקה לז' כמ"ש חז"ל חצבה עמודיה שבעה מול שבעת ימי בראשית. וספר בראשית הוא בחי' חסד לאברהם כי עולם חסד יבנה. ואיתא כי יש כ"ו כל"ח בהודו. על כ"ו דורות קודם שניתנה תורה שהי' קיומם בחסדו ית' בלבד. וספר שמות התחיל בגלות מצרים שהוא בחי' יהי רקיע להבדיל בין ישראל לאומות שזה הי' תכלית גלות מצרים וגאולת מצרים. והוא בחי' יצחק ומדה"ד. ולכן נא' ואלה מוסיף על הראשונים לומר כי זה הדין הי' כלול בחסד וכמ"ש במד' מטעם ואוהבו שחרו מוסר. ואדרבא זה נקרא חסד ואמת. כי הקב"ה רוצה שבנ"י יזכו במעשיהם עפ"י התורה והמצות דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי בי'. וזה הדרך התחיל בקבלת התורה שהוא בחי' אמת ליעקב. אבל יצ"מ הי' הקדמה לקבלת התורה כדכ' בהוציאך א"ה ממצרים תעבדון כו' ובמד' שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל. וע"י יסורין כו'. אבל התכלית הי' כדי שיזכו לתורה ויקבלו החסד של אמת. וע"ז נא' מה יקר חסדך אלקים כמ"ש במ"א שהוא החסד שכלול בדין וזה בכח התורה שהיא מחברת חסד ודין. ולכן ספר ואלה שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה כמו שהי' ביום שני תחילת מלאכת המים ולא נגמר עד יום השלישי ע"ש ברש"י ובמדרשים. וכמו כן קבלת התורה הוא התכלית של גלות מצרים. לכן נא' ו' מוסיף על ענין ראשון על ספר בראשית. עוד יובן כי באמת תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר עיקר מבריאת מעשה בראשית. לכן מוסיף על ענין ראשון לומר שזה תכלית הבריאה. ועל ג' אלו מברכין שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת:

[שפ"א תרנ"ד]

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. אמרו חז"ל אמר רבי אבהו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים. 

כי הנה התורה נחלקה לז' כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה יא, ג) בר קפרא פתר קריא בתורה חכמות בנתה ביתה זו תורה הה"ד (משלי ב) כי ה' יתן חכמה (שם ח) ה' קנני ראשית דרכו. חצביה עמודיה שבעה מול שבעת ולא חמשה הן? בר קפרא אומר, ימי בראשית כן איתא בויק"ר יא, א. ושם ג' איתא, אלו שבעה ספרי תורה מרישיה דוידבר עד ויהי בנסוע הארון (במדבר י) חד, ויהי בנסוע הארון חד, מן ויהי עד ובנחה חד, ועד סיפיה חד הרי ז' עכ"ל.

וכאן מבאר השפ"א רק שבראשית שמות הן כנגד אברהם ויצחק, שהוא חסד וגבורה, ובפי' בני בינה כאן מביא,
שהשפ"א מבאר במקו"א (במדבר תרנ"א ד"ה וידבר) שויקרא הוא כנגד יעקב מפני ששם הוא עיקר התורה והמצוות וכתיב תתן אמת ליעקב, אין אמת אלא תורה, ושלושת הספרים שנכללים בספר במדבר [כמבואר לעיל] הם כנגד משה ואהרן נצח והוד, ויסוד זה הוא יוסף, וכן כתב בתיקונים (לו ב ד"ה כל).

וספר בראשית הוא בחינת חסד לאברהם, (תהילים פט, ג) כי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה היינו שספר בראשית ששם כתיב סיפור בריאת העולם כמ"ש בראשית ברא אלוקים הוא בחי' חסד לאברהם, ואיתא בפסחים (קיח.) כי יש כ"ו כי לעולם חסדו בהודו, הוא להודות על כ"ו דורות שהיו קודם שניתנה תורה שהיו קיומן בחסדו יתברך בלבד.

וספר שמות התחיל בגלות מצרים שהוא בחינת יהי רקיע, כי יהי רקיע הוא להבדיל בין ישראל לאומות, [כי כתיב בבראשית (א, ו) ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וזהו מידת הגבורה, ומידת הגבורה הזו היא להבדיל בין ישראל לאומות], שזה היה תכלית גלות מצרים וגאולת מצרים, והיא בחינת יצחק ומידת הדין, ורבינו מזכיר הרבה פעמים נקודה זו, שבכלל ההודאה שאנו מודים להשי"ת על יציאת מצרים כלולה הודאה על גלות מצרים, אלא שהתגלות האור שהיה מוטמן בגלות היה על ידי הגאולה, וזהו אחד מהדברים שאפשר לראות בחוש שגלות מצרים היא אשר הבדילה בין ישראל לאומות.

וכן הוא בכל גלות שהאומות העולם מצערין את ישראל, התכלית היא להבדיל בין ישראל לאומות, וכדאי'

בספה"ק בשם מהר"ל ועוד צדיקים על המובא בדברי חז"ל (שבת פט ע"א) ש"הר סיני" נקרא "סיני" על שם שמשם ירדה שנאה לאומות העולם, ולפי פירוש אחד הכוונה הוא שאומות העולם שונאים אותנו, ולכאורה אינו מובן מה המעלה במה שאומות העולם שונאים אותנו, ועוד קשה, מה טעם הוא שבגלל התוה"ק ישנאו אותנו, אך

הביאור הוא שהתורה צריכה לעשות את ההבדלה בין ישראל לעמים כמ"ש בפרשת קבלת התורה "ואבדיל אתכם

מן העמים להיות לי", ואם ישראל מקיימים את התוה"ק כראוי אזי נהיית ההבדלה על ידי התורה שמבדילה

בינינו לאומות העולם, על ידי ה"אתה בחרתנו מכל העמים", אבל אם אין ישראל מקיימין את התורה, אז אומות

העולם בעצמם מבדילים אותנו מהם על ידי השנאה ששונאין אותנו, וזה נעשה על ידי מידת הגבורה.

וכן איתא בשפ"א על פרשת יתרו (תרמ"ב ד"ה בחודש) "יציאת מצרים בחינת יצחק להודיע דאית דין ודיין, והרמז

שהתחלת גלות מצרים מלידת יצחק", וכן מובא משערי אורה (שער נ"ה ע"א) "וכן תמצא ביצחק כתיב ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, וכי צדיק גדול כיצחק אבינו עליו השלום שאין השכינה נפרדת ממנו אפילו שעה אחת,

יאהב רשע גדול כעשיו איך אפשר, אלא סוד גדול מסודות התורה הוא, כי דייקא יצחק ע"ה היה צופה לעתיד

לבוא וצפה וראה כי בני יעקב יהיו חוטאין ומכעיסין לפני השי"ת ויירשו דינה של גיהנום, וכשראה יצחק

שישראל בגלות עשיו שמח כי גלות מכפרת עון, אמר כן אני אוהב מאוד כל הצרות של עשיו, ללמד על ישראל

חובה כדי לגמור עליהם הדין בגלות בעולם הזה" עכ"ל. ובאמת מטעם זה מצינו ביצחק דווקא בחינה זה כי אתה

אבינו, כי הוא ראה את הטוב שיש בגלות.

ולכן נאמר "ואלה" - מוסיף על הראשונים, לומר כי זה הדין היה כלול בחסד, כמו שכתוב במדרש מטעם ואוהבו שחרו מוסר, היינו כמו שהזכרנו כמ"פ בשם המדרש שמתוך אהבה שאוהב הקב"ה את בני ישראל הוא מרבה אותן ביסורין, ושלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן להם אלא על ידי יסורים, התורה וארץ ישראל וחיי העולם הבא עיי"ש, נמצא דואלה מוסיף על הראשונים, כמ"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, היינו שכניסת בני ישראל לגלות מצרים הוא מוסיף על האהבה שהקב"ה אוהב את בני ישראל. ואדרבה זה נקרא חסד ואמת, כי הקב"ה רוצה שבני ישראל יזכו במעשיהם על פי התורה והמצוות, היינו שהחסד יבוא על פי אמת, על פי התוה"ק, וכדאי' הטעם הידוע דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה (ירושלמי ערלה א, ג) וכן מבואר במגיד מישרים לב"י (פרשת בראשית) שהנשמות עד שלא באו לזה העולם הן דומים לאוכל לחם חינם מאת המלך, ולכן אמרו נוח לו לאדם שנברא, כלומר כי הנשמות בושים מעצמם לאכול נהמא דמלכא לחם המלך "בלא עבודה", ומשום הכי הנשמה "מתאוית למיתי לעלמא" – לבוא עלמא – "וכדי למיפק מההוא כיסופא" – בעי למיתי בהאי עלמא להתעסק בתורה ובמצות ולעבדה ולשמרה, והכוונה הוא כדאי' בחז"ל לעבדה זו מצוות עשה ולשמרה זו מצוות ל"ת, וממילא לא יהיה זה יותר נהמא דכיסופא. וכן איתא בליקוטי תורה פרשת האזינו.

נמצא שעל כן זה הוא החסד הגדול ביותר שנזכה במעשינו על פי התורה והמצוות, כי אי אפשר לקבל את

המתנות שהקב"ה נותן לנו אם איננו עושים לזה כלי על ידי התורה והמצוות שהקב"ה נותן לנו, נמצא שעל כן זהו

החסד הגדול ביותר, שנזכה במעשינו על פי התורה והמצוות, וכמו שביארנו הרבה פעמים, שמלבד הבושה שיש

לנשמה קודם בואה לעולם שאוכלת נהמא דכיסופא, אין היא יכולה להתאחד במציאותה עם המתנות שהקב"ה

נותן לנו אם איננו עושים כלי לזה על ידי התורה והמצוות, כי הקב"ה נתן לנו את הכלי הנכון לקבל אור ה' ושאר

המתנות שנותן לנו ברוחניות ובגשמיות דווקא על ידי תורה ומצוות.

וזה הדרך בקבלת התורה והיא בחינת "אמת ליעקב", וכדאיתא (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד

לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם ואיתא בברכות (ה ב) אמת זו תורה, אבל יציאת מצרים היה

הקדמה לקבלת התורה, כדכתיב (ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו' את האלקים על ההר

הזה.

ובמדרש (שמות רבה א, א) אי' שלש מתנות אתה מוצא שלוש מתנות טובות נתנן הקב"ה לישראל וכולן

לא נתנן אלא על ידי יסורים כו', התורה אשר כתיב "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו", ארץ

ישראל דכתיב "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", מה כתיב אחריו "כי ה' אלקיך

מביאך אל ארץ טובה", העולם הבא דכתיב "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר" עי"ש. אבל

התכלית היה כדי שיזכו לתורה ויקבלו החסד של אמת, היינו שהיסורים הם ההקדמה, אבל התכלית

הוא שהאור הגנוז שנמצא ביצירה יצא מהכח אל הפועל וממילא נוכל לקבל את החסד של אמת

ועל זה נאמר (תהילים לו, ח) מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, לכאורה קשה דהוי סתירה מיניה וביה, שהלא "חסד"

הוא היפוך שם אלוקים שענינו מידת הדין, כמו שכתבנו במקום אחר, [שלח תרנ"ג (ד"ה בענין)], שהוא

החסד שכלול בדין והם ארץ ישראל ותורה וחיי העולם הבא, וזה בכח התורה שהיא מחברת חסד

ודין, כי התורה היא אמת ותפארת, והאמת היא האור המאיר מתחילה ועד סוף ונקרא ראש, תוך, סוף, שהרי

האל"ף מרמז על האור הגדול, המ"ם מחברת בין האור הגדול לתי"ו שהיא כידוע מידת מלכות שבמלכות, שהוא

בחי' דין בחי' תכלת המכלה את הרשעים. והתוה"ק היא יכולה לגלות את החסד שנמצא בדין, כיון שהיא עצמה

המחברת בין חסד ודין.

ולכן ספר ואלה שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה, כמו שהיה ביום שני תחילת מלאכת המים ולא נגמר עד תחילת יום השלישי, ידוע שספר שמות הוא כנגד מידת הגבורה וכן יום שני הוא כנגד מידת הגבורה, ולכן עיקר התורה והמצוות כתוב בספר ויקרא שהוא כידוע כנגד מידת תפארת עיי"ש ברש"י (בראשית א ז) ובמדרשים (ב"ר ד ו), וז"ל רש"י (על הפסוק ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן), מעל לרקיע, על לרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע לפי שהם תלויים באויר, ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי והרי התחיל בו ביום שני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו וטובו, ובשלישי שנגמר מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום עכ"ל.

והשלימות הוא תמיד בשלישי כי הוא תמיד קו אחד המאחד בין שתי הקוים, הכתוב השלישי המכריע ביניהם

שיש בו כל השלימות, ולכן התורה הק' ניתנה בירחא תליתאה דווקא, כמו שאמרו חז"ל בריך רחמנא דיהיב לן

אורייתא תליתאי בירחא תליתאי לעם תליתאי, ולכן ספר שמות יש בו יציאת מצרים ומסיים בקבלת התורה,

וכמו כן קבלת התורה הוא התכלית של גלות מצרים ולכן נאמר וי"ו מוסיף על ענין ראשון על ספר בראשית.

עוד יובן כי תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים, כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר עיקר מבריאת מעשה בראשית, וכמו שכבר מקשים הראשונים למה מתחיל נתינת התורה באנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא באשר בראתיך, ותירצו כנ"ל כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר מבריאת מעשה בראשית, וכן הוא אומר במקום אחר, שמטעם זה גדול תיקון מעשה בראשית דהיינו ענין יציאת מצרים יותר מהבריאה, כי אמרו חז"ל (מ"ר פנחס פ' כ"א) "גדול המחטיאו יותר מההורגו", ועל אחת כמה וכמה שכן הוא במידה טובה מרובה, שהכנסת עם ישראל בברית התוה"ק חשובה יותר מבריאתם ובריאת כל הנבראים, ואז נתברר שכל הבריאה שנוצרה יש מאין היה הכל בשביל ישראל שנקראו ראשית, שיעשו לו ית"ש נחת רוח.

לכן מוסיף על ענין ראשון לומר שזה תכלית הבריאה, וכן אומר השפ"א בהמשך דה"ק (תרס"א ד"ה

ואלה), ואלה שמות מוסיף על הראשונים, כי ספר בראשית הוא בריאת העולם וספר שמות הוא יציאת מצרים

וקבלת התורה הוא תכלית הבריאה להודיע כי הגאולה היה צורך גבוה, וכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא,

כדאי' באבות (פ"ו מ"ד), שכל הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה, כדי להודות ולשבח

לשמו יתברך כו' דעם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, עכ"ל. ומטעם זה אחרי גמר יציאת מצרים באו לשירת הים

הטעם שספר שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה העיקר הוא תיקון שהוא כאמור להודות ולהלל. ולכן תכלית הבריאה נגמר בגלות ויציאת מצרים, וכמו שכתוב "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" שמהות בני ישראל הוא "הבאים מצרימה" לגלות את אורו ית"ש אשר בגלות, ולהפוך את ה"גלה" ל"גאלה" על ידי גילוי האלופו של עולם אשר בו.

ועל ג' אלו מברכים שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת, "בראנו לכבודו" הוא כולו חסד

והוא מעשה היום הראשון, "והבדילנו מן התועים" זה היום השני, והוא כנגד הגלות שבו אנו בין התועים אבל

מובדלים מהם במעשינו, "ונתן לנו תורת אמת" זה המדריגה השלישית שהיה בחודש השלישי והוא מתן תורה.

וכ"כ השפ"א בפרשת תולדות תרמ"ט ד"ה כל, "כל ספר האבות היה הכנה עבור בני ישראל, ואומרים ברוך

הוא אלקינו שבראנו לכבודו הוא בחינת אברהם בהבראם באברהם, שהיה ראשון למידת החסד והבדילנו מן

התועים זה יצחק, שבו היה הבירור והבדלה בין הצדיק והרשע כמו שכתוב הבדלה דא בשמאל (זוה"ק ח"א יז:), ונתן לנו תורת אמת זה בחינת יעקב שמידתו אמת ואין אמת אלא תורה". [הרב פישל וינגרטן זצ"ל]