במעמד הסנה נצטווה משה, ללכת עם זקני ישראל, על-מנת לבקש מפרעה על דבר גאולתן של ישראל:
"... ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלקי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלקינו ... ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת, ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים" .
תמהים אנו מה ראה הקב"ה לומר לפרעה שהולכים הם רק לג' ימים? הן כוונתו היתה להוציא את ישראל לגאולת עולם, וכי זה דרך כבוד כלפי מעלה? ובלשון האברבנאל:
"באמרו 'ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים' איך צוה יתברך למשה רבנו עליו השלום, שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים ' ומה תועלת היה בספור הזה, אחרי שפרעה בעל כרחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם?"
לא רק על ההונאה בדבר שלשת הימים תמיהתנו, אלא גם על ההונאה בענין שאילת הכלים פליאתנו, הן שואלים הם שלא על מנת להחזיר, ומדוע הקב"ה מצוום לעשות באופן הנראה כתרמית שלא יאה כלפי מעלה? זאת ועוד, מדוע כבר במעמד הסנה צריך הקב"ה להודיע על דבר שאלת הכלים הן מצווה זו, היא שלא עובר לעשייתה, ובנסוח הקושיה בלשון האברבנאל:
"שהוא דבר בלתי ראוי בחק היושר האלקי והספק הזה יפול גם כן במאמר 'ושאלה אשה משכנתה וגו' ', ... ועוד שאין עתה עת המעשה (שאילת הכלים) עד סוף המכות, במקום אשר נאמר 'דבר נא באזני העם וישאלו', אם כן בתחילת השליחות מבלי צורך למדו דבר שקר העוה" .
על הונאה כפולה נתקשה האברבנאל הן על על דבר התרמית בדבר שלשת הימים, והן על ההונאה בדבר שאלת הכלים, והננו פותחים בגדולים על שאלת ההונאה של שלשת הימים.
נלכה נא דרך שלשת ימים
"ודע כי משה אדונינו לא אמר לפרעה, שישובו עד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלשת ימים. ודעת המצריים היתה שישובו, על-כן השאילום. ובעבור דבר אחר, שאילו נתן להם פרעה, רשות ללכת ולא ישובו, לא היה רודף אחריהם. והשם צוה לעשות כן, עד שירדוף אחריהם ויטבע ... ואין להרהר אחרי מעשה השם שהכל עשה בחכמה, אעפ"י שהיא נעלמת מעיני החכמים" .
דעת ה"אבן עזרא" שמשה עצמו, לא הוציא כלל דבר שקר מפיו, שכן הוא כלל לא אמר לפרעה שאחר ג' ימים הם ישובו, ורק פרעה הבין כך מעצמו, ומה שציווה ה' שמשה יאמר באופן כזה, היה על מנת לגרום לפרעה לרדוף אחרי בני ישראל כדי שע"י כך יטבעו הוא וחילו בים סוף. והר"ן בדרשותיו אף הוא הלך בנתיבו של ה"אבן עזרא":
"ואלו הודיע משה לפרעה הענין בתחלה, שהגיע קצם להגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושלחם מאתו, לכן לא רצה השי"ת שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים, שכאשר יגידו לו אחר- כך 'כי ברח העם ' יחשוב פרעה מה שחשב ..." .
אמנם נפשי בשאלתי- שאלת האברבנאל שכן אין זה נאה כלפי מעלה להשתמש בדרך הונאה זו, ואף אם משה עצמו לא שיקר, הרי כוונתו ברורה לכל, ומה שכתבו הר"ן והאבן עזרא כדי לגרום לפרעה לרדוף אחריהם:
"ודבריו בלתי מספיקים, כי הנה לא קצרה יד ה', מהקשות לב פרעה לשירדוף אחריהם, מבלי שיצטרך להונאת דברים, שהוא דבר בלתי ראוי בחק היושר האלקי" .
בפנים מסבירות אחרות ביארו בעל "עקידת- יצחק" (השער הששה ושלושים) האברבנאל ו"הכתב והקבלה" (שמות ד', כא'- כג') ששלשת הימים אשר ביקש משה היוו נסיון לפרעה, שכן את הרשע מנסים בדבר קל, ואם לא יעמוד אף בדבר זה, שוב אין לו תקווה ואחרית, ובלשון האברבנאל:
"ויותר נכון אצלי לפירוש, שעשה הב"ה כן, כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקושי ערפו, ושעליו יצדקו משפטיו ודיניו ומדותיו על פרעה ועל מצרים, יען וביען לא בקשו ממנו ללכת כי אם דרך ג' ימים, לזבוח לאלהיהם, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר כך ישובו, ולא שמע אל תפלתם, ואל תחנתם, וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כולם שבלי ספק לא יאבה להם, ולא ישמע להם, הנה מפני זה צוה למשה רבינו ע"ה שתהיה בראשונה שאלתו ובקשתו דבר מועט דרך ג' ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה" .
נמצינו למדים שלדברי האברבנאל לא היתה כאן הונאה כלל וכלל, אלא בקשת אמת היתה בפיו של משה ללכת דרך ג' ימים, ולו דרך משל פרעה היה מסכים, או- אז ישראל היו שבים למצרים, ומשה היה ממשיך במשאו ומתנו עם פרעה, שיוציא אותם לגאולת עולם, אך מאחר שפרעה הקשה את ליבו שוב הקשה הקב"ה את לבו והענישו על-כך.
אולם אם כנים דבריהם, שמטרת שלשת הימים היתה להעמיד את פרעה במבחן, צריך עיון מדוע אחר שפרעה כשל במבחן זה, המשיך משה לבקש גם לאחר מכן, לצאת רק ל- ג' ימים: "דרך שלשת ימים נלך במדבר, וזבחנו לה' אלקינו כאשר יאמר אלינו" . ואף כאשר יצאו ישראל ממצרים הבין פרעה שבקשת משה היא לשלשה ימים: "איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרים למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי" . הן ראו כולם כבר את סירובו של פרעה אפילו לשלשה ימים, ומדוע התמיד משה בדרישה זו?
עודרים אנו תחת ההונאה האחרת במעשה שאילת הכלים, כדי לבאר את שני ההונאות באפיק אחד.
"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"
"כי בודאי זאת השאלה, היתה בתכלית הגנות להיות דרך עלילה וערמה, כמבקש תחבולות לגזול ממון אחרים ומתחיל בדרך שאלה, ואחרי בואה לידו הוא חמסן וגזלן" .
כשאלת האברבנאל, כן שאלת "הכותב" על הפן הלא מוסרי של לקיחת הרכוש בדרך כזו, אמנם כבר ביארו הראשונים סוגיא זו בכמה אנפי. שאין משמעות שאלה זו כשאילת כלים, אלא מובנה קבלת הדברים במתנה, שכן הקב"ה יתן את חן העם בעיני מצרים כדי שיעניקו להם מתנות:
"אין שאלה זו כשאלה האמורה בכלים, שהיא שאלה על- מנת להחזיר, אלא צוה שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצרים ויתנו להם, ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקדוש ב"ה חס ושלום, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך, ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית ..." .
לדברי הר"ח אין כאן כלל בעיה מוסרית, שכן הם ביקשו במתנה, וגם "מתנה" זו מגיעה להם בדין, שכן זהו חלף שכר עבודתם במצרים, הן כך אמר גביהא בן פסיסא לאלכסנדרום מוקדון בעת שבני מצרים תבעו את הכסף והזהב שישראל נטלו ממצרים:
"אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה' (שמות יב', מ'), תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה, אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה" .
מובן אפוא, שבדין ובצדק נטלו ישראל את הרכוש הגדול עבור העבודה הרבה שעמלו ללא תמורה, אך עדיין נותרה בעינה קושיית האברבנאל לעיל מדוע היה צריך לומר למשה כבר במעמד הסנה על אשר עתידים הם לצאת ברכוש גדול, ונוסיף ונקשה הן כבר בברית בין הבתרים עת הקב"ה נגלה לאברהם אבינו כאשר אימה חשכה נופלת עליו או- אז הקב"ה מבשר לו:
"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה ... ואחרי כן יצאו ברכש גדול" .
ותמהים אנו מהי החשיבות בבשורת הרכוש הגדול לאבי האומה בה בעת, שמבשרים לו על גלות בניו וכי יש בבשורה זו כדי להקהות ולו במעט את הסבל אשר יסבלו בניו?
זאת ועוד תמהים אנו, לשם מה היה צריך כלל את ביזת מצרים, הן ביזת הים היתה גדולה בכמותה ובאיכותה מביזת מצרים, ושם הכל בא אליהם מן המוכן.
"תורי זהב נעשה לך, תורי זהב נעשה לך זו בזת הים, עם נקודות הכסף זו בזת מצרים, כשם שהפריש בין כסף לזהב, כך יש שבח ממון הים מבזת מצרים" .
על גאולתנו ופדות נפשנו
רגילים אנו לדבר, ולהבין את גלות מצרים כעבדות פיסית, וכשעבוד המפרך את הגוף ומייגע אותו, אך עבדות נוספת ולא פחות קשה, קיימת בשעבוד המתמשך, והיא העבדות הנפשית – גלות הנפש, עבדות נפש זו היא מתחלקת לשניים, הן עבדות הנפש הפרטית של כל יחיד ויחיד, והן גלות נפש האומה בכללותה. היחיד אשר היה שנים רבות לעבד אין לו עתה את עצמיותו וזהותו האמיתית, שכן תמיד חשב הוא מה טוב עבור האדון – עבור השני, כל חייו היו רק למצוא חן ושכל טוב בעיני האדם השולט עליו:
"ההבדל שבין העבד לבן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד, אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות. ולהיפך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד, החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של 'צלם אלקים' אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב" .
תכונת העבד תכונה בנפש היא, היא חסרה את האמונה העצמית בכוחה שכן אין היא מכירה כלל את עצמיותה, ולכן אין בה את היכולת להתמודד עם קשיים אשר נערמים עליה, מידי יום ביומו. חסרה היא את הידיעה "אם אין אני לי מי לי" (אבות פ"א מ"י), וממילא לא יוכל אדם בעל תכונה זאת להגיע להישגים אמיתיים המיועדים עבורו.
אך לא זו בלבד, גם האומה בכללותה לא תוכל להצליח בדרכה שכן היא לא תהיה מסוגלת להלחם לא את מלחמותיה הפיסיות ואף לא את מלחמותיה הרוחנית כל זמן שהיא נתונה בתרבות העבדים, וכך ביאר ה"אבן עזרא" את הפחד הגדול אשר פקד את עם ישראל כאשר יצא הוא ממצרים, ולעומתם באים שש מאות רכב בחור:
"יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה" .
זוהי תכונת אומה של עבדים חסרה היא את יכולת הלחימה, שכן אין היא יודעת עבור מה היא נלחמת, וחסרה היא את הבטחון בעצמה ובמלחמתה.
מעתה זקוקים הם לגאולת הנפש הפרטית לכל יחיד ויחיד, ולגאולת נפש האומה, עוד טרם צאתם לחרות, כי מה תתן ומה תוסיף גאולתן הפיסית של ישראל אם ישארו הם בתכונת נפשם העבדותית הן במישור הפרטי, והן במישור הלאומי, אם לא יוכלו הם להוביל את העולם כולו ולהיות אור לגויים.
אשר על כן שתי גאולות נגאלו ישראל ממצרים:
"אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא בערב, שנאמר 'הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה' (דברים טז', א'), וכשיצאו, לא יצאו אלא ביום, שנאמר 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה' (במדבר לג', ג') " .
את טיבן של שתי הגאולות הללו ביאר הראי"ה קוק, גאולה ביום, היא הגאולה אשר נגלית לעיני כל כאור היום - היא הגאולה הפיסית אשר כל רואיהם מבחינים כי בני חורין הם, אך קודם לגאולה זו קדמה גאולת הלילה, גאולה שאין רואה- הגאולה העצמית להכיר ולידע עצמיותן ומהותן.
"הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכל שפלות העבדות, ונעשה בן חורין אדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חופשי חי ופועל. ובישראל עוד יותר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ובמצותיה וחכמתה. והחופש הגלוי החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים ... ע"כ נחלקו הגאולות לשני חלקים: כשנגאלו ישראל ממצרים הגאולה הפנימית, היתה מבערב שעל זה אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כי אם ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה, גלוי לכל יושבי תבל, להורות על פעולתם הגלויה בעולם" .
הגאולה הנפשית העצמית – גאולת הלילה מחולקת היא לשניים, גאולת הפרט בתור יחיד, וגאולת העם בתור אומה היודעת לנהל ולנווט את דרכה, ולשם כך ציווה הבורא עוד טרם צאתם ממצרים שני ציווים – הציווי האחד הוא הרכוש הגדול לרומם את שעור קומתם בעיני עצמם כל פרט ופרט:
"עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות, ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות" .
יתירה מזאת "מה שקנה עבד – קנה רבו" איננו רק כלל הלכתי, בדיני עבדים זהו מהותו וישותו של העבד – אין לו מדיליה כלום, וכל מה שיש לו הוא שייך לאדונו, הוא חש בנפשו כקניינו הגמור של האדון, וכדי להוציאו מתחושה זו, ציוה ה' כאן בא התפקיד של הרכוש הגדול, שישאלו איש מאת רעהו, לאמור התחלפו היוצרות השתנו התפקידים, לא עוד העבד היהודי הוא קנין נפשו של האדון המצרי, אלא להיפך האדון המצרי הוא אשר נותן את שלו לישראל, וכל זה כדי ליטוע בלבם את גודל מעלתם ויקרתם על מנת שיחושו את אדנותם, ועצמיותם.
מעתה מובן אפוא, מדוע אי אפשר היה לוותר על ביזת מצרים, אע"פ ש"היתה ביזת הים גדולה משל מצרים" (במדבר רבה פרשה יג' אות כ') שכן ביזת הים לא איפשרה להם לרכוש את התחלפות התפקידים, שם לא יוכלו לחוש באדנותם, שכן על שפת ים סוף, זכו הם ברכוש הגדול מן ההפקר –מן המוכן, לא המצרים הם שהעניקו להם זאת, ועל כן נצרכה היתה ביזת מצרים כדי לפעול בקרבם את הכרת ערכם וגדלות נפשם.
מעתה, מבינים אנו אל- נכון את אשר הקשה האברבנאל, מדוע חשוב היה לצוות על היציאה ברכוש הגדול כבר במעמד הסנה, ואת אשר הוספנו להקשות מדוע היה חשוב לבשר זאת לאבי האומה בברית בין הבתרים?
אכן כן הוא, בבשורה זו אמר הקב"ה להם שיציאתם ממצרים לא תהיה מתוך תחושת עבדות וחולשה נפשית, אלא מתוך חוסן נפשי והכרת ערכם לא על עצם הכסף והזהב הודיע הקב"ה לאברהם, אלא על מעמדם הנפשי, המרומם של בניו בעת יצאתם ממצרים.
וכשם שההונאה בדבר הרכוש הגדול, היתה ע"מ ליתן להם – לכל פרט את תחושת גבהות הלב, כך מתפרש לנו אף מעשה ההונאה בדבר האמירה לפרעה על שלשת ימים, וזאת כדי ליטע בעם אשר מתהווה ביציאת מצרים את הרגשת האדנות, לקראת הצורך העתידי שלהם לנהל מלחמות על קיומם הפיסי ועל אמונתם, וכבר בראשית היווצרות האומה, רצה הקב"ה להודיעם על דרכי מלחמה של עם אשר יצטרך להיות אור לגויים, ולנהל מלחמות עולם על קיומו הפיסי וקיומו הרוחני כי "בתחבלות תעשה לך מלחמה" , ולא ראי מידת המוסר הפרטי של האדם כראי מידת מוסר העם בכללותו, אם האדם הפרטי נצטווה לוותר משלו ע"מ ליתן לאחרים, אם האדם הפרטי נצטווה להיות "מן הנרדפים ולא מן הרודפים" , הרי שהאומה לא תוכל לוותר ולחמול על האויבים הקמים עלינו, כדברי בעל חובות הלבבות: "ומקום האכזריות בהפרע מן הרשעים והנקם מן המשחיתים בארץ" . עם היוצא לחרות עולם, צריך לידע כי ביחס לבאים להלחם על קיומו, כל צורת לחימה (שאין אפשרות אחת) הרי היא בכלל המצוה והצורך לשמור על קיומו. מה נאוו דברי המפרש בחומש "רב פנינים":
"וכתב הרב בעל ד"ר שראה בספר אחד שלא קשה כלל, כי במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב, אף לרמותו בדברים כזבים, כמו שמצינו ביהושע בהלחמו עם 'עי ', צוהו הקב"ה שים אורב לעיר מאחריה – להטעות האויב ואין זה שום נדנוד איסור כלל, כי זה בכלל 'כל הבא להרגך השכם והורגו' ומותר לעשות כל הצטדקות להרגו, וכן היה כאן תועלת גדול להטעות את פרעה, שיסבור שרוצים ללכת רק דרך שלשת ימים, כדי שעל ידי כך ירדוף אחר כך אחריהם על הים ויטבעו בים, כאשר טבעו את בני ישראל בים, ולכן היה היתר גמור להטעותו" .
אמנם כן, יכל בורא העולם להביאו לים סוף גם בדרכים אחרות, אך לדברינו מתפרשים הדברים, כי רצה הקב"ה ללמדם בינה ולנתבם בדרכי מלחמה כעם של אדונים, שכל פעולה הבאה לחזק את העם בכללותו הרי היא בכלל "הבא להרגך השכם להרגו" (ברכות נח'.).
נמצינו למדים, הן פעולת ההונאה בדבר רכישת הכלים, הן פעולת ההונאה בדבר שלשת ימים, מתחברות הן לאפיק אחד אשר נועד ללמדם כיצד להיות בעלי נפש גבוהה, הרכוש הגדול ללמד את הפרטים כיצד תגבה רוחם, וההונאה בדבר שלשת הימים מטרתה ללמד את העם בנפתולי המלחמה ובדרכיה עד אשר לא יצטרכו הם את כלי המלחמה, עת אשר יקום בהם:
"והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" .
