בפרשת אחרי מות (פרק יח', ב'-ג') "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו...".
במקומות רבים מופיע לשון אני ה' ונדרש באופנים שונים: א. אני ה' נאמן לשלם שכר (עיין רש"י בריש פרשת וארא) ב. אני ה' אלוקיכם מתפרש כדרישה לקבלת עול מלכות שמים או כאזהרה מניסיון לרמות.
וצריך להבין מה המשמעות של ההזכרה הזו בפרשתנו (ועיין ברש"י ואוה"ח הקדוש). כן יש להעיר על הסגנון כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם וכו' וכי יש קשר לאיסור העריות או כל התנהגות פסולה אחרת ליציאת מצרים ולכיבוש הארץ.
העריות מוגדרות בכלל מערכת החוקים, ואמנם יש בהם חלקים שאינם מובנים אבל זה עצמו אינו סיבה לקרותם חוקים בפירוש יותר מאשר איסורים אחרים כמו מאכלות אסורות. מלבד זאת מצינו בעריות נקודות שמציינות איסור זה באופן מיוחד:
א. ההדגשה על הקשר בין קדושה ופרישות מעריות.
ב. ההתניה בין ישיבת הארץ לעריות אף שאין הם מהמצוות התלויות בארץ.
ג. באיסורים אלה היה לבני ישראל קושי מיוחד לקבלם כמו שמפורש בכמה מקומות ונצייין מס' דוגמאות בספר במדבר (פרק יא', פס' י'): "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו..." ולשון רש"י שם על עסקי משפחות על עריות הנאסרות להם.
וכן דרשו חז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, עד שציינו דלית כתובה דלא רמי בה תיגרא.
ולבאר זה נקדים. איסור ועניין העריות אף שבפשוטו נראה שכל המשיכה אליו וממילא מה שהחמירו בהרחקה ממנו נובעת מכח חומרי תאוותני שנמצא באדם ומפתה אותו, הרי שאליבא דאמת יש בזה עניין עמוק יותר.
וכן מבואר במהר"ל (באר הגולה באר חמישי) על המשנה "אין דורשין בעריות בשלושה..." (חגיגה פ"ב מ"א) "אמנם סדר חבור העולם זה עם זה... כי העריות הוא חבור האדם אל אשר ראוי לו", ובהמשך דבריו הוא מסדר את גילוי החכמה האלוקית בעולם, "נמצא מדריגות החכמה שלשה: האחד החכמה מה שהגיע אל מרכבות כבודו יתברך והשני דברי חכמה השייך אל פעולותיו שהוא פועל בעצמו והשלישי חכמת סדור וחבור המציאות זה עם זה באיזה עניין ראוי להם החבור וזה נקרא חכמת העריות".
הרי שעניין העריות יסודו בסדר של המציאות והחוטא בעריות אינו עושה מעשה עבירה של תאוה בלבד אלא סוטה מכל הסדר הנכון של העולם.
ואף שבודאי דבר זה נכון כלפי כל עבירה אמנם היות (וכמו שנרחיב בהמשך) שעריות מבטא את הסדר הכולל של המציאות הרי שהסטיה במקרה של חטא שורשית יותר, ובכל חטא האדם פוגם באופן פרטי בחלק מהבריאה, אמנם בעריות הוא הורס את הבסיס של סדר העולם שמונח ביכולת החיבור, נמצא שהאדם המתחבר עם אשתו כראוי נהיה שותף עם הבורא בבריאת עולם קטן הכולל בתוכו את תמונת העולם הגדול.
ומכאן המניע הפנימי (מוטיבציה) החזק שיש לאדם לביטוי זה של מהותו עד שמצאנו שמי שחסר לו יכולת זו לא נקרא איש.
וזה לעומת זה גם כח היצר מושך את האדם לספק צורך זה שהוא שיא הביטוי העצמי בלא דעת ושלא במקום ובזמן הראוי.
ושורש הקדושה להתנתק משיעבוד האדם לטבעו וגופו ולכוון את נטיותיו רק עפ"י השכל והחכמה האמיתית.
ולכן היות ומסביב לעניין זה מרוכז כל מהות האדם הרי שאבדן החופש (אף שהוא רק אבדן חיצוני) של האדם לבטא עצמו בלא גבול נחשב לשעבוד הקשה ביותר ובני ישראל שיצאו ממצרים בהשגחה אלוקית וכבשו את הארץ בירושה ובמתנה מבורא העולם כאשר הם חיים בתודעה של עם ה' החי ומבטא את עצמו רק בסדר הנכון של החכמה האלוקית הרי שגם מושגחים הם ע"י השכינה בהנהגה כזו וראויים הם לשכון בארץ שכל מהותה לבטא את האידיאה של החיים האמיתיים, אמנם כאשר הם מאבדים קדושה זו וחיים ככל האומות ע"פ נטיות היצר, ואין סדר החכמה האלוקית מתגלה בהם ממילא אינם ראויים לשבת בארץ.
ובזה נבאר את הפסוקים- בנ"י שחיו במצרים והיו משועבדים בה יצאו משם רק ע"י התגלות יד ה' א"כ דורשת מהם התורה אל תחיו בהתאם למציאות הטבעית של מצרים וכנען כי בעובדה שנגאלתם ממצרים על אף שישבתם בה ושכבשתם את ארץ כנען בא לידי ביטוי השגחת ה' עליכם וממילא עליכם לחיות לפי הגילוי הזה.
וזו גם הסיבה להדגשת החוק כי החכמה שבסדר הבריאה בודאי קשורה לרצון האלוקי שהיא מעל לשכל האנושי והנה הסיבה שחוקים אינם מובנים היא מכך שמקורם בחכמה האלוקית ואין השכל יכול לקולטם, אמנם בעריות הסיבה מהותית יותר היות וענין העריות שורשו כולל את כל הבריאה כולה וסדר קיומה, הרי שחוקיות העריות נובעת מכללותה ושורשיותה של מצווה זו. ואומות העולם שחיים על פי מהותם הרי שחוקיהם מבטאים את שורשם ונטיית טבעם ולכן מעשיהם ובעיקר בתחום זה מקולקלים.
וממילא האדם במצוות אלה נדרש להתרומם ולקדש את רצונו ושאיפותיו מעל לרמה הטבעית אנושית ולחיות בהתאם לרצון האלוקי, וזה נרמז בדברי רש"י על הפס' שציטטנו לעיל משקבלתם מלכותי (דהיינו קבלת מלכות הנה ההכרה בשעבוד לרצון המלך) קבלו גזירתי ולכן מוגדרת פרשה זו במיוחד תחת השם חוק.
הרב משה סתיו שליט"א
