תורה צוה לנו משה

INTERESTING CHIDDUSH!! 

תורה תמימה דברים ל"ג:ד'

תורה צוה וגו' – תנו רבנן, קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, מאי היא, אמר רב המנונא, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. (סוכה מ"ב.)

תורה צוה וגו' – אמרו ליה רבנן לרב המנונא, כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה, אמר להו, דילמא תורה צוה לנו משה כתב. (ב"ב י"ד.)

1. לכאורה הלשון והשאלה תורה מאי היא אינם מבוארים כלל, כי מה שאלה היא זו, והלא בפשיטות י״ל דהכונה שילמדנו צורת האותיות וצירופן וכן איזו מברכות הנהנין כדרך שמתחילין ללמד תינוקות, כי אעפ״י דקיי״ל בן חמש למקרא זה הוא לענין בינה במקרא, אבל צורת האותיות וברכות וכדומה, הלא י״ל דראוי לחנכו מעט מעט מאז החילו לדבר, כל תנוק לפי כשרונו.

וראינו להעסיק לכאן ממה שכתבנו בענין זה מאמר מיוחד ע״ד חובת למוד לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ״ג), ונגענו שם בשאלה זו, וזה אשר כתבנו בבאורה וישובה, כי אמנם דברי התורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, כי זה הענין שבגמרא כאן בא גם בגמרא ירושלמית בזה״ל [לפי שהעתיק המרדכי סוף פ״ג דסוכה, ובנוסחת הירושלמי שלפנינו חסר ומשובש], תורה מאי היא, שמע בני מוסר אביך, ע״כ. והנך רואה, כי תכלית כונת החנוך הזה לטעת ולהשריש בלב התנוק הרך גודל מעלת וקדושת תורתנו בכלל, למען היות הרעיון הזה כחותם על לבו בבואו בימים ובאנשים, ואחרי שאין סברא להרבות דברים ולבא בארוכה עם תנוק רך אשר אך זה החל לדבר, מכיון שמוחו וכחות נפשו עדיין אינם מוכשרין לתפוס ענין נשגב ואצילי, לכן דרוש לכלול לו יסודי הדברים במלים קצרות ופשוטות המתקבלות על לב תנוק רך, וזהו ששאלו בגמרא תורה מאי היא, כלומר באיזו דברים קלים וקצרים נוטעים על לבו יסודי אמונת התורה, והשיב רב המנונא שמלמדים אותו הפסוק תורה צוה לנו משה וגו׳ שהוא יסוד מוסד לאמונה בקבלת התורה איש מפי איש עד משה רבינו, וכי היא לנו ירושה נצחית, ודעת הירושלמי שמלמדים אותו הפסוק שמע בני מוסר אביך, שזה ג״כ יסוד מעין אמונה ומוסרית במסורת אבות, וכמבואר.

ויש לומר עוד דס״ל לרב המנונא ולהירושלמי דפסוקים אלה הם יסוד ובסיס לידיעת מציאת תורה ומצות ע״ד שאמרו בשבת ל״א א׳ בעובד כוכבים שרצה להתגייר על מנת שילמדנו הלל כל התורה בקצור האפשרי, אמר לו הלל, מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה ואידך פירושא היא זיל גמור, והתם תפס ענין יסודי כפי הראוי לערך הדעת של איש בא בימים, וכאן תפסו לפי ערך דעת תינוק רך [ומ״ש זיל גמור צ״ע דהא לא רצה ללמוד, ואולי צ״ל זיל גייר, ודו״ק].

וראיה נאמנה לפי׳ זה דס״ל לרב המנונא דהפסוק תורה צוה הוא כללא דכל התורה – אפשר להביא מב״ב י״ד א׳ [ולפנינו בדרשה הבאה], אמרו לו רבנן לרב המנונא, כתב ר׳ אמי ד׳ מאה ספרי תורה, אמר להו, דילמא תורה צוה לנו משה כתב, ע״כ, הרי לפניך מפורש דס״ל לרב המנונא דשם ס״ת יונח על פסוק זה לבדו, שהרי רבנן אמרו לו שר׳ אמי כתב ס״ת, וא״כ צ״ל דהוא מטעם שכתבנו אשר אמונה במסורת קבלת התורה מפי משה רבינו הוא יסוד כל התורה, ועיין בתוס׳ שם כתבו וז״ל, ואומר ר״ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמרינן בפ״ג דסוכה קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה, תורה צוה לנו משה, עכ״ל. ולא בארו בטעם הדבר למה נקרא פסוק זה בשם תורה, כמו שבארנו, וגם לפלא הוא שלא העירו דבעל המאמר כאן ובב״ב ובסוכה חד הוא, והוא רב המנונא לטעמיה פירש הענין שם וכאן.

וראוי להעיר עוד את המחוסר באור, מאי כונתיה דרב המנונא במה שאמר שרבי אמי כתב ארבע מאות פעמים תורה צוה לנו משה, לאיזו תכלית ומטרה עשה כן ומה טעם יש בזה. ואפשר לומר עפ״י דרכנו דרב המנונא לטעמיה בדרשה שלפנינו דמצוה לטעת ולהשריש בלב תנוק רך את יסודי האמונה מתורת משה עפ״י שגירת לשון פסוק זה כמש״כ, ולכן סבר דר׳ אמי כתב פסוק זה על ד׳ מאות פתקאות כדי לחלקם לאבות ילדים או לילדים עצמן שישננו ויהיה שמור אצלם לזכרון. ותכונת וערך פעולה זו מצינו דוגמתה במקום אחר בגמרא (ב״מ פ״ה:) דאמר ר׳ חייא אנא עבידנא דלא לשתכח תורה מישראל דאריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי ומקרינא ינוקי, עיי״ש. וכמו שעלה בדעת ר׳ חייא לעשות כזה לתכלית נטיעת לימוד התורה בלב נערים מגודלים כך חשב רב המנונא שעשה כן ר׳ אמי כדי לטעת אמונת התורה בלב ילדים רכים, והענין מבואר, ודו״ק.