א. שמות בני ישראל ע"ש הגאולה
אנו אומרים בתפילה: זוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. כתוב כאן שני דברים. א' שהגאולה היא בזכות אבות, (זוכר חסדי אבות), וב', שהגאולה באה לבני בניהם של האבות. (מביא גואל לבני בניהם).
והנה מצאנו שכל שמות בניהם של האבות, הם על שם הגאולה, וכך לשון חז"ל (שמ"ר א' ה'): ואלה שמות בני ישראל על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ראובן שנאמר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש (שם ב) וישמע אלהים את נאקתם, לוי ע"ש שנתחבר הקדוש ב"ה לצרתם מתוך הסנה לקיים מה שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה . וכן הלאה. כתוב כאן, ש ה'שמות' של בני ישראל הבאים מצרימה, חז"ל דורשים שמכוחם של אותם שמות-מהויות האלה , שבאו למצרים, מהם השורש והיסוד לגאולה.
באופן שכדי 'בני בניהם' יגאלו צריכים זכות אבות, ואת שמות הבנים. הכוונה היא, שבורא עולם מכח שמות בני ישראל הבאים מצרימה, מכוחם של הבנים, זוכר חסדי אבות, ועל ידה הוא מביא גאולה לבני בניהם. הבנים עצמם נקראו על שם הגאולה. וכתוב בחז"ל, ומובא ברש"י (שמות ו טז ד"ה ושני חיי לוי וכו') למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה ימי השעבוד שכ"ז שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד שנאמר (שמות א) וימת יוסף וכל אחיו ואח"כ ויקם מלך חדש ולוי האריך ימים על כולם: דהיינו שכל זמן שאחד מהבנים היה קיים, אז עדיין לא התחיל השעבוד, והבנים היו גאולים.
יסוד הדבר הוא, (עי' שיעור שמות תשס"ג), בדברי חז"ל (פסחים נו.), שאותם בנים היו סביב מטתו של יעקב אבינו, והוא ביקש לגלות להם את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, אז עלה על דעתו, שמא חלילה יש פסול בזרעו ונתברר שמצידם אין שום עיכוב, והקץ היה צריך להתגלות, 'כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד'. פירוש הדבר, שמבחינתנו שלנו, אין חסרון, אז הגאולה כבר נשלמה. סדר הדברים הוא: זכות אבות, מציאות הבנים, והגאולה היא לבני בניהם. הגאולה עצמה צריכה לחול מעבר, דהיינו, לבני בניהם של האבות.
ב . גאולה היא החזרה למעלת האבות
והנה לשון הרמב"ן הידוע ( המובא בסוף בראשית או בתחילת שמות): השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש (בראשית טו יג) ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה (שם מו ח -כז), בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל:
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד: כתוב מפורש בדברי הרמב"ן, שעצם הגאולה, זה החזרה למעלת האבות. ומהי אותה מעלה? 'שהיה סוד אלוה עלי אהליהם'. דהיינו, המקום שבו הם היו היה גילוי שכינה. ' ואז נחשבו גאולים', משום שהם חזרו אל מקומם. והמקום האמיתי זה לחזור לאותו מקום שהוא מקום האבות שהיה סוד אלוה עלי אהליהם. כך נראית הגאולה. אבל הדברים סתומים וננסה לבארם.
ג . הלידה החדשה של יצ"מ מחזירה אותנו אל האבות
והנה עם אברהם אבינו נכרתה ברית בין הבתרים. ונאמר שם: (בראשית ט"ו י"ג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲך בְּאֶרֶץ לא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ... (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה וכו' : זאת היתה הברית שנכרתה עם אברהם אבינו. ועל יציאת מצרים בפסוק כתוב ( יחזקאל טז ד-ו) " ד וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
כתוב שיציאת מצרים נקראת הלידה של כלל ישראל. ומפורש בתורה עצמה. (דברים ד לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱלהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, ודרשו חז"ל (מכילתא דר"י בשלח - מסכתא דויהיו , מדרש תהילים קז) וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה שנ' או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, זה נקרא שבורא העולם הוציא, לקח, גוי מקרב גוי. כלומר לידה.
וסדר הדברים כפי שנראה מתוך כל זה הוא כך. 'וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם', כלומר האבות, הם אבות, ומהאבות נולדו הבנים. אבל כלל ישראל, כדי לחזור למעלת אבותם ולהגאל, צריך עוד לידה נוספת. הלידה הטבעית (שבן נולד מאב) כמו שכל העמים נולדים לא היתה מספיקה. משום שנקודת החיבור של כלל ישראל לאבות, נמצאת אך ורק בכח הזה של יציאת מצרים, שהיא עצמה נקראת לידה.
והרי יש כאן משהו באופן בסיסי לא מובן. האבות, הם אבות על ידי זה שמהם נולדו הבנים. אם כן מדוע נצרך כאן עוד לידה חדשה ונוספת 'לחזור' להגיע למעלת האבות. ננסה לבאר זאת. והנה כתוב במשנה (ברכות א ה ) למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות מכאן שאנו מחוייבים פעמיים ביום (בתוך מצות קריאת שמע, או כמצוה בפני עצמה), לזכור ולחיות את יציאת מצרים מחדש. ופעם אחת בשנה, בליל היציאה, צריכים לקיים בפועל, לעבור לבד את יציאת מצרים. כמו שכתוב במשנה (פסחים י ה) (פסחים י) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים . כלומר אנחנו חייבים להישאר להיצמד, להיות ולחיות יחד עם יציאת מצרים. הרי אומרים חז"ל שחמישים פעמים כתוב בתורה יציאת מצרים. הדבר מנוי וספור. ורוב המצוות, הן זכר ליציאת מצרים. יציאת מצרים היא הבסיס, היסוד, של כל התורה כולה.
וכאשר בורא העולם מתגלה לנו בראשונה ופונה אלינו ואומר 'אנוכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים', זאת הדיברה הראשונה שהיא שורש כל התורה כולה. וכאן כתובה מצוות האמונה, כמו שכתוב בכל דברי רבותינו הראשונים.
וכאן כתוב עיקר כל העיקרים, שהכל תלוי בו. אנוכי, זאת המילה הראשונה שבורא העולם דיבר אלינו. ובגמ' (שבת קה.) כתוב, רבי יוחנן דידיה אמר אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית, אני את נפשי, את עצמי, כתבתי ונתתי לכם. ואיך הדבר הזה מתגלה? ע"י 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'. כאן מתגלה 'אנוכי'. כלומר, יציאת מצרים, שהיא השורש, היסוד, של כל התורה כולה, שורש כל החוקים והמשפטים וכן מצות שבת שכוללת את כל התורה כולה היא זכר ליציאת מצרים. שבת בראשית. זכר ליציאת מצרים. כל המועדים זכר ליציאת מצרים. ובגמ' (ב"מ סא:) כתוב שגם איסור ריבית וגם איסור לרמות במשקלות וגם איסור אכילת שרצים ועוד הכל זה זכר ליציאת מצרים.
אולם צריכים להבין, שאת הלידה של יציאת מצרים, אנחנו בעצמנו הבאנו. ואמנם אנחנו צאצאי האבות, אבל עם כל זה אנחנו חייבים על ידי יציאת מצרים להיוולד עוד פעם ולהיות כקטן שנולד. בגמרא (כריתות ט.) וכך נפסק להלכה ברמב"ם (אי"ב יג א) כתוב, בשלושה דברים נכנסו אבותינו לברית: במילה, בטבילה ובהרצאת דמים. מילה היתה במצרים. טבילה והרצאת דמים היתה במעמד הר סיני. דהיינו, התהליך של יציאת מצרים, הוא שורש ענין גרות. כך נכנסנו אנחנו לברית, ולכן לדורות, כל גוי, ערל, שרוצה להיכנס לברית, חייב להיכנס לברית דוגמת יציאת מצרים. כמו שאנחנו נכנסנו בברית, כך גם הוא.
ובאמת הדין הוא שכל מי שמתגייר, הוא עובר בפועל את הברית של יציאת מצרים. וכך כתוב בספרי (בהעלותך יג): וכי יגור אתך גר. שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד ת"ל כאזרח מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר. כתוב כאן ש היה עולה על הדעת שכל גר שמתגייר חייב להקריב פסח מיד, משום שהוא כעת יוצא ממצרים. עבורו את הברית של יציאת מצרים מ תקבל עכשו. אז כתוב שהוא חייב לעשות את זה, אמנם כשכולם מקריבים קרבן פסח. ז"א, עקרונית, הדין הזה ישנו. אותו גר שנתגייר, חייב להקריב קרבן פסח. אבל אותו קרבן פסח שהוא מקריב בזמנו, חל גם על היציאת מצרים הפרטית שלו. וכאמור מהאי טעמא, שיציאת מצרים עצמה נקראת לידה, וכל מי שמשתייך אליה עכשו, אז הוא נהיה קטן שנולד, הוא כעת נולד.
כמובן, גם על יוצאי מצרים וגם עלינו לא חל אותו דין של כקטן שנולד כמו שהמהר"ל (גור אריה בראשית מ"ו י') מסביר שהדין של 'כקטן שנולד' שייך לומר, רק בזמן שהאדם נמצא במצב שממנו לא מתחייב הדבר הזה אלא הוא זה מחדש על עצמו, רק אז נחשב כלידה חדשה. רק בזמן שהמצב החדש זה מצב שהתחדש אחר כך ולא מונח עכשיו כחובה והכרח שהדבר ההוא יגיע. אבל אם אדם נמצא במצב המתחייב מצב החדש זה לא עושה כקטן שנולד . לכן כלל ישראל, שכל הדבר הזה כולו כבר היה טמון במצב שלנו, דהרי זה כבר הובטח בברית בין הבתרים ובברית שנכרתה עם האבות, אז על יוצאי מצרים בפועל כקטן שנולד לא שייך. לכן הם נשארו אסורים, בכל מה שהם היו אסורים מקודם. אבל על כל פנים המציאות הזאת היא מציאות של לידה חדשה שכולנו כלל ישראל כמו כל הגרים כולם חייבים לעבור.
אבל עדיין צריך ביאור, הרי אנחנו צאצאים של אבותינו, למה נחוץ לנו, כל הברית של יציאת מצרים, שבעצם עומק ענינה הוא קטן שנולד? אלא כאן כתוב, יסוד כל היסודות, עיקר ושורש כל מה שאנחנו מחוייבים, זה 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'. את זה בורא העולם העמיד כדבר המחייב אותנו. מכאן זה יוצא ונובע. שורש כל מה שאנחנו חייבים זה מיציאת מצרים. זה מה שנאמר בדיברה הראשונה, אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.
מתבאר לנו מכאן שכדי לשוב אל מעלת האבות, אנחנו חייבים להיות האבות של עצמנו. משום שאין המבוקש להיוולד ולהיות ממילא בתוך מצב קיים ונתון, לא זה מה שה' אלוקיך שואל מעימך. אלא הוא יתב' מבקש מאיתנו שאנחנו נהיה האבות של עצמנו.
וזה משום שהגאולה היא השיבה אל מעלת האבות. והרי עצם עניינם של האבות היה שהם היו נקודת התחלה ולא המשך של שום דבר. מהם הכל התחיל. יצחק, עם זה שהיה בנו של אברהם, אז הוא היה אב, וכן יעקב עם זה שהיה בנו של יצחק, אז הוא היה אב. אלה הם אבות של כל העולם כולו. הם הביאו את החידוש לכל העולם. אז גם מאיתנו נדרש לחזור למעלת אבותינו, וצריכים נקודת התחלה חדשה ולידה נוספת שהיא מכח יציאת מצרים ש אנחנו צריכים להיות עבדים. זהו עיקר החיות שלנו, חייבים להוליד את עצמנו מחדש.
נתבונן קצת בזה. הפרשה שבה נתגלה ענין יציאת מצרים פותחת: (שמות יב א-ב) ויֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַים לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵי הַשָּׁנה: דהיינו, פרשת יציאת מצרים נתגלתה בגילוי שישנה מציאות כזאת של 'החודש' בתוך סדר זמן שעצם ענינו זה מהלך שכולו המשך. עצם ענינו של הזמן זה שכולו המשך. זהו האופן העמוק החזק והמובהק ביותר, לגלות לנו, שיציאת מצרים ענינה לידה מחדש. הכוונה, להתחיל זמן חדש. להתחיל זמן אחר שהוא לא המשך של חודש. זהו עצם החידוש. כך נאמרה עצם הפרשה שמגלה את יציאת מצרים. 'החודש הזה לכם'. כתוב שם 'ראש', ו'ראשון', וכו'. דהיינו, עצם יציאת מצרים, היא לידה מחדש. כלומר יצירת מציאות חדשה. שהיא לא המשך.
אין לנו אופן אחר לשוב אל מעלת אבותינו, אלא, בצד מסויים להיות אבות. אמנם אנו לא אבות העולם, אולם כן אנו אבות של עצמנו. כלומר, אנו חייבים ליצור מחדש את עצמנו. וכמו שמבואר פה, זאת מציאות הגאולה. פרשת הגאולה ממצרים היא, 'החודש הזה לכם'. והיא צירוף ללידה של יציאת מצרים.
ד. החודש הזה לכם כנגד ונושנתם
והנה יש דבר נוסף בעניין שהתחלנו, מה שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם . וזה העניין של פרשת הגלות, שהיא כנגד פרשת הגאולה. בניסן-פסח , אנחנו קוראים את פרשת החודש. הזמן שכנגד ניסן, זה תשעה באב, אז קוראים את פרשת הגלות בעצם. (דברים ד כה) כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶם וגו'. הפירוש ש'ונושנתם' זה ההיפך מ'החודש' . 'כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ', כאן, נמצא הקוטב שכנגד לחידוש. זה דבר ישן בלי שום נקודת חידוש. וכשהדברים מזדקנים והולכים... כמו שכתוב בחז"ל. (גיטין פח.) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ואמרי לה אמר רב חסדא [אמר רבי ירמיה] דרש מרימר מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו משום דצדיק ה' אלהינו וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל ... עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם: כתוב בגמרא, שאם חלילה, היו שוהים בארך כמנין ונושנתם, אז לא היתה תקומה לשונאיהם של ישראל. לא היינו נחלצים מזה. אלא, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהקדים שתי שנים לפני שהגיע ונושנתם, כלומר נשארה עוד אפשרות זכר וחוט דק מן הדק לנקודת החידוש.
עוד שנתיים וגם החוט הזה היה ניתק ואז כבר נקודת החידוש של יציאת מצרים היתה חלילה נגמרת. כל עצמה של הגאולה, היא להגיע לנקודה הזאת. ואם חלילה הנקודה הזאת הולכת ונעלמת, אז בורא העולם מכה אותנו, שולח אותנו לגלות. ואם גם שם הנקודה הזאת שוב הולכת ונעלמת, אז נקבל עוד כדי שהדברים לא יתיישנו. אסור, לא יתכן. ונושנתם, הרי יותר מזה לא כתוב. ונושנתם בארץ. זה הסיבה לכל מה שכתוב שם בהמשך הפרשה:
ועשיתם לכם פסל, תמונת כל, משום שזאת הסיבה לכל הדרדרות, לכל נפילה ושפלות. לכן, בגימטריה הזאת הכל תלוי. אם מגיעים עד ונושנתם, אז הכל יכול לקרות. כאן שורש כל הדברים כולם.
'ונושנתם' זאת הפרשה של הגלות. ו'החודש הזה לכם', פרשת הגאולה. זה לעומת זה. וגם ענין הניסים, והנפלאות, וכל מה שקרה במצרים, את כל זה חייבים לזכור. וכך אנו מזכירים בכל יום בבוקר ובערב מזכירים את נפלאות יציאת מצרים, את המכות ו קריעת ים סוף, אותות ומופתים באדמת בני חם, העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה . יסוד הדין הוא לא בזכירת הניסים. אלא החידוש זהו עצם ענינם של הניסים. נס זה גילוי של מהלך חדש. זה דבר שהוא לא המשך של מה שהיה קודם. הנס מתגלה בחידוש.
ה . יצ"מ שורש כל עקרי האמונה
הנושא הזה של זכר ליציאת מצרים, כמו שמשמע מהתורה עצמה, זה עיקר כל העיקרים. ובעניין של העיקרים יש הרבה מרבותינו שהתעסקו בזה, הרמב"ם קבע שלש עשרה עיקרים, העיקרים חיבר על זה ספר שלם שמספיק לו רק שלושה עיקרים, ובתוכם כלול הכל. הגם שעצם המושג עיקרים, התקבל בכל ישראל אבל בכל זאת קיימת שאלה גדולה ועצומה, איפה המקור בתורה שיש עיקרים ויש ענפים שיוצאים מתוך העיקר?
[ואמנם כתוב בהגדה של פסח ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אבל זה לא מספיק להכריח מתוך כך מערכת שלמה של עיקרים, ולקבוע שיש ענין כזה בתורה, בשעה שהדבר הזה אפילו לא מרומז בדברי חז"ל ובגמרא בשום מקום.]
אלא בעצם הדברים הם ברורים מאד. התורה בעצמה קבעה, שהיא בנויה על יציאת מצרים. יש עיקר, ויש דברים שהם זכר ליציאת מצרים. ז"א, הדברים האלה הם ענף, מתוך דבר שמשם זה צומח ונובע. זה פירוש המילים שאנחנו נצטוינו זכר ליציאת מצרים. לדוגמה מה שכתוב (דברים ה טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
מי שיבדוק, את כל העיקרים כולם, יראה, שכל מה ש בורא העולם גילה בניסי וביציאת מצרים, אלה הם העיקרים.
(שמות ט יד) בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: (שם ח ו) לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלהֵינוּ: (שם ח יח) לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (שם ט כט) לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ: (שם י ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְך וּבֶן בִּנְך אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' : הרי שכל האמונות כולן שאנחנו חייבים בהן מכח העיקרים, כולן נתגלו ביציאת מצרים. ומכיון שצריכים לזכור את יציאת מצרים, והתורה במפורש אומרת, שיציאת מצרים היתה למען גילוי הענין הזה.
עד לעיקרים האחרונים, זה שבורא העולם גואל אותנו. גם זה עצם יציאת מצרים שבורא העולם גואל אותנו. וגם תחיית המתים הגמ' (סנהדרין צא:) מביאה שהתגלה מקריעת ים סוף שזה סוף יציאת מצרים, אז ישיר ... שר לא נאמר, אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה . סוף יציאת מצרים זה סוף העיקרים. חוץ מזה כל יציאת מצרים כולה היתה תחית המתים. כמו שאמרנו, תחית המתים זה הכוונה, לידה מחדש, של יצורי אנוש, שהם צריכים להיוולד מחדש כדי להיות בני אדם, כדי להיות חיים.
אז למדנו אם כן, שענין יציאת מצרים, חייב להיות עיקר, דהיינו, שורש, שמשם הכל צומח. זה ענינו של עיקר, שכל מה שצומח, צומח מתוך העיקר. שדי נופו בתר עיקרו (שבת ד: ח. וב"מ קיח:).
העיקר הוא תמיד שורש לעצמו. וממנו יוצאים ענפים . זה הלימוד שאנחנו צריכים ללמוד מפרשות יציאת מצרים. האדם צריך להעמיד את עצמו על העיקר. שכל מעשיו יהיו תולדה של העיקר. אם המעשים האלה נעשים מסיבות אחרות, אז פירוש הדבר שלא מן העיקר זה צומח.
אין דבר שאנחנו מחוייבים בו יותר, מאשר בחיבור ליציאת מצרים. מכאן יצאנו, שם נמצא העיקר שלנו, וכל מה שקורה, כל עצמנו, זה משם. ובל נטעה לחשוב חלילה, שאנו צריכים להיוולד מחדש משום שמנותקים מן האבות. כמובן, שלא זאת הכוונה. אלא אנחנו חייבים להיוולד מחדש כדי לשוב אל מעלת אבותינו. גם אנו צריכים להיות אבות. העובדה שאנחנו מקדימים אלוקינו לאלוקי אבותינו בברכת אבות, משום שהשייכות שלנו לאלוקי אבותינו, זה משום שהוא אלוקינו. ההתחלה היא תמיד מאיתנו.
והנה בהבטחות של יציאת מצרים, בפרשת השבוע הבא, בלשונות הגאולה כתוב בפסוק בסוף, (שמות ו ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אני ה' : אז כתוב בירושלמי, (יש נוחלין סוף הלכה ב): רבי יוחנן מתיב והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם וגומר אם מתנה למה ירושה ואם ירושה למה מתנה. ז"א, ירושה יורשים ממילא. כמו שכתוב בגמ' (ב"מ טז.) שלא צריך שום נתינה נוספת. וכאן כתוב ונתתי אותה לכם, מורשה, אני ה'. אז כתוב על זה בגמ', אלא מאחר שנתנה להן לשום מתנה חזר ונתנה להן לשום ירושה. דהיינו, קודם נתן להם לשום מתנה. ואחרי זה חזר ונתן להם את זה לשום ירושה. כלומר, חייבים לזכות בזה קודם, ואז יורשים את זה מהאבות.
והירושלמי ממשיך ואומר אותו דבר על התורה. א"ר הושעיה כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא התיבון והכתיב מורשה קהלת יעקב אמר לית דיהא סוגין מיניה. מן דו לעי היא משכח כולה: אחרי שהוא מתייגע, אז הוא גם זוכה לרשת את הכל. אז מדובר על שני הדברים האלה, שהם ירושה מאבותינו. ירושת הארץ, והתורה שהיא מורשה קהילת יעקב. אלה הם הדברים שירושה לנו מאבותינו.
חייבים להתבונן. כתוב כאן שהחיבור שלנו למעלת אבותינו היא אחרי שאנחנו פועלים אותו דבר בעצמנו. כאשר אנו חוזרים למעלת אבותינו, אז אנחנו מצטרפים לאותה מעלה. אז אנחנו מתחברים לאבותינו. זה סדר הדברים אצל כל יחיד ויחיד, וזה סדר הדברים אצל כלל ישראל. וזה סדר הדברים שהוא יהיה תמיד, לעולם, בכל מקרה ובכל מצב. כל מה שהובטח לאבות יתקיים בלי שום ספק. אבל אם חלילה יהיה ונושנתם, והדברים יתיישנו, ויתפסו אצלנו כדברים ישנים וממילא, בלי שום נקודת חידוש. בלי אותה לידה מחדש, בלי אותו כקטן שנולד, שזה כל עצמה של יציאת מצרים. כל מי שמקובע בתוך מערכת שכל כולה ונושנתם, אז הו א עומד בצד שכנגד לפרשת הגאולה.
שכל כולה היא 'החודש הזה לכם'. זה כנגד ונושנתם.
אנחנו מחוייבים בחיוב גמור לברך בכל בוקר מחדש 'שלא עשני גוי'. אף על פי שזה לא יתכן שמאתמול עד היום אני אהיה גוי. מה שאמרתי אתמול זה כלול בזה שגם היום אני לא גוי. וכמו שכתוב בפירוש בחז"ל, ובפוסקים, שבעצם, אנחנו נולדים בכל יום מחדש. 'כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים'. יש דין מיוחד, גם בתורה וגם במצוות, כתוב, (דברים ו, ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּך הַיּוֹם עַל לְבָבֶך: (דברים יא, יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם . התורה והמצוות צריכות להיות מהיום. הכל מתחדש כעת, עכשיו.
הזמן להתבונן בזה זה כאשר אנו מקיימים זכר ליציאת מצרים. יציאת מצרים נמצאת איתנו כל פעם מחדש. המולדותיך ביום הולדת אותך. לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. זאת הלידה שלנו שצריכים פעמיים ביום לזכור. עיקר כל העיקרים, מה שבאמת חייבים לזכור, שכל עצמה של הגאולה, היא פרשה של 'החודש הזה לכם'. וכל 'ונושנתם', זה בדיוק דבר שמביא מכות וגלות. זה דבר שהוא בעצם ההיפך הגמור מגאולה. רבותינו מעוררים אותנו, שבזמן שקוראים ולומדים את פרשות יציאת מצרים, אז אנחנו חייבים חיוב מיוחד של תשובה.
חיובים מיוחדים לתשובה בעומק מיוחד. תשובה מאד מאד יסודית חזקה ו פנימית. הפרשות האלה מחייבות אותנו להעמיד את עצמנו מחדש על בסיס אחר. להיוולד מחדש. להיות מן השורש מישהו אחר. יש כאן מחייב לעומק כזה של תשובה, שלא מצאנו כמותו. וסיבת הדברים לזה, זה מה שניסינו לבאר.
זה דבר פשוט, שכל מי שיצרף את עצמו למה שמתחייב מפרשות יציאת מצרים, אז הוא מקרב את הזמן של (מיכה ז טו) כִּימֵי צֵאתְך מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, במהרה בימינו אמן.
הגרמ"ש זצ"ל
נכתב על ידי הרב אריאל סיסרו
