Imagine you meet a Gentile מבני חם and he introduces himself as "Chaim Yitzchok".
You would think that this is WEIRD [unless he was a Ger] - or a joke.
Why? B/c why would a Gentile have a JEWISH name?
If that is true - then why do so many Jews insist on giving their children distinctively GENTILE names??
Hmmmmmm.
This is worth a look....
“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו” (שמות א’ א’).
כתב בעל הטורים שמות בני ישראל הבאים ר”ת שביה שאף כשהיו בשביה, לא שינו שמותם, דבשביל ד’ דברים נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם וכו’, ומקורו בויק”ר אמור (פרשה ל”ב).
והנה נשאלתי לגבי רבים מאחינו במדינות הים שנוהגים להשתמש בעסקיהם ובקשריהם עם הגוים בשמות נכריים, האם עוברים באיסור והאם ראוי לנהוג כן. ונעבור על פרשתא דא.
בדברי הפוסקים לדורותיהם מצינו בזה דעות חלוקות מן הקצה אל הקצה לכאן ולכאן. בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סימן קס”ט) כתב דיש בזה איסור דאורייתא דאסור לן להידמות לגוים וללכת בחוקותיהם, ומקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא כ’ כ”ו) “ואבדיל אתכם מן העמים”, והביא את דברי התוס’ בגיטין (ל”ד ע”ב ד”ה והוא) בשם ר”ת דחלילה לנו להזכיר שם נכרי בגט, ועיקר דבריו השתית על דברי חז”ל דאבותינו במצרים נגאלו משום שלא שינו את שמם עי”ש. וכ”ה בשו”ת מהרש”ג לתלמידו הגדול (ח”ב סי’ קצ”ד) , וכן כתב בשו”ת צפנת פענח להגאון מרוגטשוב (סי’ רע”ה) דאסור להשתמש בשמות הגוים אך כתב שם דמותר לתרגם את שמו העברי ללשון אחר כגון יעקב לג’קי או משה למוריס וכדו’ עי”ש וכ”כ בדרכי תשובה סי’ קע”ח סקי”ד, וע”ע בשו”ת חת”ס (אהע”ז ב’ סי’ ל”ח) שכתב שלשונות שם עריסה בשם גוי הוי דרך עיקש ואסור ועיין בשו”ת מהרש”ם ח”ו סי’ י’ ובישועות מלכו או”ח סי’ י”ב.
ומאידך כתב בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סי’ ס”ו) דאין בזה איסור כלל. והוסיף דאפשר דרק לפני שניתנה תורה היה הכל תלוי במה שנבדלו מן הגוים בשמם לשונם ולבושם, אבל לאחר שניתנה תורה אין לנו אלא את דברי התורה הזאת, ושוב אין בזה קפידא, והביא מגדולי ישראל ששמותיהם היו שמות נכרים, ובאמת מצינו רבים כאלו, רבינו וידאל בעל המגיד משנה, ר’ טודרוס אבי הרמ”ה, ר’ יצחק נוניס בילמונטי בעל שער המלך, ר’ פטר מובא בתוס’ גיטין (ח’ ע”א ד”ה ר”י) והיה בזמן ר”ת (כמבואר בהגהות מרדכי גיטין סימן תס”א, ועיין עוד בשם הגדולים).
ולא רק בזמן הראשונים מצינו כן אלא אף בחז”ל, עיין נדרים (פ”א ע”א) דר’ יוסי בן חלפתא נתן לבנו שם “ורדימוס” ובירושלמי שביעית (פ”ח ה”ה) נקרא “אבורידמס”, וברור ששמות אלה יווניים הם ועוד מצינו בחז”ל ר’ פטריקי (שמו”ר ל”ה וכן בשהש”ר פ”ג) דידוע ששם זה הוא שר נוצרי מובהק, וע”ע ירושלמי תרומות (מ”ב ע”א) “ר’ חייא ב”ר טיטוס” וכ”ה בירושלמי סוכה (כ”ו ע”א), הרי לן גדולי ישראל תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים שנשאו שמות נכרים.
ונחזה אנן.
הנה מה שהביא מהר”ם שיק מדברי התוס’ בגיטין (ל”ד ע”ב) , אף שמצינו כדבריו גם בחידושי אנשי שם להגאון ר’ שלמה קלוגר בשמות אנשים (סי’ קמ”ב) שגם הוא הוכיח מדברי התוס’ דאין לכתוב שם נכרי בגט, באמת הדברים תמוהים ולהדיא שנינו בגיטין (י”א ע”ב) “גיטין הבאים ממדינות הים ועדים חתומים עליהם אעפ”י ששמותיהן כשמות עובדי כוכבים כשרין מפני שרוב ישראל שבחו”ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים”, ותרתי איכא למשמע מינה: א. בימי חז”ל היו רוב ישראל שבחו”ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים וקשה לומר שעברו באיסור דאורייתא וחז”ל לא מחו על כך. ב. למדנו מדבריהם דעדים חותמין בגט בשמות עכו”ם, ולא ראיתי סברא לחלק בין שמות העדים לשמות המגרש והמתגרשת.
וע”כ צריך לומר דשאני הא דגיטין (ל”ד ע”ב) דמיירי במי שהמיר דתו לעבודה זרה וזה הוי גנאי גדול להזכיר שם עבו”ז בגט, ואין זה ענין כלל ליהודי שיש לו שם נכרי. וכן מבואר בט”ז אהע”ז (סי’ קכ”ט סעיף ה’) ובישועות יעקב (שם ס”ק י’) ובפתחי תשובה (שם סקי”א) בשם התורת גיטין.ומשום כך כתב הישועות יעקב דאף אם היה לו שם נכרי וכשהמיר את דתו נקרא בשם ישראל אין מזכירין בגט את שמו היהודי שקיבל ע”י המרת הדת, דאין הדבר תלוי כלל במהות השם אלא במה ששם זה קשור להמרת הדת, וכן כתב ביש”ש בגיטין (פ”ד סי’ י”ב) עי”ש. ועיין עוד בשו”ת דברי חיים (ח”ב אהע”ז סי’ קס”ב) ובשו”ת מהרש”ם (ח”ד סי’ נ”א) ובשו”ת מהר”ם שיק (אהע”ז סי’ קי”ב) שדחו דברי הגרש”ק בשו”ת אנשי שם וכתבו לחלק בין שם מומר לשמות נכריים (ומהר”ם שיק סתר בזה דבריו מיו”ד סי’ קס”ט כנ”ל).
וכסברת הט”ז והישועות יעקב מצינו גם בחתם סופר אהע”ז (ח”ב סי’ ל”ח) ובשו”ת הר המור להגר”מ בנעט (סי’ ל”ד) , ומ”מ נתבאר דאין ראיה מדברי התוס’ כלל ואין ענין שם עבו”ז דמומר לשמות נכריים דעלמא.
אמנם בספר גט פשוט (שם ס”ק נ”ג) פירש בענין אחר, אך אף לשיטתו אין איסור אלא בשם המיוחד לעובדי כוכבים ולא בסתם שמות נכרים שלפעמים גם יהודים נקראים בהם עי”ש.
סוף דבר אין מקור כלל מדברי הפוסקים בסוגיא זו שאסור להשתמש בשמות נכריים.
אמנם גם את דברי האגרות משה יש לדחות, דיסוד דבריו במה שמצינו כמה וכמה ראשונים וגדולי ישראל שהיו קרויים בשמות נכריים כמו ר’ פטר וכמו ר’ אלכסנדר וכדו’. אך נראה פשוט דשמות נכריים שנשתרשו בכרם בית ישראל שוב אין בהם איסור כלל ולאו בתר מעיקרא אזלינן, דמאחר ששם זה מקובל בבית ישראל שוב אין בו התדמות לגויים שהבדילנו הקב”ה מהם, וא”כ מאן יימר בשמות אלו שלא נשתרשו אצל בני ישראל לפני שגדולי הדורות נשאום בגאון. אמנם מה שכתב הגרש”ק שם דאפשר דשמות אלו היו שמות ישראל מתחלה ומישראל נשתרבבו לגויים, וכ”כ בשדי חמד קונטרס הכללים מערכת ז’ כלל ז’ לגבי שם זונין ששאל שאלה בביהמ”ד (שבת פ”א ע”א), לא מסתבר כלל ועיקר.
והנה ראיתי בשו”ת בשמים ראש (סי’ ק”צ) שכתב להוכיח דאין קפידא לתת שם נכרי לאדם מישראל ממה שמצינו בש”ס ר’ ישמעאל אף שהיה ישמעאל רשע, וע”כ דאין הדבר תלוי אלא במהות השם וענינו “דכל ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים השם ניתן לקרות” עי”ש. אך באמת נראה דאין ראיה כלל מר’ ישמעאל, דכבר שאלו שאלה זו בתוס’ ישנים ביומא (ל”ח ע”ב ד”ה מעשה) וכתבו “ישמעאל הקב”ה קראו כך ומסקינן בשמיה שפיר, ה”ר אלחנן”. הרי דכיון דשם זה ניתן ע”י הקב”ה אין בו ריעותא כלל, דאין ביד מעשי רשע לפגום בשם שנתן הקב”ה. (ובאמת י”ל עוד נפק”מ דמבואר בב”ב [ט”ז ע”ב] שישמעאל חזר בתשובה עיי”ש, וא”כ אין כלל איסור בשם זה).
ובאמת דברי הבשמים ראש פלא גדול הם, דאף אם מותר לתת שמות נכריים פשוט דאין ליתן שמות רשעים, ולהדיא אמרו ביומא שם “שם רשעים ירקב, דלא מסקינן בשמיה”, וברש”י שם “לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע” ובר”ח שם “שאין אדם נקרא בשם זה ומצליח”. וע”ע בתוס’ מגילה (י’ ע”ב ד”ה רבה) דגרסינן רבה בר עופרן ולא עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקינן בשמיה, ופשוט א”כ דאסור לקרוא בשם אדם רשע ולא כדברי הבשמים ראש, וכ”כ התוס’ בשבת (י”ב ע”ב ד”ה שבנא) לגבי שם שבנא ובכתובות (ק”ד ע”ב ד”ה שני) לגבי שם אבשלום, וכבר ידועים הפקפוקים על הספר בשמים ראש, וגם דבריו אלה דברי תימה הם.
ובגליון הש”ס להגר”י ענגיל בירושלמי תרומות שם כתב דא”א שאמוראי נקראו טיטוס וע”כ צריך לגרוס “אנטיגנוס”, ומ”מ זה שם נכרי הוא אך ראיתי בשם הגדולים ערך ר’ אברהם גאון שהביאו וכתב לפי דבריו דמשה קרא לבנו אליעזר אף שאליעזר ארור היה כיון דעצם השם נאה, ולענ”ד אין זה דומה כלל, דאליעזר עבד אברהם צדיק היה ועליו אמרו חז”ל “יפה שיחתן של עבדי אבות וכו'”, אלא שארור היה מצד עצם היותו עבד ואין זה ענין למה שאמרו חז”ל שם רשעים ירקב, ויש לתמוה על דברי החיד”א ולפי המבואר לעיל דכאשר שם נכרי מתאזרח בקרב בני ישראל שוב אין זה שם נכרי, י”ל עוד דגם לגבי בשם טיטוס דמסתמא היו רבבות רומיים ששמם טיטוס ולא רק רשע זה שר”י, ובנ”י שנתנו שם זה לא נתנוהו ע”ש טיטוס הרשע, ואין לפסול שם משום רשע אחד, ודו”ק בכ”ז.
ובאמת מצינו בדברי הקדמונים דאין איסור מדינא להשתמש בשמות נכריים עיין שו”ת מהרשד”ם (יו”ד סי’ קצ”ט) שנשאל על האנוסים שבפורטוגל שאימצו לעצמם שמות הגויים, ושוב כשחזרו בתשובה קיבלו על עצמם שמות ישראל אם מותר להם להשתמש בשמותיהם הקודמים כשהם כותבים למכריהם שנשארו בספרד ובפורטוגל או בענייני מסחר, והשיב דאף דמדת חסידות הוא להתרחק מהם ככל האפשר אין איסור כלל להשתמש בשמות הגוים וכתב להוכיח כן מהא דגיטין (י”א ע”ב) דרוב ישראל שבחו”ל שמותיהן כשמות עכו”ם כנ”ל, ואף דיש איסור להדמות לגוי בכל דהיינו בלבושם ובלשונם מ”מ אין איסור להשתמש בשמות נכריים, וכדבריו כתב גם במהרי”ט צהלון (החדשות ח”ב סי’ קנ”ח) שגם הוא דן בענין האנוסים עי”ש.
ואפשר לפי דרכם לפרש את דברי חז”ל שלא שינו שמם לשונם ולבושם, דהיינו עיקר הקפידא היא שלא לשנות שלשתם יחד דבכך בטל כל ההיכר שישראל הוא ויטמע בין הנכרים, אבל אין איסור כאשר נוהג הוא בכל דבר כישראל ומשום צורך מסויים כגון מסחר וכדו’ הוא משנה שמו או לבושו או לשונו. ובאמת היה נראה דגם כונת המהר”ם שיק אינו אלא במי שמשתמש בשמות נכריים כדי להדמות להם ולהיבדל מעדת ישראל וכדרך המשכילים והמתחדשים בדורו, אבל בזמנינו שרבים מן החרדים השלימים בכל מעשיהם ומדקדקים במצוות בגאון ובעוז משתמשים בשמותיהם בקשריהם עם הגויים אין בזה איסור כלל אף לשיטתו.
סוף דבר נלענ”ד ברור דמה שאמרו חז”ל על אבותינו שבמדבר שלא שינו שמם לבושם ולשונם, תורת נצח היא ולא בטלה אף בזמנינו, וידוע הרמז של החת”ס ויבא יעקב שלם אותיות שמם לשונם מלבושם, אבל אין זה אלא במי שחפצו בכך להדמות לנכרים ולהבדל מעדת ה’ ולא במי שנהג כן לצורך ענין מסויים.
אמנם זאת למודעי, כי ידוע דיש השפעה בשמו של אדם וכבר כתב החת”ס על התורה (בפרשת קרח) דהשם קרח שהיה מאלופי עשו גרם לו לקרח שיקח מקח רע לעצמו ולכל ישראל ופירש בדרכו ויקח “קרח” דעצם השם גרם לכל הרע עי”ש. וע”ע מש”כ בבני יששכר בחדש ניסן (מאמר טיול בפרדס ד’ דרוש י’) ע”ד הסוד וכן בספר מעין גנים פ”ג דפרעה מלך מצרים קרא למילדות העבריות מרים ויוכבד שמות מצריים שפרה ופועה להכניס בהם טבע רע, וידע כי בעודן בעלות שמות ישראל לא תעשינה כזממו, אך המילדות ירדו לסוף דעתו של אותו רשע ולא אימצו שמות אלו. ויש ללמוד מדבריו דאף כאשר מאמץ אדם שם נכרי ברבות הימים יש בזה השפעה רעה ולא רק בשם שניתן לו בלידתו. וגדולה מזו מצינו ביומא (פ”ג ע”ב) ר”מ הוה דייק בשמא וכו’ אמר ליה מה שמך אמר ליה כידור אמר שמע מיניה אדם רשע הוא שנאמר “כי דור תהפוכות המה”, וכל ענין זה נעלה מבינתנו.
ומשום כך, אף שביארתי דאין בזה איסור כלל ראוי להמנע לגמרי מלאמץ שם נכרי, ואף אם יש צורך לעשות כן בקשרי מסחר עם הגויים וכדו’, יש להקפיד לא להשתמש בשמות אלו בינינו לבין עצמנו, ואין זה דומה לשמות נכרים שכבר נשתרשו בקרב ישראל עם קדוש כפי שנתבאר לעיל.
ב
והנה חידוש נשגב יש בדברי הדרישה ביו”ד סי’ ש”ס אות ב’ שכתב דכשם שמילה קודמת למת ולחתן כך גם קריאת שם לבת קודם להם ודינה כדין מילה, וזה פלא גדול וכי חשיבות המילה משום קריאת השם היא, אך דברי הדרישה הם וכגובה ארזים גבהו.
והנה מצינו עוד חידוש בשמות גדולי ישראל.
דהנה זמן רב היה לפלא בעיני על שמו של הגאון רבי טיאה וייל זצ”ל, שהיה בנו של בעל קרבן נתנאל רבינו נתנאל וייל, והיה לפלא בעיני שנקרא בשם נכרי טיאה, וכך נכתב בשער ספרו הגדול שו”ת ר’ טיאה וייל, ובאמת שמו היה ידידיה, אך ידוע היה לבני דורו כרבי טיאה, וכך נודע לדורות, עד שהבנתי פשר דבר.
דנראין הדברים שנמנעים היו מלהשתמש בשם ידידיה משום חשש הזכרת שם שמים לבטלה, ומשום כך בחרו בכינוי, דהנה שמו הספרדי היה טיאהפיל, שתרגומו אוהב ה’. דטיאו היה כינוי לשם שמים, ופיל היא אהבה. ונמצא שטיאהפיל היא תרגומו של השם ידידיה, דהיינו ידיד ה’ ואוהבו.
וכיוצא בדבר נראה לגבי הגאון הספרדי רבי עבדאללה סומך זצ”ל בעל הזבחי צדק רבו הגדול של הבן איש חי, ששמו העברי היה עובדיה, ונראה שנמנעים היו מלהשתמש בשם זה מחשש הוצאת שם שמים לבטלה ומשו”כ השתמש בשם ערבי ונקרא שמו בישראל עבדאללה.
ואם אכן נכונים הדברים, אין ללמוד מזה דראוי להשתמש בשמות נכריים כשאין בזה כל צורך. ועוד דאפשר דמותר להשתמש בשמות נכריים שפירושם דביקות ושבח להקב”ה והשימוש בשמות אלה נכון וראוי לפי השקפת התורה, וכשמות אלה טיאהפיל ועבדאללה ודומיהם. ודו”ק בכ”ז.
ב
שלא שינו את לבושם
“אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי”ק שורש פ”ח). לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר”ן פ”ק דעבודת כוכבים)” (שו”ע יו”ד סימן קע”ח סעיף א’).
הרי למדנו מדברי הרמ”א דהלובש בגדי נכרים עובר על ובחקותיהם לא תלכו, אך כתב הרמ”א דאין זה אלא באחד משני פנים, או בבגדים של פריצות, או בבגדים שלובשים אותם לשם דת ופולחן אבל במה שיש בו טעם כגון לבוש של רופאים אין בו סרך איסור. ומקור הדברים בדברי המהר”יק (שורש פ”ח), וכ”ה ברש”י בסנהדרין (ע”ד ע”ב) שפירש לגבי ערקתא דמסאנא “כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים”, עי”ש.
ויש לעיין בלבושי הנכרים שאין בו פריצות או ענין דתי מחד גיסא, אך מאידך גיסא אין בו טעם ברור כגון תלבושת רופאים ואחיות וכדו’, ולא לבושי נכרים סתם האם יש בהם איסור.
והנה היו תקופות שונות שבהם גזרו המלכויות במזרח אירופה גזירות נגד הלבוש היהודי ואסרו על היהודים להתלבש כמנהגם וחייבים להתלבש במלבושי הגויים, וגזירה זו נגזרה בעיקר בארצות שתחת שלטון הרוסי בימי מלכות הצארים הרוסיים, וגרמה למבובה עצומה במחנה ישראל כאשר נחלקו גדולי ישראל האם הגזירה הוי כגזירת שמד ויהרג ואל יעבור כמ”ש על ערקתא דמסאנא, או שמא יעבור ואל יהרג.
בחכמת אדם (כלל פ”ט ס”א) הביא בשם הגר”א שיהרג ואל יעבור ואיסור גמור הוא לשנות הלבוש וללבוש מלבוש הגויים, ואכן רבים ברחו מביתם ועברו הרים וגבעות ימים ונהרות כדי להמלט את חק מבטחים שם יוכלו לשמור על צביונם ומלבושם כמנהג בית ישראל.
אך בשו”ת צמח צדק (יו”ד סימן צ’ – צ”א) כתב להקל משלשה טעמים:
א. אין כאן גזירת שמד להעביר ישראל על דתם, אלא להנאת עצמם הם מתכוונים כדי ליצור תחושת שויון בין כל העמים אשר בממלכה, וכדי שבנ”י לא יחשבו עצמם כשונים משאר העמים שסביבותיהם ובל יתגאו עליהם, וכיון שלהנאת עצמם ולתועלתם מתכוונים אין כאן גזירת שמד.
ב. עד כאן לא אמרו יהרג ואל יעבור אלא במה שאין בידם לכפות עלינו אבל במה שיש בידם לכפות עלינו בעל כרחנו לא אמרו יהרג ואל יעבור, וכך גם בנידון דידן שכל העובר על הגזירה יאסר ויכלא בבית האסורים ושם לא יוכל ללבוש בגדי היהודים.
ג. כיון שרבים היהודים שכבר לבשו בגדי הנכרים שוב אין בזה איסור בחוקותיהם לא תלכו ובגדים אלה כבר לא בגדי נכרים המה מאחר שרבים מבני ישראל לובשים אותם.
וכדברי הצמח צדק מצינו גם בשו”ת דברי נחמיה (סימן קפ”א).
וכעי”ז כתבו גם גדולי גליציה, דהנה בשו”ת בית שלמה (יו”ד סימן קצ”ז) דן גם הוא בענין גזירה זו וגם הוא הסיק להקל בזה, עי”ש.
אמנם דעת הגר”א היתה דאכן יהרג ואל יעבור וכדין ערקתא דמסאנא בשעת הגזירה, כך כתב בחכמת אדם (שם), והחכמת אדם כתב שפסק זה צריך עיון גדול וסתם ולא פירש, וז”ל:
“ונהירנא כשגזרו פה בק”ק ווילנא בעת המלחמה שילבשו היהודים מלבושי עכו”ם שמעתי מפי הגאון החסיד מורינו הרב אליהו ז”ל שאמר דיהרג ואל יעבור ואף שזה צריך עיון גדול על כל פנים צא וראה כמה גודל האיסור בזה וכל בעל נפש ישים הדברים בלבו”.
וכדברי הגר”א כתב הגרש”ק בטוב טעם ודעת (קמא סימן קפ”ח – קפ”ט) ודחה בתוקף את סברת הצמח צדק דלאחר שרבים מבני ישראל לובשים בגדי נכרים כבר אין בזה איסור, עי”ש.
אמנם כבר מצינו סברא זו בשו”ת חתם סופר (או”ח סימן קנ”ט) לגבי גילוח הזקן דכיון שנהגו בנ”א לגלח זקנם אין בזה משום חוקות הגויים, אך להדיא מבואר בדבריו דאם תחילת המנהג היא באיסור אין האיסור נהפך להיתר, אך כל שנתפשט בין היהודים בהיתר שוב אין בו משום מנהג הגויים, עי”ש.
והגרש”ק שם הביא בין השאר מקרא מלא בספר צפניה (פ”א פסוק ח’):
“והיה ביום זבח ה’ ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלבשים מלבוש נכרי”.
ובשו”ת בית שלמה (שם) כתב לדחות בתוקף את דברי אחד הגדולים שהחמיר בזה וכפי הנראה כוונתו לגרש”ק שהיה בן דורו ובן גילו, עי”ש.
והנה בשנת תר”ד גזרו גזירה אחרת בעיר קראקא שבגלציה דכל הרוצה לישא אשה לפני שמלאו לו שלשים שנה צריך להתלבש בבגדי נכרים ואסור לו להתלבש בבגדי היהודים וחייב לגלח את זקנו, ושוב עלה שאלה חמורה על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן, האם לבטל מצות פו”ר ולדחות את הנישואין על גיל שלשים כדי שלא לשנות את הלבוש, או שמא מצות פו”ר בעתה ובזמנה דוחה איסור שינוי הלבוש. הגאון ר’ שאול לנדא רב העיר והגאב”ד מהר”א יענער פנו לגדולי הדור בשאלה כיצד לנהוג, ושני גדולי עולם פסקו את פסקם.
בשו”ת אמרי אש (סימן נ”ה) פסק דבגילוח הזקן ולבישת בגדיהם עובר בחוקות הגויים, ופסק דאין לעבור על לאו בקום ועשה אלא יבטל פו”ר בשוא”ת וכ”ש כשיש בידם ללכת למקום אחר לישא אשה ולקיים מצות פו”ר.
וכן פסק הגאון ר’ אברהם זאב פרנקל שהיה רבה של ריישא, וגם הוא השיב בשו”ת משיב כהלכה (סימן ז’ – ח’) כנ”ל דאין להקל בזה.
אמנם לדעת הגדולים הנ”ל שהקילו בגזירה שנגזרה ברוסיה ק”ו שהיו מקילים בגזירה זו שיש בה ביטול מצות פו”ר שכל העולם לא נברא אלא בשבילה, ובשו”ת אמרי נועם להגאון מדזיקוב (ח”ב סימן ט”ז) נדרש אף הוא לשאלה זו וכתב דאין לבטל מצות פו”ר והתיר לגלח זקנם וללבוש בגדי עכו”ם, וכתב ככל סברות הצמח צדק כמבואר.
והנראה בזה בסוגיא זו דכל שיש שינוי מסויים בין בגדי היהודים לבגדי הגויים בהכי סגי, ואכן כתבו הגדולים הנ”ל בתשובותיהם דאם אפשר לשנות שינוי מסויים יוצא בזה מידי חשש, וכן נהגו בנ”י הכשרים בכל מקומות מושבותיהם דאף אלה שאכן שינו לבושם, מ”מ היה במלבושם שינוי מסויים שלא להידמות לגויים כידוע.
הן עם לבדד ישכון
“כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח”כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קודשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר כנגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולהתחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם, ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל ותנחומיו ניחומי ד’ אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים” (משך חכמה פר’ בחוקתי).
זעקתו של הכהן הגדול מדווינסק, הלא היא רשומה, חרוטה בדם ובדמע, בקורות ימי ישראל..
כל בר דעת המביט נכחו יראה ויבין כי דברי ימי ישראל הולכים במסלול יחיד ומיוחד שאין דומה לו בכל אומה ולשון. שנות טובתם ותקופות גלותם, כמו גם תוקף גורלם הנודד עמם מאז היותם לגוי, יעידון כאלף עדים כי רוח אחרת היא המנשבת על במת חיי ישראל. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אולם המתעמק בתורה ימצא את הכל ברור ומפורש. כל הקורות בדברי ימי ישראל, מאורעות העבר וההווה, נתפרשו בתורתנו הקדושה בדברי ימי ישראל. העבר והעתיד יחדיו, נתפרשו ונאמרו בנבואה האלוקית. אם נשוה את הכתוב עם המתרחש, נראה באספקלריא מאירה את כל המוצאות את העם ואת העילות המביאות לידי כך.
“ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה, ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם, ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש אני ה’ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים… והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי” (שמות כ’).
“והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה’ אלקיך עליון על כל גויי הארץ, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה’ אלקיך… והיה אם לא תשמע בקול ה’ אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך… ישא ה’ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהם בכל ארצך והצר לך בכל ארצך אשר נתן ה’ אלקיך לך, והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ וגו’, ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהי מנוח לכף רגלך” (דברים כ”ח).
מסרה לנו התורה מפתח גדול, לידע את הציר אשר עליו תיסוב ההנהגה העליונה בעולם, “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו” – אין ישראל ככל העמים. א-ל אלקי עולם בהציבו גבולות עמים הפריד ברצונו את בני האדם. הוא ההווה ומהווה את כל, הועיד את ישראל להיות לו לעם, להם ובשלהם ברא את בריאתו (כומו שפרש”י “בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית”), ישראל קודש הם לה’ ראשית תבואתו.
אלה הסמוכים על שולחנו של מלך, כמה יש להם להיות קדושים, מיוחדים ומובדלים לו ולשמו (עיין תוס’ קידושין ב’ ע”ב הרי את מקודשת לי – “מיוחדת ומזומנת לי” יחוד זה מייחד האשה אל האיש ומפרישה משאר העולם) ובמה יתיחדו ישראל אל מלכם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש, הלא ברחקם מן התועבות אשר שנא למען קדושת שמו.
אם חלילה לא ישכילו ישראל לדעת את סוד יעודם, אם מבקשים הם לפרוץ פרצות בחומת ההתבדלות בין ישראל לעמים, הנה כי אז הושפלה עד עפר רוממות ישראל והיותם אדוני ממלכות כל הארץ, תפארת ישראל השילה עדייה מעליה.
ואז כמו מאליהם, יתרופפו מוסדי תבל ותגעש ותרעש הארץ.
החומה, זו החוצצת בין עולמו של היהודי לזה שחוצה לו, חייבת להתקיים ויהי מה, מוכרחה היא לעמוד כל העת על מכונה וגבולה מול המבקשים לבטל את יחודה, לנגח בה, לבקוע בה פרצות. אם חלילה לא הגינה חומת ההבדלה, אם נפלה החומה ונטשטשה דמותו היחודית של העם, קום תקום חומה אחרת, חומת דם ואש תקיף את העם, תכה ללא רחם את המבקשים לחצות את גדרות עולם.
“והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות האדמה! חי אני נאום ה’ אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם” (יחזקאל כ’).
חומה ומגדל של חימה שפוכה, חומת אש ותמרות עשן.
“ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי’ אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנאצר וחביריו ותגלו מארץ הקדושה” (תורת כהנים שם).
“הגויים מגרשים אותנו מגבולם. מרגלא בפי העולם כי קשה להיות יהודי, הנה נשתנו העתים ובזמן האחרון קשה פי שבע ליהודי להיות גוי, הגויים שולחים אותנו מעל פניהם. בשם הגאון בעל בית הלוי ז”ל אומרים: כתוב ‘המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים’, בין אור לחושך יש מרחק ידוע וקבוע (בין השמשות) ואין בכוח ילוד אשה להוסיף או לגרוע על מרחק זה. גם בין ישראל לעמים יש מרחק ידוע המבדיל ביניהם. אם היהודים מדלגים על הגבולות ומתקרבים לגויים יותר מן המידה, הגויים דוחפים אותם חזרה למקומם הקבוע. מדבריו של הגאון הנ”ל יוצא, כי באופן יחסי למידת ההתקרבות מצד היהודים באה גם הדחיפה מצד הגויים. נוכחנו לדעת במדינות שהיהודים התבוללו כמעט לגמרי בין שכניהם ספגו גם דחיפה איומה מידם, גם במצרים בשעה שהשעבוד הכביד מאוד על בני ישראל התחילו בני ישראל מקרבים עצמם אל המצרים בחשבם כי זה יקל עליהם את העול הקשה. מה עשה הקב”ה ‘הפך להם לשנוא עמו’ (תהלים ק”ה), שנאתם של המצרים עוד גברה אל היהודים מבקשי קרבתם, עד שנוכחו היהודים ועמדו על טעותם ובאה גאולתם הוא הדין אצלינו ‘אם אתם מובדלים מן העמים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנאצר וחבירו” (רבי אלחנן וסרמן הי”ד – עקבתא דמשיחא).
ב
האומה הישראלית נתייחדה ונתבדלה מן האומות בשתיים, בייעוד ובגורל. הללו משמשים בערבוביא, כמטה נועם ומקל חובלים, להבדיל בין ישראל לעמים. ייעודו של העם להתרחק מן העמים, ליצור חומת הפרדה ומגן בתורת הקודש, לעם הקודש. אם נשכח לו הייעוד בהבלי הזמן, או אז יהיה זה הגורל שבעל כרחם יחצוץ ויבדיל בין ישראל לעמים.
“ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שערך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חותלת… ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי”. (יחזקאל פרק ט”ו)
הנה דרשו חז”ל את כפל הלשון לדם פסח ודם מילה, אך לפי פשוטו של מקרא לא בדם המצוות מדובר, לא בדם היעוד של כלל ישראל, אלא בדם הגורל. בדם הלידה ויסוריה. ובאמת אלו ואלו דא”ח בדמייך כתיב שתי פעמים ושני דמים, דמים כפולים ומכופלים. אם נשכיל להתקדש ולהתבדל בדם הייעוד מוטב, ואם לאו ניבדל בדם הגורל.
ראה את דברי הבית הלוי וחזונו.
“כפל הכתוב למען ירמוז לנו שני העניינים האלו, הן דרך הפשט דקאי על היותם מאוסים, והן לפי הדרש דקאי על דם מילה ושניהם מבוארים כאן בפסוק. והמשך ביאורו ‘ואראך מתבוססת בדמיך’ וכו’ שהיה שורה עליהם מיאוס כתינוק שלא נרחץ מלכלוכו, ‘ואומר לך בדמיך חיי’ וכמו שפירש”י דאמר לה שאל יפול לבך מזה, דאדרבה עי”ז שאת מאוס תחיי וכל הצלחתך תלוי בזה, דלבא”ה היו עלולים להשתקע בהם וכל הצלחתך היא רק מה שאתה מאוס בעיניהם והם בדלים ממך. והנה לא הוצרכו ישראל לטובה זו רק אחר שהפירו ברית מילה אבל אם היו שומרים המצוה והיו הם מובדלים מהם לא היו צריכים להיות מאוסים בעיניהם וכמו שהיה קודם לכן שהיו המצריים אוהבים אותם, וזה שכפל הפסוק דבריו ‘ואומר לך בדמייך חיי’ פירוש, אמרתי לך הלא יש לך עצה טובה יותר מן העצה הקדומה! דלמה לך להיות חיותך על ידי היסורים ובזיונך בעיניהם הלא יותר טוב לך אם תזהרי במצות מילה ואתה תבדיל עצמך מהם בדם פסח ומילה ועי”ז תחיי ולא תצטרכי לסבול המיאוס והבזיון, וכמו שהיה בעת הגאולה כשהבדילו ישראל עצמן ע”י פסח ומילה כתיב ‘וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים, דמעתה יוכל ליתן להם חן שיאהבום המצרים. וזהו מה שאנו רואים בחוש אשר בגלות הארוך בזה במדינת הגר ומדינת ראמניע אשר בכל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח”כ הולכת ודלה כן הגלות בתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאח”כ, והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר דכל מה שישראל ממעטים בהבדלים שנתנה להם התוה”ק ע”י קיום התורה והמצוה הקב”ה מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים” (בה”ל שמות)
הוא הוא שהפליאו גאוני פולין בחריפותם ורמזו רמז נוקב בסוד קידוש והבדלה:
“אם יעשה היהודי ‘קידוש’ אזי לא יקרב הגוי לעשות ‘הבדלה’, אולם אם לא יעשה היהודי קידוש, הגוי הוא זה אשר יעשה ‘הבדלה'”.
אם יעשה היהודי ‘קידוש’ יקדש עצמו מן העמים (כמאמר הכתוב “קדושים תהיו”) או אז לא יבוא הגוי לעשות ‘הבדלה’ להבדיל את ישראל מן העמים בזרוע (כמאמר הכתוב “ואבדיל אתכם מן העמים”), אולם אם לא יעשה היהודי ‘קידוש’, הגויים הם ובדרכם, יעשו הבדלה.
“יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם, ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים – אז יבוא רוח סועה וסער יעקור אותו מגזעו”… (משך חכמה שם).
באספקלריא המאירה, ראו חכמינו בתורת הנצח את הקורות בדברי ימי ישראל. כמו נבואה נזרקה מפיהם להודיע את העם אשר ימצא אותו באחרית הימים.
מה נואלו איפוא אלו הנוקטים בשיטות המצויות כלפי גלותם של היהודים, “מודדים הם במידה מזויפת ושוקלים במשקל מרמה. סחורות מודדים במטרים וחלב בליטר או בכוסות, הבא למדוד משקה במטרים וסחורה בליטרה הרי הוא משוגע. אלה הם המדינאים החדשים שלנו, הם מודדים במידה בלתי מתאימה, השיטות המתאימות לגבי עמים היושבים על אדמתם אינם מתאימות לגבי מצב היהודים… כשם שמצבנו הוא מיוחד במינו כך גם מיוחדות הן ‘השיטות המדיניות’ שלנו. אלפי שנה הוכיחו עד כמה צדקו שיטות התורה” (עקבתא דמשיחא).
הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
הגר"א וייס שליט"א
