הרב שמואל אשכנזי זצ"ל
איתא במסכת סוטה (כב ע"ב): אמר ליה ינאי מלכא לדביתיה. אל תתיראי מן הפרושין, ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין, שדומין לפרושין. שמעשיהן כמעשה זמרי, ומבקשין שכר כפנחס. ופירש רש"י: הצבועים. כלומר, שאין מראיתם כתולדותם, אלא צבועין מבחוץ, ואין תוכן כברם.
וכתב ר' אליהו בר' אשר הלוי אשכנזי [אליהו בחור; רכח/רכט-שט], בספר התשבי (ערך צבע, איזנא שא): צבע. נקראו האנשים החנפים, רוצה לומר, שאינם תוכם כברם, צבועים. פירוש, שמראים צבע אחר ממה שהם. וכן אמר המשורר האיזובי: והזהר בני מן הצבועים / נשיקתם נשיקה נעתרה [1]. ויש מפרשים. מן הצבועים. פירוש, אדמונים בטבע, וצבע שערם אדום. כי רובם הם רעים בטבע (תשבי, ערך צבע).
על כך מעיר ר' משה קרנר [תקכב-תקצז], בספרו ברכת משה (על הלכות ברכות, ברלין תקצד, עמ' 81, בהערה): כן נמצא בזהר. ובתקון ע, ד"ה בשערא. ונרמז בתורה: שער צהוב, טמא הוא [ויקרא יג ל; לו] … וראיתי בשבילי אמונה (נתיב הד', שביל א) … צהיבות השער יורה על השטות (ודברי) [ורבוי] הכעס. עוד שמעתי. כל אדום – כוזב.
ע"פ תהלים קטז יא: כל האדם כֹּזֵב.
וזה לשון תקוני זוהר, שם, דף קכב רע"א: שערא סומקא מאלין דאתקריאו יראי אלקים! ואולם להלן, דף קכד רע"א: שערא סומקא, צריך לבערא ליה מכל וכל. בגין דאיהו בי דינא … והעבירו תער על כל בשרם [במדבר ח ז].
וראה גם זוהר, יתרו (רזא דרזין), דף עב ע"ד: עינא ברזא דאת רואת פ. דגבינין חוורין ושערא סומקא. אי גבינין דעינוי חוורין, דא הוא בר נש דאצטריכו בני נשא לאסתמרא מניה, כל מלוי ברמאותא, פקיחא איהו, נטיר דבבו – – -
וזה לשון ר' מאיר אלדבי, בספרו שבילי אמונה [חִברו בשנת ה'קיב], הנתיב הרביעי, השביל הראשון (רשה תרמז, דף 67 ע"ב): צהיבות השׂער יורה על השטות ורבוי הכעס.
כנראה, מקורו בספר סוד הסודות המיוחס לאריסטו, שער הכרת הפרצוף: … צהיבות השׂער יורה על השטות וריבוי הכעס ומהירותו [2].
וכשבא אחד המשוררים לדבר בגנות אחד מרופאי האליל, המרמה את מבקשי עצתו, הוא מתארו כאדמוני: רופא פגשתיו, אשאלה: למה אדום לבושך וראשך / האם בגדיך כדורך גת, או מדמי נפשות הרוגיך (המכתם נספח לספר שעשועים, לר' יוסף בן מאיר אבן-זבארה, דפו"ר: קושטנטינא, בערך שלה-שלח. וחזר ונדפס במבואו של ישראל דודזון למהדורת ברלין תרפה, סוף עמ' צג).
ור' יהודה ליב מרגליות [תקז-תקעא], פירש על פי זה המאמר עולה הייתי במעלה אדומים (ראש השנה כב ע"ב): דידוע מס' ש"א [=שבילי אמונה] ושאר ספרים, כי גאלינוס נתן סי', שהאנשים האדומים היא לאות על ערמימותם, וכל נכליהם תוך ומרמה – – – בקשתי להמשך בטבע האנשים הנוטים לרמי' – – – נרתעתי לאחורי ונחמתי לומר, חלילה לי מעשות כדבר הזה. והנני אומר לפניכם כפי האמת – – – (קרבן ראשית, על מסכת ראש השנה, פפד"א תקלח; במהדורת ווארשא תרעב, דף מד ע"ג).
השוה גם דברי ר' יצחק עראמה [בערך קפ-רנד]: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שערוכו' [בראשית כה כה]. הרי הם שני סימנים מתחלפים, בטבעו ומזגו. האחד: האדמימות, המורה על תגבורת האדומה. והשני, רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון היה כשגדל איש יודע ציד [פסוק כז], כי מטבע בעלי האדומה להיות דקי המחשבות והתחבולות, ולזה היה הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה. ומהסימן השני, היה איש שדה[שם] ושונא חברת בני אדם, כמשפט האנשים השחוריים ההרריים (עקדת יצחק, שער כג, פרסבורג תרט, דף קעה ע"ב).
וממנו לקח בן דורו הצעיר, ר' יצחק אברבנאל [קצז-רסט]: וזכר הכתוב, שכאשר גדלו הנערים, כל אחד נמשך למעשיו ולטבעו. כי הנה עשו, להיותו אדמוני רב השׂער, יחס מזגו, כמו שזכרתי [3], לתגבורת האדומה והאדים השחוריים, כן היה איש יודע ציד, כי מטבע בעלי האדומה להיותם דקי המחשבות והתחבולות, וכן היה הוא יודע ציד בנכלים ובמרמות. ומאשר היה שחוריי, היה איש שדה, שונא חברת האנשים ונפרד מקבוצם, כמשפט האנשים השחוריים ההריים (פירוש אברבנאל לבראשית, ר"פ תולדות, הענא תע, דף סח סע"ב).
את פרושו לתורה השלים ביום כ בשבט רנו.
וכבר קדם לו ר' נסים בר' ראובן גרונדי [ע-קלו], בדרשות הר"ן, הדרוש החמישי (קרוב לסופו, מהדורת רא"ל פלדמן, ירושלים תשסג, עמ' רז-רח [4]): … כי היה עשו אדמוני בעל שיער, מורה על רתיחתו ותגבורת חומו … ולכן אמר בעשו שהיה יודע ציד, שהיה בטבעו מוכן אל התחבולות והמרמות, כי כן יתפשׂו החיות, ושהיה איש שדה, מבקש התנועה, בביתו לא ישכנו רגליו – – -
וקדם לר"ן, ר' לוי בר' גרשון [רלב"ג, מח-קד], בפרושו לתורה, ר"פ תולדות: והנה יצא הראשון אדום, והיה כולו בעל שיער כאדרת. וזה ממה שיורה על הפלגת החום הטבעי בו – – – וזה שעשו היה איש יודע לצוד החיות ולרמות האנשים ברוב תחבולותיו.
וכתב ר' ראובן מרגליות, בספרו שיחות חכמים, לבוב [תרפח?], דף 35 ע"א: הגאון מוה"ר משולם זלמן אשכנזי זצ"ל, אבד"ק לובלין, היה צהוב, שערות ראשו וזקנו אדומות. פעם אחת בא לפניו דין תורה, שני אנשים, שאחד מהם היה כמו כן אדמוני. בחום הויכוח קרא השני אותו לגנאי בשם צהוב, באומרו כל הצהובים הם רמאים… שחק הגאון ואמר. דע בני, כי כלל זה אמרו בזמן שרובם של אנשים היו ישרים ומעוטם רעים, אז ציינו את המיעוט בצבע מיוחד. כדאמרו רז"ל בחולין פג ע"ב: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה, לפיכך מנה הכתוב הטהורה; ולהיפוך בעופות, שהטמאות מועטות, מנה הטמאות. עיי"ש. אבל עתה, שהרמאים הם הרוב, לפיכך ציינו שוב המיעוט, היינו הישרים.
עשר שנים לאחר מכן הדפיס מרדכי ליפסון את ספרו מִדֹּר דֹר, ובכרך השלישי (ניו-יורק תרצח), עמ' 289, סימן 2668, מופיע המעשה בסגנון שונה: רבי משולם-זלמן אשכנזי מלובלין מן הצהובים היה. פעם אחת, שמע שני בני-אדם מתקוטטים זה עם זה ואחד מהם צהוב הוא. קפץ חברו ונזף בו: רמאי צהוב!- טעות היא בידך, אומר לו רבי משולם-זלמן. לשעבר, כשרוב העולם כשרים היו, ניתנו סימנים ברמאים, וסתם צהוב חזקתו רמאי. עכשיו, כשרוב העולם רמאים, ניתנו סימנים בכשרים, וסתם צהוב- חזקתו כשר…
המקור הראשון לספור הוא קונטרס כבוד הבית, לר' צבי יחזקאל מיכלזון, אב"ד פלונסק, הנספח לספר בית משולם, לר' משולם זלמן אשכנזי, פיעטרקוב תרסה, דף כד סע"ב – כה ע"א, בהערה: ר' משולם זלמן, מימיו לא כעס על שום אדם. פעם אחת, בא לפניו איזה דין, אשר אחד מבעלי הדינים היה צהוב. כשהתחילו רבים ומתוכחים בדבר משפטם לפני רמ"ז, קרא האחד על בעל דינו, השני הצהוב: כל הצהובים הם רמאים! בקריאה הזאת פגע בכבוד הררמ"ז, אשר גם הוא בעצמו, גם כן היה צהוב קצת. להררמ"ז לא חרה כלל אשר פגע בעל הדין גם בכבודו, אלא פנה אל הלז בצחוק ויאמר: לפנים, עת אשר טרם למדו בני האדם לסלף את דרכם ולהרע איש לאחיו, ורובם היו אנשים ישרים ומעוטם היו רעים, אזי צינו את המיעוט, הצהובים, בשם רמאים וחטאים- – – [אבל] בימים האלה, שהעולם נתקלקל ובני האדם החטיאו את דרכם, ויהי האנשים הרעים והרמאים הרוב, לכן צריך לציין היום את האנשים הישרים, שהמה הִנם בימים האלה המיעוט. וניכרים הם היום בזה להיפך מאשר לפנים, שצבעם צהוב.
מספרו של רצ"י מיכלזון העתיק ר' אברהם הלוי איטינגא, בספרו שיחת חולין (פרק ט [אסיפת גאונים], סעיף ל, מונקאטש תרסט, עמ' כה-כו, ומהמקור האחרון, העתיק, כנראה, ר' ראובן מרגליות, שספר זה היה לפניו ואף רשם בשוליו הערות [5]. ואִלו נוסחת מרדכי ליפסון שונה ומקוצרת, והיא, כנראה, מפי השמועה.
בכמה וכמה פתגמים, השגורים בפי הבריות (ביידיש), מובלטת גנותו של האדמוני. ארבעה מהם נרשמו על-ידי איגנץ (יצחק) ברנשטין, בספרו יודישע שפריכווערטער און רעדענסארטען, ורשה [קרקוב] תרסח:
1. א רויטער (אדער: געלער) איז א רמאי. אן אלגעמיינע פאלקסמיינונג (סעיף 3514).
2. א רויטען (אדער: געלען) מוז מען יונגערהייט פערשרייבן. ווייל מען זאגט געוועהנליך: א רויטער אדער א געלער איז א רמאי. דעריבער ראָט דאָס פאלק, מען זאל איינשרייבען יונגערהייט, אז ער איז געוועזען א רויטער (אדער געלער), ווארום ווען ער וועט אויף דער עלטער גרוי ווערען, קען ער עס אבלייגנען (סעיף 3513).
3. פאר א רויטען / זאל מען זיך היטען. ווייל ער איז א רמאי (סעיף 3515).
4. א געלער / מאכט ניט קיין פעהלער. ווארום א געלער, ד.ה. א רויטער, איז א רמאי און איז א געקאָוועטער יונג (סעיף 939).
והרי תרגומם לעברית:
1. אדמוני (או: צהוב) הוא רמאי. דעה מקובלת בעם.
2. אדמוני (או: צהוב) – חיבים לרשום בצעירותו. כי רגילים לומר: אדמוני, או צהוב, הוא רמאי. לכן מיעץ העם, שירשמו בצעירותו, שהוא היה אדמוני (או: צהוב), כי כאשר יזקין ושערו ילבין – יוכל להכחיש את הדבר.
3. מאדמוני צריך להשמר. כי הוא רמאי.
4. צהוב אינו עושה טעות. כי צהוב, כלומר: אדמוני, הוא רמאי והוא נער מפורזל!
*פרק מתוך ספר אלפא ביתא תניֵתא דשמואל זעירא, הנמצא בשלבי עריכה סופיים.
[1]כונתו לספרו של ר' יוסף האזובי [המחצית הראשונה של המאה היג, למנינם], קערת כסף, שנדפס לראשונה יחד עם בקשת הממין, לר' ידעיה בדרשי, שונצינו רמח. ולאחרונה, בספרו של ב"צ מרדכי חזן, נפלאים מעשיך, ירושלים תשנב, ושם, עמ' ו, מצויה השורה שצִטט ר"א אשכנזי.
[2]שער הכרת הפרצוף נדפס בידי אהרן ילינק, בהערות למהדורתו לדרשת תורת ה' תמימה, לרמב"ן, וינה תרלג, עמ' 42-40, והצִטוט שלפנינו, נדפס שם, ס"ע 40 – ר"ע 41. בתחלת הדברים כותב ילינק (שם, עמ' 40): בספר סוד הסודות המיוחס לארסטו, ונעתק מלשון ערבי לשפת עבר, יש בו שער בהכרת הפרצוף, והנני מדפיס אותו בכאן לפי ההעתקה שעשה לי בטובו הרב החכם דוקטור שלמה שיללער-שיניססי, פרופיסור בקאמברידש, מתוך כ"י שיש שם בעקד הספרים.
[3]לעיל, ע"א: וְסִפֵּר הכתוב, שיצא הראשון ונראו בו סימנים שְׁנַיִם. הא, שהיה אדמוני, וזה מורה על תגבורת האדומה בו, והב, שהיה רב השׂער כאדרת, וזה מורה על האדים העשנים המתרבים בו. והיה אם כן אדומיי שחוריי, שהם היותר רעים שבמזגים כלם בבני אדם. עד שארז"ל, שהאדמוני מורה על היותו שופך דמים [ב"ר, סג ח: אדמוני... כולו שופך דמים]. אולי היה מחלקו של מאדים… שעשׂו היה טבעו ומזגו נוטה לרתיחת הדם ורבוי האדים, אשר זה כלו ממה שיוציאהו בפעולותיו אל הכעשׂ והאכזריות, ושאר המדות המגונות – – -
[4]עי' שם בפרוש בארות משה, לרמ"ל קצנלנבוגן, שעמד על ההבדלים בין רלב"ג ור"ן לבין עקדת יצחק ואברבנאל.
[5]נדפסו בזכור לאברהם, לשנת תשס-תשסא, א, ר"ע שלז.
----------
Rabbi Shmuel Ashkenazi, the Meah Shearim scholar whose pathbreaking research in the field of bibliography expanded the Jewish scholarly field during his eight-decade career, all the while assisting leading academic scholars of Jerusalem, died of complications from COVID-19 on Friday, and was buried on Saturday night in Jerusalem. He was 98.
Born in Jerusalem and educated as a devoted disciple of Rabbi Yosef Tzvi Dushinsky of the Edah HaChareidis, the stringent religious sect, Shmuel Ashkenazi (ne Deutsch) began to publish articles in every major (and minor) journal and forum of Torah scholarship from the age of 18 in 1940, continuing until his death. He was a fierce reader; he read every single literary newspaper and magazine in Israel. He was renowned for regularly sending correction letters to the editor, which would then lead to correspondence with individual authors, which in turn established lifelong friendships.
From this point and throughout his career, Reb Shmuel regularly prepared bibliographies of the leading scholars of his day, appearing in the pages of their memorial volumes, and all of the leading scholarly and traditional rabbinic journals regularly included his bibliographical essays, with their titles ranging from “A Collection of Initials and Abbreviations” and “Errors in Books,” to pieces on such niche topics as “Maimonides as a Translator from Talmudic Aramaic to Mishnaic Hebrew” and “‘Adventure’ of a Non-Existent Passage in the Talmud Yerushalmi.” These are among the hundreds of articles and reviews published during his lifetime.
During the late 1940s, he wrote dozens of entries in Mordechai Margaliot’s multivolume Encyclopedia of the History of the Great Men of Israel (1946-1950), as well as entries in the Encyclopedia Hebraica and other encyclopedias that were issued from the Masada Publishing House. He served as an editor of rabbinic works at the Mosad ha-Rav Kook. The following decade, working on behalf of Rabbi Menachem Kasher, he edited the Kasher Passover Haggadah (1960), which has been praised as one of the most important scholarly editions of the Passover Haggadah ever published.
In 1959, he published a small volume of 660 questions and answers filled with trivia related to biblical passages; several years later, in 1963, came a collection of more than 500 Yiddish proverbs and commentary. Two years later, in 1965, Reb Shmuel, together with Dov Yarden, published a Thesaurus of Hebrew Abbreviations, which Reb Shmuel followed six years later with a compendium edition of 4,000 abbreviations, which had been overlooked in the earlier edition. In 1967, Reb Shmuel published a monograph-length review essay of the Even-Shoshan Dictionary of the Hebrew Language. His review of the definitive tome appeared on the pages of several issues of the Academy of the Hebrew Language journal Leshonenu. His analysis, criticisms, and praise of the work remain a model for how to review linguistic scholarship; and his corrections were later incorporated into subsequent editions. In 1969, Reb Shmuel co-edited the classic Thesaurus of Proverbs and Parables from Medieval Jewish Literature by the late professor Israel Davidson of the Jewish Theological Seminary, who had died 30 years earlier. From the early 1960s until the 1980s, Reb Shmuel edited a new edition of the monumental Talmudic encyclopedia Pahad Yitzhak, by the 18th-century Ferrara-born Italian rabbi and encyclopedist, Isaac Lampronti, reissued by the Mosad ha-Rav Kook publishing house in Jerusalem.
From the death notice:
"Our pride and glory is no more! It is a dark day, for with a broken heart we announce the passing of our father and grandfather. From a tender age, he toiled in Torah from the crack of dawn until long after the midnight oil ran dry. He was a superlative Torah scholar, expert in every single discipline of Torah, all of it at his fingertips. The greatest Torah leaders and saintly rabbis from around the globe were his regular company, and with good cheer he would enlighten them by drawing on his comprehensive knowledge of all things Torah, for his lifelong study made him master of esoterica, arcana, and trivia. He was humble through and through, and never took pride in his accomplishments. With humility and patience he bore his suffering, accepting God’s judgment with love and without complaint. He founded and ran charities for many long years, and he loved helping everyone with joy and with heart. To the very end, he was exceedingly punctilious about praying with a quorum at any cost. Throughout his life, he tread the path of Halacha with exceptional modesty and an elemental fear of Heaven. He wore the raiment of genuine, humble grace that belonged to the great Torah leaders of yore, now denizens of Jerusalem On High, at whose feet he studied. He was a favorite disciple of our master, the firebrand of Torah, R. Yosef Tzvi Dushinsky (may his merit protect us). He fulfilled the mitzvah of honoring one’s parents painstakingly and with utmost devotion, through which he merited living to a ripe old age. He remained brimming with vim and vigor until he breathed his last.
But the impact of his scholarship cannot be appraised in his hundreds of publications alone. He saw himself as a resident of the Republic of Hebrew Letters, that space where intellectual discourse and conversation exists beyond physical limits, and in scholarly settings and publications. He was always available to assist scholars with their research.
From 1967 until his retirement decades later, Reb Shmuel worked at the Institute for Hebrew Bibliography at the National Library in Jerusalem, where he launched their project the Bibliography of the Hebrew Book. His mandate was to establish a “national bibliography of the Jewish people; and detailed description of all Jewish literature printed in Hebrew characters, for all types and in all languages. The bibliography includes most of the books, pamphlets and magazines printed in Hebrew, Yiddish, Ladino, Judeo-Arabic, and other Jewish languages, found in collections in Israel and abroad, starting from the beginning of Hebrew printing (in 1460 or so) through 1960.” In 1994, the Institute for Hebrew Bibliography released their first edition of the Bibliography of the Hebrew Book, which continues to be updated by the National Library of Israel.
Even after his retirement from the National Library, Reb Shmuel would visit the library each Tuesday and meet with scholars—young and old—and was available to assist with whatever research question. Nearly 20 years ago, in recognition of his contributions to the study of Hebrew language books and manuscripts, Reb Shmuel was appointed as an honorary board member of the prestigious literary society Mekizei Nirdamim (literally, “Rousers of Those Who Slumber”), founded in the 1860s in Eastern Prussia, moved to Berlin in 1884, and then to Jerusalem in 1934, where it continues the mandate to publish Hebrew books and manuscripts that had never been published or have been long out of print.
Over the past two decades, a circle of his students began to regularly sit with him, going through every book in his home library. They would peruse each book, study every relevant page of marginalia, and study the notes and prepare mini-essays of his writings. (Reb Shmuel only used a typewriter; he never used the internet or even a computer.) The result was (to date) a series of three volumes, nearly 2,000 pages, composed of hundreds of chapters that each trace the development of Jewish customs and laws, and provide the sources to rabbinic expressions, popular proverbs, and obscure Jewish sayings. In each entry Reb Shmuel would proceed in his inquiry into a study of an anecdote that was recorded in a contemporary book or newspaper—and by contemporary, he meant anything from 1940 until today. He would show its development throughout the wide expanse of Jewish history and literature. Everything that he wrote was woven with his rich bibliographic knowledge, including his corrections to whatever authors had previously written. Everything that he wrote represented an encyclopedialike gathering of information on thousands of topics culled from thousands of Hebrew books, many very rare or unknown.
Nearly a decade ago, I had the opportunity to meet Reb Shmuel, when I was brought to his home in Batei Ungarin, in the Meah Shearim neighborhood of Jerusalem. As soon as I entered, I was overwhelmed by the floor-to-ceiling bookcases. I had heard that Reb Shmuel had the policy to purchase a new book every single day from when he turned 18, which he would then not only read, but heavily annotate and often review in print and more often than not, would establish a correspondence with the author.
Following our meeting, I joined an effort to raise funds for the publication of his works. As part of my efforts in this project, I embarked on a reconnaissance mission to speak with those leading academicians in Jerusalem (and around the world) who might have interacted with Reb Shmuel during the course of their work. Lucky for me, it was not difficult.
As noted in a testimonial by professor Sid Leiman of New York, Reb Shmuel was “bibliographer, bibliophile, and book collector, and his encyclopedic knowledge of all of Hebrew and Yiddish literature remains unparalleled in our time.” His collected writings are an intellectual treasure trove, “covering a wide range of topics in the field of Jewish Studies. Aside from his scholarly distinction, R. Shmuel Ashkenazi wrote in an elegant Hebrew with its own special charm. Not only did he advance discussion, but he did so in an aesthetically pleasing manner. For those of us who knew him personally, he evinced the same charm in his personal relationships that he did in his writings.” Of our project to publish Reb Shmuel’s writings, Leiman wrote to us: “Let it be said openly: this three-volume set will enlighten every reader and will significantly advance scholarship. Anyone concerned with advancing the cause of quality Jewish scholarship will take special delight in the publication of these volumes.”
About the range of Ashkenazi’s correspondences, Leiman wrote:
During his lifetime [Ashkenazi] corresponded with the greatest Jewish scholars and bibliographers the world over. They wrote to him, for only he could solve the countless historical and literary problems that stumped them. Suffice to list among those who consulted him: Gershom Scholem (distinguished Jewish historian); S.Y. Agnon (Nobel Prize laureate); Judah Leib Maimon Fishman (Minister of Religions, Israel); and a stellar list of prominent Jewish historians, rabbinic scholars, and bibliographers, much too long to list here (e.g., Simha Assaf; Israel Ta-Shma; Meir Benayahu; A.M. Habermann; Avraham Yaari; and Naftali Ben Menahem).
To date, several volumes have appeared, with funding being the only cause for the delay in the publication of the next two volumes of his scholarly correspondences. Following Reb Shmuel’s passing this weekend, our group reconvened and recommitted ourselves to bringing the two-volume epistolary collection of his Hebrew letters with dozens of leading scholars and rabbis (some of whom are named above) to its publication. We are sending the manuscript of some 950 letters in Hebrew, fully annotated, covering nearly 1,000 pages, to press this week, and it will be published in print by the end of the 30-day period of mourning for Reb Shmuel.
Former editor of Mekizei Nirdamim’s journal Kobez Al Yad, Shulamit Elizur, a professor at the Hebrew University of Jerusalem, once wrote to me about Reb Shmuel:
I am unequal to the task of adequately singing the praises of Rabbi Shmuel Ashkenazi, an erudite bibliophile. His familiarity with rabbinic writings from throughout Jewish history is unparalleled, and he is well-versed in the research literature of academic Jewish studies as well. I first met Rabbi Shmuel Ashkenazi through my teacher, the late Professor Ezra Fleischer. Prof. Fleischer, who was one of the greatest scholars of all time, would often chat with Rabbi Ashkenazi on scholarly topics, and he was careful to send Ashkenazi every article or book he published, knowing that in return he would receive enlightening comments on his work. When I began my own research, Prof. Fleischer instructed me in turn to send my publications to Rabbi Ashkenazi, and I too was privileged to learn a great deal from his comments. It once happened that I was searching for a particular midrashic theme which was alluded to in a liturgical poem (piyut), and although I consulted the leading scholars of Jerusalem who responded that it was a wellknown homily, I was unable to locate its specific source. In my hour of need, I turned to Rabbi Ashkenazi, who immediately gave me several references. It emerged that every one of these references postdated the piyut by almost a thousand years, and that this ancient tradition alluded to in the poem had been transmitted orally for that long period before being committed to writing in the later midrashim. Rabbi Shmuel Ashkenazi’s correspondence is a tremendous resource of Torah and scholarship. Every paragraph encapsulates a great deal in just a few words, and sometimes even with allusions whose explication require deep learning. The admirers of Rabbi Ashkenazi are doing a great service to the scholarly community by publishing his letters, and this project is richly deserving of support. I hope that the editors of the volume will add short explanations to Rabbi Ashkenazi’s brief allusions. The value of the book will be particularly enhanced if they include detailed indices to guide scholars to the many pearls of wisdom hidden within it that might easily escape the eyes of most readers.
Also from the Hebrew University of Jerusalem, professor Chava Turniansky, the great scholar of Yiddish literature and translator of the Memoirs of Glikl, wrote to me:
Many years ago, when I was studying towards my PhD in the Yiddish department at the Hebrew University, I had the privilege of making the acquaintance of Rabbi Shmuel Ashkenazi at the National Library in Jerusalem, where he was then employed as a researcher for the Hebrew Bibliography Project. From our first conversation, which began with a question that I asked and which he answered, he followed my studies and research for many years. Until that day I had never met, and I have not met in the subsequent thirty-five years, a greater Talmid Hakham than Rabbi Ashkenazi. His total command of Jewish sources, ancient and modern, and their commentaries, his knowledge of tradition and ritual, of Jewish life throughout the ages, and his deep familiarity with the intricacies of Yiddish literature make him unique. His wide and deep knowledge (leading me and others to refer to him as a walking encyclopedia) is accompanied by rare generosity, a constant willingness to share his knowledge with others, to teach and explain, enlighten and edify, and always with warmth and a welcoming smile. His books give articulate testimony to his generous nature. They reveal unknown worlds, they guide and teach with exemplary clarity, demonstrating to the reader the importance of accuracy and care, encouraging him or her to stick to the text in order to avoid errors. His sage comments on innumerable books do the same, remaining faithful to the text and explicating it fully. For many researchers in the field of Jewish studies, Rabbi Shmuel Ashkenazi’s books sit on the closest bookshelf, and they travel from there to the work desk on a regular basis. I cannot calculate how much Reb Shmuel has taught me (and continues to do so, through his books). No less important, and perhaps more so: he taught me how to learn, how to ask questions of the text and how to search it for the answers. His scholarship accompanies my research constantly, and if my own works have achieved some success, he has a significant portion in that success.
Professor Zeev Gries, a leading scholar of the history of Jewish bibliography and author of The Book in the Jewish World, 1700-1900 (2007), wrote to me:
I was a PhD candidate who published his first article on “The Editing of Zava’at haRivash,” in Kiryat Sefer, when Reb Shmuel met me, near the entrance to the Judaica reading room of the National Library in Jerusalem. He introduced himself and said he read my article and has several comments on it. I did not know him then, but as an employee of The Hebrew Bibliography Project, and was surprised to find behind his corrections and comments a great scholar, who mastered the history of the Jewish book and its content, in manuscript form, as well as in a printed form, as no one else I knew among my teachers and peers. I did not know at this meeting how much I had to feel flattered by the humble additional wish he expressed: “Please let me read whatever you write.” My face was marked with an impression: “It is not to be true,” since my experience was that very few scholars I knew in the academic world, would have made such a generous offer to a young student. Reb Shmuel laughed and said: “You would not believe it, but professors such as Israel TaShma and others stand in line waiting for my comments on their articles and books.” In other words he ensured the nonbeliever of his unique stature among famous scholars, of which at that time I knew nothing, in order to convince me he is serious, and really wishes to read the writings of an unknown PhD candidate. Since that very meeting I was blessed and had almost every article or book given to Reb Shmuel, returned to me with corrections and comments, on the manuscript. These comments and corrections were always the best I could dream of, helping my expertise on the history of the Jewish book, reach the cutting edge of the field. … Now at an old age when Reb Shmuel is hard pressed to walk far out of his home in Batei Ungarin in Jerusalem, we all should help him collect all his writings and publish it, including the many letters written through the years. These letters are but part of a great treasure we must keep for us and for generations to come.
Without the use of a computer, Reb Shmuel gained his full knowledge of Jewish history and literature by reading its written word in the thousands of books that he studied and knew so well, but also by talking with mentors from his childhood, colleagues throughout his life, and learning from his students. On that day nearly a decade ago at his home in Jerusalem, I asked permission to sit at his desk and strike a few keys on his typewriter, the very system that he used to share his knowledge with the world, and felt an even deeper connection to Reb Shmuel and his literary output.
The great Jewish bibliophile and scholar was active until his final days, working on his research and writing and on the preparation of his upcoming works. If we are to take the traditional well-wish of biz hundert un tsvantsik (“to 120”) quite literally, that would mean that Reb Shmuel had at least another 20 years of writing in him. It is up to us to continue his legacy.
Menachem Butler
