מעלת האברך

 א]. יש בחור או אברך חלש שמתאמץ בלימוד התורה

מה שבכוחו לעשות ומרגיש נחיתות כלפי הלומדים, אבל

בשמים אפשר שתורתו עושה יותר נחת רוח ליוצרו, ואמנם

העולם צריך להתנהל לפי גודל החכמה, אבל דיני שמים

והנהגתם לחוד. ולכן רואים אברכים שלא זכו לדרגות מיוחדות

בלימוד התורה הקדושה וזכו לבנות בית של בנים וחתנים

לתפארת, וזה מלמד שתורתם ופשטותם היתה רצויה לפני

המקום, ואין אדם יודע כמה גדולה מעלת תורתו.

התואר 'אברך' הוא התואר המקודש והנעלה ביותר, אברך

שלומד תורה כי נפשו חשקה בתורה זה הדבר הנעלה ביותר.

אברך שלומד תורה ושומר את עצמו מכל מיני פיתויים קדוש

יאמר לו. שואלים מישהו מה אתה עושה, הוא עונה אני אברך

פשוט, אני סתם אברך. זה טעות גדולה, אין דבר כזה סתם

אברך, כל אברך הוא כמו ספר תורה, וכי יש סתם ספר תורה???

כל אברך הוא בשיא, הוא הדבר הכי גדול שיכול להיות, וגדלותו

נקבעת כפי מה שהוא עושה לפי הכשרונות שנתנו לו

מהשמים.

וזהו מה שאמרו במדרש על אגריפס המלך

שביקש להקריב אלף עולות ביום אחד, שלח ואמר לכהן גדול

אל יקריב אדם היום חוץ ממני, בא עני אחד ובידו שתי תורים

אמר לכהן הקרב לי את אלו אמר לו המלך ציוני אל יקריב אדם

היום חוץ ממני, א"ל אדוני כהן ארבעה אני צד בכל יום, אני

מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אין אתה מקריבן אתה

חותך פרנסתי, נטלן והקריבן, נראה לו לאגריפס בחלום קרבן

עני קדמך. שלח ואמר לכהן לא כן צויתיך אל יקריב אדם חוץ

ממני היום, א"ל אדוני המלך בא עני כו' א"ל יפה עשית כל מה

שעשית''. מזה נלמד שאין אדם יכול לשער איזו תורה ואיזה

מעשים טובים מתקבלים ועושים נחת רוח יותר לפני השי''ת.

ב.] ובפסוק נאמר ''ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל

מעמך'', וביאר הנצי"ב ב'העמק דבר' שהכונה 'שואל מעמך'

שלכל אחד יש תפקיד שונה בעבודת השם, ואת זה דורשים

ממנו. השי''ת ברא לכל יהודי תפקיד אישי, ואת זה דורשים

הימנו, ומי שממלא את התפקיד שלו הוא האדם השלם, והוא

עושה הרבה נחת רוח להשי''ת, ואם האדם יבצע את התפקיד

של השני זה לא יוביל אותו לשלימות. כל אחד שעובד את

השי''ת במקום שלו בשלימות, הוא נחשב בשמים ומעריכים

אותו כמו גדול הדור, וכי מחמת שהשני קבל כשרון ויכולות

יותר, או מעמד יותר חשוב, החשיבות שלו תהא יותר,

החשיבות והערכה והנחת רוח להשי''ת היא לפי עבודת ד'

בשלימות במקום שהעמידו את האדם מן השמים.

והדברים מאוד נחוצים לדור שלנו, שהוא דור של פרסומת

ושיווק, והכל נעשה בקול רועש ומסחרר. ויש הערכה לאנשים

עם מעמד בציבור, אבל כל אותם אברכים ת''ח שיגעים בתורה

ומתמסרים לעבודת ה', יושבים בפינתם ונלחמים ביצרם, הם

חיים ללא הערכה ציבורית וללא תהילה ופרסומת. ויש כאלה

שהדבר צורב את ליבם, ודרוש לזה עבודה לבנות בנין של חיים

פנימיים.

ומעשה ארע אצל מרן ה'אילת השחר' זצ''ל שבחור אחד

התיעץ עימו על שידוך מסוים, ושאלו הגרא''ל מה אביך עושה,

והבחור השיב בניגון שהיה נשמע בו נימה של זלזול 'אברך',

והגיב הגראי''ל חוששני שאין לאותו בחור עוה''ב, שהרי אמרו

בגמ' סנהדרין צט: שהאומר "מאי אהנו לן רבנן" דינו כאפיקורס.

ואם כן המזלזל בלבו מה יש כבר באברך כולל הוא בגדר

אפיקורס, שאינו מבין שכל שעת לימוד של אותו אברך

משפיעה שפע רב בכל העולם.

עוד שאלו את הגראי"ל זצ''ל הובא בחוברת נסיכי ארץ עמ' ל''ז אברך

שלומד בעצלתיים, מפטפט, לא לומד טוב, כבר שנים רואים

אותו לומד רק שלש שעות ביום, ושאומרים לו שיצא לעבוד,

הוא עונה שפעם בכמה שנים אני מצליח לתפוס זמן אחד שאז

אני לומד בהתמדה, ובשביל תקופה זו שווה לי הכל. והגרא''ל

ענה מיד הכל שווה, הכל שווה, לזמן ההוא, נכון , הוא צודק!

והגמרא מכות כ''ד. דורשת את הפסוק "ואת יראי ה' יכבד

- זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה

עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו רבי רבי, מרי מרי ,

וקשה במה הוא רבו וצע''ג. ויתכן שיהושפט עצמו גם כן היה

גדול בתורה, והיה צדיק גמור ונשגב, אבל הוא היה מלך, אבל

כשהוא ראה את האברך שלומד תורה בלי לקבל הערכה מאף

אחד הוא היה כביכול מאבד עשתונות, והיה נעמד מכסאו

ומכתיר אותו בתואר "רבי ומורי". והכונה רבי בגדלות פנימית,

ב"הצנע לכת עם אלוקיך", כי באמת יש כאן פן של גדלות,

שאין מה שישוה לה.

והחזו''א היטיב לצייר את העולם הפנימי של תלמיד חכם

''ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים

ונראה כבן אדם. אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה, וחי

חיי אצילות ומרומם על כל תהילה''. מבחוץ נראה שהוא בן

אדם, אבל בחיים הפנימים שלו הוא מלאך.

ג] ומצינו בחז''ל את הערכה דווקא לאותם לומדי התורה

בהצנע בלי הערכה ופרסום, דבגמ' עירובין כ''א: ''דרש רבא מאי

דכתיב 'לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נראה אם פרחה

הגפן פתח הסמדר הנצו הרימונים שם אתן את דודי לך'. לכה

דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה רבש''ע אל

תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות ושבועת שוא

ושבועת שקר. נצא השדה בא ואראך תלמידי חכמים

שעוסקין בתורה מתוך הדחק וכו' שם אתן את דודי לך, אראך

כבודי וגודלי שבח בני ובנותי''.

ומבואר שהשבח שבו משתבחת ומתפארת כנסת ישראל

הוא באלו העוסקין בתורה מתוך הדחק. ושמעתי מהגר''א

אריאלי שליט''א שלא מוזכר בגמ' שכנסת ישראל מראה

לקב''ה תלמידי חכמים מפורסמים, או תלמידי חכמים נושאי משרות, לא מפורסמים, אלו התלמידי חכמים שלומדים תורה

לא מתוך פרסום ואין להם כבוד, אבל נפשם חשקה בתורה, הם

השבח שאנו מראים להשי''ת, הם הכתר והם היהלום של עם

ישראל.

ד] וכן נאמר בנביא ''כה אמר ד' השמים כסאי והארץ

הדום רגלי'', כל הבריאה כולה, השמים הם הכסא של הקב''ה,

והארץ זה הדום רגליו, ''איזה בית אשר תבנו לי, ואי זה מקום

מנוחתי'', כלומר הקב''ה ברא את כל העולם, וכל העולם שלו,

ומה אנו יכולים לבנות בשביל הקב''ה, ''ואל זה אביט, עני ונכה

רוח וחרד על דברי'', הקב''ה אומר כל העולם הזה אינו חשוב

בעיני, יש לי פינה אחת שאותה אני מעריך, ומשם אני מקבל

נחת, זה מאותו אדם עני ושפל רוח, אבל חרד על דברי, יהודי

בן תורה בלי כבוד, בלי פרסום, לומד תורה הקדושה, ועושה

את רצון הקב''ה, הוא הנחת שיש לקב''ה בעולם.

ה] ונראה עד היכן הדברים מגיעים, דחשיבות אדם

נקבעת לפי מילוי התפקיד שלו, דבגמ' תענית כ': מובא על אדם

ששמו אבא אומנא [ונקרא כך, משום שמלאכתו היתה הקזת דם. והעוסק

במלאכה זו נקרא "אומנא"], הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא

דרקיעא [היה בא לו שלום מהישיבה שברקיע, דהיינו, שהיתה בת קול

אומרת לו: שלום עליך] כל יומא. ולאביי היתה באה אותה בת

קול כל מעלי יומא דשבתא [כל ערב שבת]. דהיינו, פעם אחת

בשבוע, ביום שישי. ואילו לרבא היתה באה אותה בת קול רק

כל מעלי יומא דכיפורי [כל ערב יום כיפור]. דהיינו, פעם אחת

בשנה, בערב יום כיפור.

הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום מעלתו דאבא אומנא. שאבא אומנא

היה לכאורה אדם פשוט, ובכל זאת היתה מעלתו גדולה כל כך,

עד שהיה בא לו שלום מהרקיע כל יום. ואילו הוא, אביי, שידע

בנפשו שהוא תלמיד חכם וצדיק, לא זכה לכך אלא פעם אחת

בשבוע.

אמרו ליה: אין לך להצטער על כך, כי לא מצית למיעבד

כעובדיה דאבא אומנא [אינך יכול לעשות כמעשיו הטובים של אבא

אומנא]. ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא?

דכי הוה עביד מילתא [שכאשר היה עוסק במלאכתו, הקזת הדם],

הוה מחית גברי לחוד, ונשי לחוד [היה מושיב את האנשים לחוד, ואת

הנשים לחוד, מחמת צניעות]. ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא,

נקב היתה תקועה הקרן שמקיזין על ידה דם. דהוות בזיעא כי כוסילתא והיה לו מין לבוש, שהיה בו נקב קטן, ובאותו

דכי הוות אתיא ליה איתתא שכאשר היתה באה אליו אשה

להקיז דם, הוה מלביש לה היה אבא אומנא מבקש ממנה ללבוש את

הבגד הזה, כי היכי דלא ליסתכל בה כדי שלא יצטרך להסתכל בבשרה

כלל. שלולא אותו בגד, היתה האשה צריכה לגלות את בשרה

כדי שיוכל לתקוע שם את הקרן ולהקיז דם . אבל עתה, שהיתה

האשה לובשת בגד זה, לא היתה צריכה לגלות מבשרה כלום,

שהרי הבגד כבר נקוב ועומד. ואין צריך אלא לתחוב הקרן

בגופה, ולהקיז דם.

עוד מספרת הגמרא ממעשיו הטובים של אבא אומנא:

והוה ליה דוכתא דצניעא ]והיה לו, לאבא אומנא, מקום צנוע,

שאינו גלוי לעין כל[, דשדי ביה פשיטי דשקיל ]ששם היו הבאים להקיז

דם מניחין את הפרוטות שהיה עליהם לשלם בשכרו[. ולמה נהג אבא

אומנא כך, שכל אחד יניח בעצמו את השכר, ובמקום צנוע-

כדי שלא יתביישו אלו שאין להם מה לשלם. דאית ליה - שדי

ביה ]מי שיש לו מה לשלם - היה מניח שם את המעות[. דלית ליה - לא

מיכסיף ]ומי שאין לו, ולא יכול היה לשלם, לא היתה לו בושת פנים בכך.

שהיות והקופה היתה במקום צנוע, וכל אחד שם בעצמו את המעות, אף אחד

לא היה יודע מי שילם ומי לא[.

כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן ]כאשר היה מזדמן אליו תלמיד

חכם להקיז דם[, אגרא מיניה לא שקיל ]לא היה נוטל ממנו תשלום[. ולא

רק זה, אלא שבתר דקאי ]אחרי שקם התלמיד חכם מהקזת הדם[ -

יהיב ליה פשיטי ]היה אבא אומנא נותן לו מעות משלו[, ואמר ליה: זיל

בריא נפשך]והיה אומר לו: לך וקנה לך דבר מאכל, והברא את עצמך[.

שואל הרב גדליהו שליט"א: והגמ' תמוהה וכי אבא אומנא

למרות חסידותו יותר היה גדול מאביי, והרי אביי ורבא חיברו

את הגמ', דהש''ס הוא הוויות דאביי ורבא וצ''ע.

ובספר 'ימלא פי תהלתך' )תורה, עמ' קצ''ח ( כתב דאביי ודאי

היה יותר גדול מאבא אומנא, ורק דאבא אומנא היה לו תפקיד

להיות מקיז דם ומכח זה היה לו נסיונות קשים, ולכן היה לו

דרישת שלום מהשמים, ואביי שהיה ראש הישיבה לא היה

תפקידו להיות מקיז דם ולא היה כאלו נסיונות. ואביי מתחילה

חשש שיש לו איזה חסרון שלכן אינו מקבל כל יום ד''ש

מהשמים, וענו לו דאי''ז חסרון באביי אלא העמידה בנסיונות

של אבא אומנא גרמה שיהא זכאי לקבל ד''ש בכל יום

מהשמים. ובודאי ההלכה היא כאביי ללמוד תורה ולא להיות

מקיז דם, מכל מקום אבא אומנא כך נקבע מהשמים שהוא

יהא מקיז דם והוא עמד בשלימות בתפקיד ולכן הגיע לו ד''ש

בכל יום. ]ויתכן דענינה של דרישת שלום אינו מורה על יותר גדלות אלא

המטרה לעודד ולחזק את האדם לעמוד בנסיונות[.

והנה אבא אומנא התפקיד שלו היה להיות המקיז דם,

זאת השליחות שלו בעולם, הוא יכל לומר אם זה התפקיד שלי

אני לא אדם חשוב, אם הייתי ראש הישיבה כמו אביי אז הייתי

שווה, אבל אני נבחרתי לתפקיד של מקיז דם, ואין לי בכלל

חשיבות בשמים, ואז גם יכל להקל בעצמו בכל מיני דברים.

אבל הוא לא נהג כך, גם בתפקיד הזה הוא עשה את

המקסימום, הוא מסדר חדר המתנה לנשים בנפרד, תופר חלוק

מיוחד, לוקח כסף רק ממי שיש לו, מחלק כסף לת''ח, ומכח מה

שקיים את התפקיד שלו בשלימות זכה להערכה מיוחדת

לקבל שלום כל יום מן השמים.

ו] והנה עיקר החולשה בדור שלנו, שאין לבני התורה

הערכה עצמית, הם מרגישים אפס, ועוד הרבה בני עליה

מרגישים יאוש, הם רוצים לזכות להיות מחוברים ללימוד

התורה ולקבל שייכות לכל עניני עבודת ד' והם מרגישים

מטפסים על קירות - ולכן אביא מדברות קדשם של רבותינו

שדוקא מכח קטנות הדור האחרון כל לומד תורה מעלתו גדולה

ונוראה.

הגרי''ל ממיר זצ''ל ב'דעת תורה' )פרשת שלח לך( וז''ל ''בן

ישיבה כיום המתייגע היטב על תורתן של הגדולים אשר

מדורות שלפנים ולפני פנים, ועם כל יגיעתו ועדיין אינו עומד

על דבריו של אותו הגדול, אבל סוף כל סוף יתכן והינהו יותר

גדול מן אותו הגדול עצמו, באמת כי אין ספק בזה, אלא שאי

אפשר לדבר על זה כל כך, מן הדברים האלה עלולים עוד

להתהוות בעלי גאוה, אולם הלא ודאי כן, הוא הדבר בחושך

נורא כזה אשר לא יודעים אנחנו מה שאנחה אחת בדורנו אנו

יכולה לפעול למעלה ראש, כיום הנה בני ישיבה ודאי יתכן כי

הם גדולים יותר מאלה הגדולים אשר מדור שלפנים''.

''מצאתי ראיתי כדברים האלה בס' שבחי ר' חיים ויטאל

ז"ל וז"ל פ"א שאלתי )היינו ר' חיים ויטאל ז"ל( למורי ז"ל הוא האר"י

ז"ל איך היה אומר לי שנפשי היא מעלה כל כך כנזכר בשער

הגילגולים באורך, והרי קטן שבדורות הראשונים היה צדיק

וחסיד שאין אני מגיע לעקבו, ויאמר, דע כי גדולת הנפש אינה

תלויה כפי מעשה האדם רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה

קטן מאוד בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי

בדורות האלו הקליפה גוברת מאוד מאוד עד אין קץ מה שאין

כן בדורות הראשונים, ואילו הייתי אני באותן הדורות היו מעשי

וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים, אשר על כן שלא

אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה

צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים''.

''הכבוד שקבל למשל הגרע"א ז"ל לא בא מילדים קטנים

כי אם מגאונים וגדולים, כל מדרך כף רגלו של הגרע"א ז"ל היה

מוקף בכבוד הכי גדול, ובן תורה כיום הנה תחת כבוד, הנהו גם

שובע די בזיון ובכל זאת מתאמצים ועומדים על מעמדם, הלא

ודאי כי בן ישיבה הלז יתכן יהיה והוא גדול מן הגדול שלפנים

ז"ל'', ע''כ דבריו.

ובספר 'לשמש שם אהל' )ח''א עמ' תקס''ה ( נכתב ''באחד

משיחותיו של רבי משה שמואל שפירא זצ''ל הביא את דברי

הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל אודות בחורי ישיבה לפני

המלחמה בתקופת ההשכלה רבי ברוך בער אמר הרחוב סוחב.

כוח ההשכלה הוא אדיר, חללים רבים הפילה ועוד ידו נטויה, כל

מי שהתנדב רוחו היום להישאר בד' אמות של הלכה והוא

בישיבה קדוש יאמר לו, הוא ללא סרק וספק חשוב בעיני ד'

כמו רבי עקיבא איגר בדורו. לכן היה ר' ברוך בער מחבב מאוד

את כל בחור ישיבה ואף לפעמים מנשק אותם. הוסיף ראש

הישיבה אם כך אמר על דורו מה נאמר על הדור שלנו כשכל

אחד יכול לצאת לרחוב ללא מאמץ כל תאוות של עולם הזה

פרוסות לפני כל בחור מי מעכב בעדו לצאת ולהתדרדר רק

חשקו להישאר במקום תורה. לכן עלינו לדעת כי כל בחור

ישיבה אף אלו שלא לומדים רוב שעות היום אולם הם בתוך ד'

כותלי הישיבה הם קדושים הנמנעים מלהיטמא ברחוב''.

ובספר מוסרי קלצק מובא מהמשגיח רבי נתן ווכטפוגל

זצ''ל שסיפר ''אחרי פטירת רבי אהרן )קוטלר( זצ"ל באו אלי כמה

מבחורי הישיבה ואמרו מה יהיה עם העתיד, מי יהיה מנהיג

הדור, וסברו שהישיבה תיסגר. סיפרתי להם חלום שחלם הג'

הר' יענקל שיף שליט"א קודם פטירת רבי אהרן זצ"ל, שראה

בחלום איך שאליהו הנביא ישן במטה, ובא אליו החתם סופר

ורצה להקיצו ונענע אותו אבל לא פעל כלום עד שהלך לו.

ואח"כ בא רבי אהרן זצ"ל ורצה להקיצו ולא היה יכול בשום

אופן להקיצו והלך לו. ואח"כ באו אליו בחורי ישיבה רגילים

כמו שלנו והלכו גם הם להקיצו ומיד הקיץ. ואמרתי דחלום זה

בא ללמדנו שאע"פ שבדורנו אנו דור יתום בלא מנהיגים עם כל

זה יש בכח של כמה בחורי ישיבה להביא הגאולה השלימה''.

ז] עוד יש להוסיף, דפעמים שיש טרדות וקשיים, וקשה ללמוד

גמרא, וזה גורם לאבד הזמן, אכן ברור שיש חשיבות לכל לימוד תורה

כמבואר בתנא דבי אליהו ) זוטא , פרק ב'( מכאן אמרו אפילו אם אין בידו

של אדם לא מקרא ולא משנה אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק

שם ל"ו 'ואחות לוטן תמנע' אפילו הכי שכר תורה בידו. נמצא שיש

לאדם לשמוח על כל מילה של תורה שזוכה ללמוד שאותו מעט ערכו

הרבה מאוד.

והשל''ה בתולדות אדם ) בית אחרון י' בהגה( וז''ל ''ראיתי וקבלתי אף

מי שהוא עם הארץ גמור ומצטער מאד על מיעוט הבנתו ואינו מבין

שום דבר, וקורא בכל לבו שמות של תורה שבכתב ותורה שבע''פ, כגון

שמזכיר שמות חמשה חומשי תורה, חומש בראשית שמות תורת

כהנים חומש הפקודים חומש משנה תורה, ואח''כ מזכיר שמות כל

פרשה ופרשה מהחומש וכו' ואח''כ שמות נביאים ראשונים ואחרונים

וכתובים, כגון יהושע שופטים וכו' ואח''כ שמות שיתא סדרי זרעים

מועד וכו', ושמות כל המסכתות וכל פרקיהם וכו' ואח''כ שמות מדרשי

רז''ל וכו' והוא קורא אלו השמות ונפשו חשקה בהן, ובוכה על שאינו

מבינם, אז הוא מרוצה להשם יתברך ויזכה לזה לעתיד לבא, ובתנאי

שיסיע בכל כוחו לעזור לאותם המבינים בהם''. ומבואר מדבריו דלמי

שלא יכול הרי אפילו קריאת שמות הפרשיות והמסכתות

בהשתוקקות תועיל לו לחיי העוה''ב.

אברך שאל למרן הקה''י זצ''ל שאינו מצליח להיות מתמיד.

והרים הקה''י את קולו ''מה אתה חושב שלהיות מתמיד זה ללמוד כל

היום גמרא בעיון, מתמיד זה מי שלומד כל הזמן, ומה שהוא מסוגל

ללמוד. אם אפשר לומדים גמרא ואם לא אפשר ללמוד משנה, חומש

ורש''י, נ''ך, מדרשים, ספרי מוסר, וכאן נעצר לרגע והוסיף ואפילו

ספורי צדיקים. והינו שיש להעריך כל לימוד שהוא ולא רק לימוד גמ',

דכל לימוד תורה הוא יקר עד מאד. ושמעתי על א' מהגדולים דאשתו

היתה בניתוח והיה מאוד מוטרד, ואמר לעצמו ללא הרף 'על תפוחי

אדמה מברך בורא פרי האדמה' וככה שנן לעצמו את ההלכה הזו כדי

לקיים גם בזמן הזה מצוות ת''ת.