וְדִבֵּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. וּפֵרַט בּוֹ הָעִנְיָן הַזֶּה. וּפָתַח פֶּתַח דְּבָרָיו וְאָמַר (משלי כח, יב) בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם. פֵּרוּשׁ הַצַּדִּיקִים מְפָאֲרִים וּמְכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם. עַל כָּל מַעֲלָה טוֹבָה הַנִּמְצֵאת בָּהֶם. וְהָרְשָׁעִים מְחַפְּשִׂים מוּמֵי בְּנֵי אָדָם וּשְׁגִיאוֹתָם לְהַשְׁפִּילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִזְנִיחוּ הַמַּעֲשִׂים הָהֵם וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.
And King Solomon, peace be upon him, spoke about the matter of repentance and specified this topic. And he surely opened his words and said (Proverbs 28:12), "When the righteous exult there is great glory, but when the wicked rise up, men will be sought." The explanation [of this] is that the righteous will exalt and honor people about all the good traits that are found with them; but the wicked seek peoples' blemishes and their mistakes, to put them down - even when they have already left these actions and returned in repentance. [שערי תשובה א י"ח]
