And Hashem spoke to Moshe saying.
"Saying" means that when Moshe told the Jews what Hashem said, it was as if Hashem Himself was speaking. Just like the "וידבר השם" was from Hashem, so was the "לאמר". [Besides the simple meaning that Moshe was to pass on what Hashem told him].
וידבר ד' אל משה לאמר. בכל מקום שנאמר לאמר אין הכונה רק להורות, שיאמר את הדברים. אע"פ שגם כונה זו בודאי כלולה כאן. כי האומר דבר לחברו הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור (יומא ד:). וביחוד אי אפשר לומר, שהכונה היא רק זו, במקום שאחר כך נאמר מפורש: צו, שהרי יש כאן הדבור למסור את הדברים. אמנם ביחוד חודרת היא כונה זו, שבנבואתו העליונה של משה רבנו ע"ה היתה האמירה שלו למי שנצטוו באה ממקור האלהי, בראשונה, כמו הדבור בעצמו שבא אליו מפי הגבורה. ע"כ היתה כל אמירה מסימת לאמר, מחוברת עם וידבר ד' אל משה, ואע"פ שנאמר גם מבלעדה צו. וכמו שהכונה מוכרחת להתפרש במקום שנאמרה אחר ה"לאמר" צואה, כן יתפרש במקום שאחר ה"לאמר" נאמרה, לא אזהרה או צואה דבורית, כ"א צואה מעשית, שהוטלה על משה ביחוד, שיותר מצוין כאן לאמר, שכל ההבעה של דבור ד' זה, הבאה בכל אפן שהוא מפי משה לעושים, לשלוחים או לעוזרים, וגם מה שבעצמותה של הפעולה, הכל הוא בא מהמעין שאינו פוסק, מהמקור הראשון של דבר ד' בעת הופעתו למשה. וידבר ד' אל משה לאמר.
