ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב (תהילים צב) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. מזמור שיר הוא נגד זכור ושמור, מזמור הוא צמצום מלשון לא תזמור (ויקרא כה) וכדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.) וזמירות כד"א לא תזמור, וכתיב זמיר עריצים יענה אעקרותא מאתרייהו כל אינון תקיפין וכו'. ורומז על סור מרע, כי כשאדם רוצה לסור מרעתו אזי יקשה עליו מאד להפרד ממנו, כמו הפרי שלא תפרד מהקליפה רק אחר כמה סיבות. וכמו כן האדם לא יוכל להזדכך מהרע הנמצא בו עד שיסבול צמצומים רבים. ויתגבר בכל עוז נגד יצרו עד שיסור מהרע, וזהו נגד שמור. ושיר הוא התפשטות והוא נגד זכור. כי הוא נגד ועשה טוב, כדאיתא בש"ס (פסחים דף קיח.) שאומרים שירה על הנס. והיינו כדכתיב (תהלים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. שאין להברואים שום התחברות עם השי"ת, רק על ידי האדם העובד השי"ת ועושה הטוב, הוא מקשר כל הברואים להשי"ת וזה נקרא נס, ועל זה נאמר שיר וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא ושמור לנוקבא.
ליום השבת, היינו כי האדם צריך להכיר תמיד שהשי"ת הוא הבעל הבית בזה העולם. וזהו ההכרה הוא ע"י שבת, כשהאדם מצמצם פעולותיו ואינו פועל כלום ומכיר שרק הש"י פועל הכל, מזה מכיר שכל הנהגת עוה"ז הוא ביד השי"ת. וזהו דאיתא במדרש רבה (בראשית יא) ותנחומא (תשא לג) למה עושה השי"ת מלאכה בשבת שמשיב רוחות ומוריד טללים. והשיב לו ר' עקיבא משל לשנים שהיו דרין בחצר אחד אם הם נותנים עירוב מותרים לטלטל. והיינו שמשבת מכיר האדם שהשי"ת הוא הבעל הבית בזה העולם, והשי"ת שהכל שלו לכן אין אצלו מלאכה, שמצדו אין ההשתנות פעולה כלל. טוב להודות לה', היינו שטוב לבטל ולהכניע את עצמו מפני השי"ת, כי הודאה הוא כפיפת הקומה [כמבואר בתפארת יוסף שבת חול המועד פסח ד"ה מזמור שיר: ענין הודאה הוא כפיפת הקומה, כי הקומה של הצורת אדם מורה מה שיש יתרון לאדם מן הבהמה, כי מותר אדם מן הבהמה אין. ורק זה היתרון הוא, שאצל האדם הראש הוא למעלה מן כל האברים, שזה מורה שאדם יש לו דעת ושכל להנהיג כל אברי גופו, וזה מורה הקומה של הצורת אדם. וענין הודאה הוא, שכופף את קומתו, שמכיר בשבת שאין לו שום כח, שאפילו כח עבודה שלו הוא ג"כ מן השי"ת].
להגיד בבקר חסדך נאמר על העתיד, שיַרְאֶה השי"ת מפורש את אורו. ואמונתך בלילות, הוא בזה העולם, כי באמת כל המצות ומעשים טובים שישראל מסגלים בזה העולם, הם רק ציונים שציין להם השי"ת זה הדרך לכו בו, וכפי יגיע כפיו של האדם שמיגע את עצמו במצות בזה העולם, ישפיע להם השי"ת טובה לעתיד בלי יגיעה, כדאיתא בש"ס (שבת ל:, כתובות קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו מחמת הצמצום שיש לישראל במצות שבת, כמו דאיתא בשבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ובתחלה נחשב צמצומים בהכשרי אכילה, ואח"כ נחשב בבגדים ובמלבושים. ולכן לעתיד ישפיע להם השי"ת אכילה ומלבושים בלי יגיעה, וזהו גלוסקאות וכלי מילת. וזה יהיה לעתיד ביום שכולו שבת, בשכר הצמצום שמצמצמים ישראל עצמם בזה העולם במלאכת שבת ]לעיל פרשת בראשית אות ב, בית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ב]. וכמו כן בשכר כל הצמצומים במעשה המצות, ישפיע השי"ת לעתיד זו הטובה עצמה בלי פעולה [נתבאר בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות א: כי פועל אדם ישולם לו כפי מדתו שצמצם את עצמו, באותו עניין עצמו יראה לו השי"ת הרחבה גדולה. וכדאיתא במס' (כתובות דף קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, והוא מפני הצמצום שישראל מצמצמין עצמן מלעשות כל מלאכה ששורשם מאכילה ובגד ללבוש. והנה עתה כל הגזירות חכמים הוא כדי להשיג הטובה בשלימות, שלעתיד יהיה כל השפעות בלי יגיעה. וכמו שגזרו מוקצה משום משקין שזבו ומשום פירות הנושרין (ביצה ב:). מפני שאלו הטובות יהיו לעתיד כעניין שאמרו במס' (כתובות קיא:) עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר, יש צער לקוצרה, תלמוד לומר ירעש כלבנון פריו, הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה. זהו הטובה נגד הצמצום שגזרו משום פירות הנושרין. ונגד הצמצום שגזרו משום משקין שזבו אמרו (שם) לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך, העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו, ומספק הימנה כפטוס גדול וכו'. וזה רומז להשפעות שירדו ויבואו ויגיעו לאדם בלי יגיעה וכו' עיי"ש. עיין עוד לעיל פ' לך אות יט ד"ה ואברכך, פ' חיי אות יז]. וכן נגד הצמצום שיש במצות לא תרצח, לעתיד יתן השי"ת לישראל לב טוב מנוקה מן הכעס לגמרי, וזהו ואמונתך בלילות, היינו שעתה בעוה"ז אין שום קנין בהמצוה ואינו מרגיש טעם בהטובה. וזהו ואמונתך, היינו שהוא רק אמונה שאינו רואה מפורש. אבל לעתיד שנקרא בקר כתיב, להגיד בבקר חסדך, נגד מה שסבלו בואמונתך בלילות, יבינו כל ישראל את הטובה שינחיל השי"ת תחת מעשה המצות והצמצומים. ואז יכירו כל ישראל בכל טובה שיקבלו מן איזה מצוה וצמצום שהשי"ת נתן להם, יבינו כל טובה מאיזה צמצום השיגו זאת [כמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון..].
[בית יעקב]
