כבר בתקופת הנביאים עמדו על השאלה הנוראה והעצומה עד מאוד, קושיא שאין עליה תשובה, ותיובתא דלית לה פירוקא: ״מפני מה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו?״ כפי שאומרים חז״ל (ברכות ז, א), כבר עמד על זה משה רבינו בכבודו ובעצמו, כשפנה אל השי״ת בשאלה: ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״ (שמות לג, יח). והשאלה הזאת לא ירדה עדיין מעל הפרק והיא חוזרת ונשנית בכל דור ודור. אולם באמת, קושיא מעיקרה ליתא, מפני שכל ההנחה, כי יש רשע וטוב לו ויש צדיק ורע לו, היא בדותא בעלמא, הנחה של גמל הפורח באוויר; באמת, לא היו דברים מעולם, לא דובים ולא יער. ואין כלל מציאות של ״רשע וטוב לו״, כשם שאין מציאות של ״צדיק ורע לו״.
״רשע וטוב לו!״ ברם, איפה ראיתם רשע וטוב לו? והאם יש בכלל בעולם המציאות, בעולם הזה, חיים של טובה? – הלא כל החיים, חיי עולם זה, הם צרור של צרות־צרורות בלי קץ ובלי שיעור, בלי גבול ובלי סוף, בלי ראשית ובלי תכלית; הצרות האחרונות משכחות את הראשונות, ועד שלא שקעו הנשיכות והעקיצות של צרה אחת, נעורות הנשיכות והעקיצות של צרה אחרת.
וזוהי מהותם של חיים. מי שאינו בעל צרה כלל, כלומר – אדם שכל חייו עוברים עליו במנוחה שלימה שלא יחסר לו מאומה – העיקר חסר לו מן הספר, חסרה לו כל מהות החיים, והוא סובל מהצרה הגדולה ביותר: השיעמום הבא מהבטלה.
כשם שאחרי המוות נושכות תולעים קטנות וגדולות מכל המינים את גופו של אדם ולא תנוחנה ולא תשקוטנה אף רגע אחד – כך בחייו נושכות לו לאדם תולעים בדמות צרות־צרורות, ועד שאחת עוברת – השניה באה למלא את מקומה. אם במותו עוד תופס גופו של אדם לכל הפחות מקום של ד׳ אמות – הלוא בחייו גם שטח זה אינו תופס. הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם – והאדם בונה עולמות ומחריב את עצמו, והוא עד ראיה לחורבנות שהוא עושה בו בעצמו.
בקיצור – עדיין לא ראינו ולא שמענו, שיש רשע וטוב לו, מאחרי שבחיי העולם הזה, שבו הרשע בונה את עולמו, אין בכלל מציאות של חיים טובים!
ואומנם תשאלו, איך אפשר סוף־סוף להכחיש את המציאות, מציאות של כמה תענוגים, המביאים לידי גילה, רינה, דיצה וחדווה; מציאות של עושר, כבוד, גדולה, גבורה, הוד ומלכות המרחיבים את דעתו של האדם? גם שאלה זו איננה כלל שאלה, ולא רק מפני ש״אחרית שמחה – תוגה״ (על פי משלי יד, יג), אך מפני שבעצם השמחה גופא קלוטה התוגה, כמו ״עובר בירך אמו״, שהשמחה היא ההריון, והתוגה היא ה״בן הנולד למזל טוב״.
כל שמחה היא שורש פורה ראש ולענה של התוגה, המכלה סוף־סוף את השורש ועוקרו לגמרי. הרי, למשל, השמחה מעושר מכאן ו״מרבה נכסים – מרבה דאגה״ מכאן. ומי שיש לו מנה – רוצה מאתים. באופן, שב״מרבה״ הראשון כלול לכתחילה ה״מרבה״ השני, ובעשירות כלולה העניות. כי אם עשיר הוא ביותר על ידי מה שיש לו – הרי עני הוא ביותר על ידי מה שחסר לו. וכן – ״כל הקונה עבד לעצמו – כקונה אדון לעצמו״, ותכלית הדבר היא ממש ההיפך ממוצא הדבר! מוצא הדבר הוא הקנייה, שקנה אחרים, ותכלית הדבר היא, להיפך – המכירה, שעל ידי כך גם מכר את עצמו. ודוק ותשכח, שכך הוא בכל הקניינים שבעולם, שכולם מובילים למכירה – למכירת עצמו!
לא רק בעניינים הגשמיים, אך גם בעניני המושכלות נאמר כלל זה, כי הלוא – ״יוֹסִיף דַּעַת – יוֹסִיף מַכְאוֹב״ (קהלת א, יח) ו״תכלית הידיעה שלא נדע״; שגם כאן התכלית של הדבר היא ממש ההיפך! מן הקצה אל הקצה, מעצם הדבר. הדבר הוא ״הידיעה״, והתכלית היא ״שלא נדע״.
בקיצור – כשם שהצחוק מביא לו, לאדם, לבסוף לידי דמעות – כך בכל התענוגים שבעולם, שבטוב כלול הרע, בתענוג – הצער, בשמחה – התוגה.
הבורא יתברך שמו, שהוא ״אחד ואין יחיד כיחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו״, ברא את עולמו, עולם זה, בזוגות דווקא: ״זכר ונקבה בראם״. והזוגות הם לאו דווקא בכל הסוגים של ״דומם, צומח, חי ומדבר״, אך גם בכל הכוחות והרוחות שבעולם.
יש כוח המושך ויש כוח הדוחה בכל הטבע. יש ״עבבא ופליטא״ בים; יש ימי עלייה ויש ימי ירידה – ימי עמידה אינם באים כלל בחשבון, כי הימים הללו רק ״כמדומיים״ הם; נדמה לו לאדם שהוא עומד – אבל באמת, גם בימים הללו – או שהוא עולה, או שהוא יורד. יש התכווצות ויש התפשטות, הלב מתכווץ ומתרחב, יש הכנסה ויש הוצאה, וכן בעלי החיים נושמים אוויר ומכניסים אותו לתוך לבם, ואחר כך המה פולטים ומוציאים. יש תנועה ויש מנוחה, אור וחושך, יום ולילה וכו׳ וכו׳. בקיצור – ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ – זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה – לֹא יִשְׁבֹּתוּ״ (בראשית ח, כב).
וגם כל אופני מחשבתנו סובבים על זוגות. הננו משיגים את כל מה שנתפס בתוך השגתנו על ידי זמן ומקום, סיבה ומסובב, כמות ואיכות, חיוב ושלילה, פועל ונפעל, עצם ומקרה וכו׳ וכו׳. ולא עוד, אלא שעצם מחשבתנו בת זוג היא של הן ולאו, של תיזה ואנטיתיזה, שרק בהרכבת שתיהן באה השלישית המכריעה – הסינתיזה.
המושגים, אומר פילוסוף מובהק אחד, ״נולדים תמיד תאומים. מושג, מושג ותמורתו נוצרים יחד. אין לנו מציאות מוחשת בעולם, שאי־אפשר יהיה להביט עליה בבת־אחת משתי נקודות מבט, שכל אחת מהן היא ההיפך הגמור של חברתה; והיוצא מזה הוא, שנקודות מבט אלו מתגבשות במושגים שהם הפכים זה לזה״.
בקיצור – גם על כל מושגינו בעולם הזה נאמר: ״זכר ונקבה בראם״. ובכן, אי־אפשר שנשיג בעולם הזה טוב החלטי. כי טוב ורע זהו זיווג שניתן מששת ימי בראשית, והטוב נברא תיכף, כרוך ביחד עם הרע; כי גם בנוגע לטוב ורע אמר הקדוש ברוך הוא – ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״.
הקדוש ברוך הוא עצמו מעיד על עולמו: ״וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א, לא). על זה אמרו חז״ל (בראשית רבה פט, י): ״׳וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד׳ – זהו המוות״, וכוונתם בזה – לא על המיתה עצמה – אך על העולם של אחר המיתה, על עולם הבא, עולם הנשמות, עולם האצילות.
כי רק העולם הזה נברא בזוגות; אבל עצם הנשמה שהיא חלק א־לוה ממעל, הרי היא יחידה, וגם ״נעלמה ואין סוף לאחדותה״. כי בנשמה אין כמות ואיכות, אין פנים וחיצון, אין אורך ורוחב, אין חום וקור וגם אין בה מושגי הזמן והמקום. ואם בכל מקום שכתוב ״למען ייטב לך, ולמען יאריכון ימיך״, דרשו חז״ל את הפסוק על עולם הבא – אין זו רק דרשה בעלמא, אלא עומק ההיגיון של הדבר, כי רק שם יש ״עולם שכולו טוב, ועולם שכולו ארוך״. בעולם הגופים הכל ניתן בזוגות, גם לטוב ניתנה בת־הזוג – הרע, ורק בעולם הנשמות, ששם שוררת אחדות מוחלטת, שם גם הטוב הוא כולו טוב, בלי ה״כנגדו״ – הרע.
אמנם, גם בעולם הזה מוצאים אנו לפעמים טוב מוחלט; אבל טוב מוחלט זה בא ממקור אותו חלק היניקה, שנשמתנו יונקת מעולם הבא, וזהו שאמרו חז״ל: ״שלושה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין עולם הבא, אלו הם – אברהם, יצחק ויעקב״ (בבא בתרא טז, ב). ובכן, אם מרגישים אנו לפעמים בעולם הזה טוב מוחלט, הרי בזה משום טעימה ״מעין עולם הבא״.
כדי להבחין ולדעת בין טעם עולם הזה לטעם עולם הבא, נקוט כלל זה בידך: כל הטעמים שבאים אלינו באופן זוגי, הנה מקורם ושורשם הוא מעולם הזה. וכל הטעמים הבאים אלינו באחדות – מקורם ושורשם הוא ממעיין עולם הבא.
למשל, עשיר מצד רכושו הרב – שכאמור למעלה, יש בעשירותו זיווג של עשירות ועניות ביחד, עשירות מצד מה שיש לו, ועניות מצד מה שחסר לו – זהו טעם עולם הזה. אבל, עשירות מצד בחינת ״שמח בחלקו״, ו״איזהו עשיר – השמח בחלקו״. שבזה אין כלל טעם זוגי – זהו טעם מעין עולם הבא, כי עשירות ממין הראשון באה מעולם הגופים; ברם, העשירות ממין השני – מעולם הנשמות.
וכהאי גוונא – הגבורה של גיבור חיל יש לה בן זוג והוא – החולשה, כי במידה שהוא גיבור ביחס לחלשים ממנו – כך חלש הוא לגבי הגיבורים ממנו. ברם, לא כן ״גיבור – הכובש את יצרו״, שעליו אי־אפשר להביט מתוך שפופרת זוגית, בזה יש טעם מעין עולם הבא.
וכיוצא בזה – ההבדל בין חכם, הרוצה שהכל ילמדו ממנו, ובין חכם, הלומד מכל אדם; בין מכובד – הרוצה שהכל יכבדו אותו, ובין מכובד המכבד את הבריות; וכן הלאה...
[לנבוכי התקופה]
