מה שמובא בגמ' שר' צדוק התענה ארבעים שנה שלא יחרב הבהמ"ק. וקשה הא לא הועיל כלום כי לבסוף בעוה"ר נחרב. אך כוונתו הי' בכל יום ויום שרק היום לא יחרב ובכל יום התענה על יומו שלא יחרב היום. וכן מצינו בפירוש במדרש איכה אצל ר' אלעזר המודעי שהתפלל כל יום על יומו לשלום. ויש ללמוד מזה דרך לעבדות הש"י שבכל יום תמיד יתפלל האדם להנצל היום מיצה"ר ולמחר על יום מחר כי אם יתפלל פ"א אי אפשר רק לעשות משפט ה' דבר יום ביומו כנ"ל:
[תפארת שלמה]
