טו] מצווה הוא זכות לאדם שתזדמן לידו. כמו שאמרו שכר מצווה מצווה (אבות פ"ד מ"ב), וכמ"ש בתוספתא (פאה פ"ג) באותו שנזדמנה לידו מצוות שכחה הביא עולה, ובסוכה (כח,ב) דגשמים בחג סימן רע משל וכו', ובחובת הלבבות כאשר הש"י רוצה לשלוח דורון לאוהבו מזמין לו עני. ולכן מברכים שהחיינו על מצוות שקבוע זמן. וזהו הלשון זכאים לאכול בתרומה ברכות ב' ב', דאכילת תרומה מצווה כדאיתא פסחים (עג, א) ותנא דידן נכנסים לאוריי דכהנים זריזים, וזריזים מקדימין, ותיכף ברגע הראשונה שמטוהרין הם נכנסים, שמיד בהגיע זמן המצווה יתחיל מיד הכניסה וההכנה למצווה. ואגב אורחא קמשמע לן דצריך כניסה והכנה למצווה ולא אוכלין מיד. ומאן דאמר מטוהרין י"ל דתוספות ד"ה משעה הקשו ע"ש. ויש לומר נכנס היינו הכנה כנ"ל, ובשעת כניסה יקרא. והאי מ"ד סובר דאין פנאי בשעת כניסה לקבלת עול מלכות שמים ותפילה, דדי בהכנה מועטת. אי נמי סובר שקבלת עול מלכות שמים אינו ראוי בשעת כניסה, דאינו מעניין ההכנה רק מצווה באפי נפשה, לכן אמר מטוהרין. ותנא דידן דקיימא לן כותיה סבר דקבלת עול מלכות שמים ותפילה הוא עצמו ההכנה ומענינה, והכנה כזו צריך לפני המצות שיקבל עליו קודם מלכות שמים בנסתר דהיינו קריאת שמע ובנוכח שהוא תפילה. וזהו הברכה שלפני אכילה, שהוא נוכח ונסתר. ותחלת בנוכח, שגם לברכה צריך הכנה שגם הוא נעשה מצווה דרבנן כיון שיוצא לפועל בדיבור. ועוד עיין מ"ש בזה בקונטרס עת האוכל.
טז] דבר מצוה שעושהו מפני הספק, חל עליו קדושת הש"י בוודאי, כיוון שצריך לעשותו מפני הספק. דוגמת יום טוב שני. ועיין שבת כ"ג א דמברכין אשר קדשנו במצוותיו אספק חוץ מדמאי דרוב עמי הארץ כו' [ועמ"ש בזה להלכה בחידושי] דוגמת מה שכתב בזה בתשובות הר"ן הובא בית יוסף יורה דעה סימן רכ"ח, דכיון דמספק צריך חשוב כוודאי [ועמ"ש בזה בחידושי]. וכן משמע לשון הגמרא ברכות ב' ב' משעה שקידש היום בערב שבת, ע"ש ברש"י דהיינו בין השמשות, וקרוי קדש היום בקדושת שבת. [ועל שעת בין השמשות יש לומר גם אשבת ישראל דקדשינהו לשבת, אף דקביעא וקיימא, חומרא דספק הוא מישראל] דכל שבני ישראל מחמירים על עצמם לעשותו מצווה, נעשה מצווה ויש בו קדושה:
