בס"ד
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ובירושלמי עירובין פ"ג ה"ד ילפי' מפסוק זה איסור תחומין. וכן כתבה תורתינו הקדושה ענין הנס של ירידת המן, ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע לדיני עירוב תחומין הנלמד מירידת המן.
בעירובין ל"ה ב' נחלקו ר"מ ור' יוסי האם איסור תחומין הוא איסור תורה או איסור דרבנן. והתם מיירי לענין תחום של אלפים אמה, ובזה קיי"ל דתחומין דרבנן. והרי"ף ז"ל סופ"ק דעירובין הביא מדברי הירושלמי דתחומין של ג' פרסאות היינו י"ב מיל הוי איסור תורה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ז מהל' שבת ה"א. אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות סופ"ק דעירובין, והרא"ש ז"ל פ"ק דעירובין סכ"ד פסקו דגם תחומין של י"ב מיל הוי איסור דרבנן.
והנה הרמב"ם ז"ל בתשובותיו [מהדורת מכון ירושלים סי' קי"ד] כ' חידוש גדול, דאיסור תחומין נוהג מדאורייתא רק ברה"ר, אבל בכרמלית אינו נוהג איסור תחומין מה"ת. ומכח זה כ' התם דבים ליכא איסור תחומין מה"ת דהוי כרמלית. וכן ברה"ר מקורה ליכא איסור תחומין דהוי כרמלית, והביאו המגיד משנה ז"ל בפכ"ז מהל' שבת ה"ג. והגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע או"ח סי' ת"ד ס"א הוציא מזה, דבזה"ז דליכא רה"ר דליכא ס' ריבוא ליכא נמי איסור תחומין מה"ת.
והנה המאירי ז"ל בעירובין ל"ו א' תמה ע"ז וז"ל, "וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רה"ר או דרך כרמלית או רה"י, כל שיצא חוץ מעבורה של עיר. ואדרבה, מחנה ישראל רה"י היה קרוי, ומחנה לויה רה"ר כמו שהתבאר במסכת שבת".
ונלע"ד בע"ה ליישב השגת המאירי ז"ל באופן נכון, ובהקדם ג' הקדמות.
א] האחרונים ז"ל חקרו בגדר איסור תחומין, האם האיסור מצד עקירה ממקומו, דתחומו של אדם מגדיר מקום האדם וכשיוצא חוץ לתחומו נחשב כעוקר ממקומו. או דילמא תחומו של אדם אינו קביעת מקומו, דמקומו של אדם הוי ד' אמות, אלא דהאיסור תחומין הוי ההילוך ברגליו, ושיעור נתנה תורה לדבר ג' פרסאות, והאריך בזה הדברי יחזקאל ז"ל ס"ז [והארכנו בזה ת"ל בעשר עטרות עלון קע"ד].
ב] נלע"ד בע"ה להוכיח דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהצד הראשון, דתחומו של אדם הוי הגדרת מקומו והאיסור הוא לצאת חוץ למקומו. דהנה המנח"ח ז"ל במצוה כ"ד נסתפק, האם מועיל תקנת עירוב בפת או ברגליו גם לתחומין דאורייתא. והנה מדברי האבני נזר ז"ל או"ח סי' ש"ז נראה דספק זה תליא בהגדרת איסור תחומין, דלהצד דהאיסור הוי מה שנעקר ממקומו א"כ שפיר י"ל דע"י העירוב קונה שביתה שם ונעשה שם מקומו וא"כ מהני נמי לתחומין דאורייתא, אבל לאידך גיסא דאיסור תחומין הוי ההליכה ברגליו לא מהני עירוב.
והנה האבני נזר ז"ל שם הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל בספר המצוות דמהני עירוב נמי לתחומין של תורה יעו"ש, א"כ הרי מוכח דס"ל להרמב"ם ז"ל דאיסור תחומין הוי משום דיוצא חוץ לתחום הוי כעוקר ממקומו.
ג] הרמב"ם ז"ל בפכ"ז משבת ה"א כ' דאיסור תחומין דאורייתא נלמד מדכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. והנה מפסוק זה ילפי' נמי מלאכת הוצאה בשבת וכדכ' התוס' בשבת ב' א' ד"ה פשט. ובפסחים פ"ה ב' כתבו התוס' בד"ה הוצאה, דגם למ"ד תחומין דאורייתא ויליף ממקרא זה, מ"מ מודה דאיסור הוצאה נמי נלמד מהך מקרא יעו"ש.
ומעתה לפי"ז נראה בע"ה ליישב קושית המאירי ז"ל. די"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דאיסור הוצאה ואיסור תחומין נלמד מפסוק אחד, א"כ גדר איסור תחומין הוי נמי משום לתא דמלאכת הוצאה, והיינו דבאיסור הוצאה אסרה התורה הוצאת חפצים ממקומן מרה"י לרה"ר, וכן העברת ד' אמות דהוי נמי הגדרת מקומו וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפי"ב משבת ה"ח. ובאיסור תחומין אסרה התורה יציאה של גוף האדם ממקומו. ולפיכך בכרמלית דליכא איסור הוצאה ליכא נמי איסור תחומין.
ואי כנים אנו בע"ה בזה, יש ליישב קושיא חמורה ובהקדם ד' הקדמות.
א] מרן הב"י ז"ל באו"ח סי' תצ"ה סי' נ"ח כ' בשם י"א, דשביתת בהמה ואיסור מחמר כיון דאינם בכלל מלאכה מותרים ביו"ט יעו"ש. וכבר מצינו סברא זו בדברי התוס' פסחים ה' ב' ד"ה לחלק בשם הריב"א ז"ל, ובביצה כ"ג א' ד"ה ע"ג בשם הר"י ז"ל, דלמאן דס"ל הבערה ללאו יצאת כיון דאינה בכלל מלאכה מותרת לגמרי ביו"ט, יעו"ש.
ב] כתב המנח"ח ז"ל במצוה כ"ד אות א', דלפי"ז ה"ה לענין איסור תחומין, דכיון דאינה בכלל מלאכה אלא ל"ת בעלמא מקרא ד'אל יצא איש ממקומו', א"כ שריא ביו"ט מן התורה. וגדולה מזו כתב הגבורת ארי ז"ל ביומא ס"ז א' ד"ה ולי, דמה"ט אינו נוהג איסור תחומין מה"ת גם ביוה"כ, כיון דאינה בכלל מלאכה אלא איסור לאו, יעו"ש.
ג] הגרעק"א ז"ל [בגליון לשו"ע או"ח סי' רמ"ו על המג"א סקי"ב] כ' הוכחה נפלאה דדעת הרמב"ם ז"ל דשביתת בהמתו נוהג ביו"ט מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עירובין ה"י, "יום הכפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת בזמן שמקדשין על פי הראיה, יראה לי שהן כיום אחד וקדושה אחת הם". וכ' המגיד משנה ז"ל שם "זו סברת רבינו גלוית הטעם שכיון שכל שאסור בשבת אסור ביוה"כ דין הוא שיהו קדושה אחת".
ומעתה אי נימא דדעת הרמב"ם ז"ל דביו"ט אינו נוהג איסור שביתת בהמתו וא"כ גם ביוה"כ אינו נוהג, וא"כ הדק"ל, אמאי הוי שבת ויוה"כ קדושה אחת הא מצינו שביתת בהמתו שאסור בשבת ומותר ביוה"כ. אלא בע"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל דאיסור שביתת בהמתו נוהג ביוה"כ וממילא ה"ה ביו"ט.
ד] הנה בתשובת רבינו אברהם ז"ל בן הרמב"ם ז"ל לרבינו דניאל הבבלי ז"ל [הובא עה"ג בספר המצוות ל"ת שכ"א] כ' דתחומין ביו"ט לדעת הרמב"ם ז"ל הוי רק מדרבנן.
והשתא לפי"ז צע"ט, א"כ הדרי קושיא לדוכתא, היאך כ' הרמב"ם ז"ל דשבת ויה"כ הוי קדושה אחת דמה שאסור בזה אסור בזה, הא משכח"ל איסור תחומין דאסור בשבת ומותר ביו"ט וממילא דמותר ביוה"כ, וכדכ' המנח"ח ז"ל במצוה שי"ז אות א' דמאן דס"ל דתחומין מותר ביו"ט מה"ת ה"ה דמותר ביוה"כ.
אמנם להיסוד שכתבנו ניחא מאד, דהתינח שביתת בהמתו דטעם הסוברים דאינו נוהג ביו"ט היינו משום דשביתת בהמתו דילפי' מלמען ינוח שורך וחמורך כתבה תורתינו הקדושה רק בפרשה של שמירת שבת, וא"כ מדאינו נוהג ביו"ט ה"ה דאינו נוהג ביוה"כ דזיל בתר טעמא, ובזה הוכיח הגרעק"א ז"ל דמדנוהג ביוה"כ מוכח דנוהג ביו"ט.
אבל לענין איסור תחומין דהוי משום לתא דמלאכת הוצאה אין ללמוד יוה"כ מיו"ט, דטעמא רבא איכא לחלק בינייהו דביו"ט דמלאכת הוצאה הותרה ממילא ה"ה איסור תחומין, אבל ביוה"כ דמלאכת הוצאה אסורה לדידן דקיי"ל יש עירוב והוצאה ליוה"כ וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א משביתת עשור ה"ב ממילא נוהג איסור תחומין, וא"כ א"ש הא דכ' הרמב"ם ז"ל דשבת ויוה"כ הוי חדא קדושה דתחומין אסור ביוה"כ אע"ג דביו"ט ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינו נוהג איסור תחומין מה"ת.
ושו"מ דהגרעק"א ז"ל גופי' בגליון לשו"ע או"ח סי' תקפ"ו על המג"א סקכ"ד, כ' להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דביו"ט תחומין אסור מה"ת, והיינו מכח הא דכ' הרמב"ם ז"ל דשבת ויוה"כ הוי חדא קדושה, דמוכח דביוה"כ תחומין נמי אסור, וס"ל להגרעק"א ז"ל דה"ה ביו"ט דאין לחלק בין יוה"כ ליו"ט יעו"ש, אמנם צ"ע דהרי הבאתי מדברי רבינו אברהם ז"ל דכ' דדעת אביו הרמב"ם ז"ל דתחומין ביו"ט מותר מה"ת, ובע"כ לחלק בין יוה"כ ליו"ט וכדברינו הנ"ל. וצ"ע.
והנה ריוח גדול יעמד לנו בדברינו ליישב הא דאמרי' ביומא ס"ו ב' "עתי ואפי' בשבת" ואקשינן התם עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא, וכ' רש"י ז"ל בד"ה למאן, דליכא למימר דקמ"ל להתיר איסור תחומין דהא תחומין דרבנן, יעו"ש. ובפשוטו צ"ע אמאי הוצרך לכך, הא אם נימא דאיכא איסור תחומין הרי גם ביוה"כ אסור, והרי דעת ר' מאיר דמירושלים עד מקום דחיית השעיר הי' י"ב מילין וא"כ כבר התירה התורה איסור תחומין ביוה"כ ואמאי הוצרכה התורה להתירו בשבת וכדאמר רפרם לקמן לגבי עירוב והוצאה ביוה"כ.
אולם להנ"ל ניחא מאד, דמהא דאמר עתי אפילו בשבת והיינו בהכרח דליכא איסור הוצאה ביוה"כ וכדאמר רפרם "זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ", וכיון דליכא איסור הוצאה ביוה"כ ממילא ליכא איסור תחומין ביוה"כ.
אלא דבאמת צ"ע, דא"כ אמאי אסור תחומין ביו"ט מדרבנן ומ"ש מהוצאה דמותר לגמרי ביו"ט, ולדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יו"ט ה"ד הותרה הוצאה אפי' שלא לצורך כלל, ויש לתרץ ובהקדם קושית המהרש"א ז"ל בכתובות ז' א' על תוד"ה מתוך, אמאי לא התירו איסור תחומין לצורך אוכל נפש. וכתב החת"ס ז"ל בשו"ת או"ח סי' קמ"ט, דתחומין לא הוי בכלל מלאכה ולא הותר לצורך או"נ. והוסיף, דגרע מאיסור הבערה למ"ד ללאו יצאת דעכ"פ הוי מלאכה חשובה במשכן אלא דרחמנא אפקי' ללאו, יעו"ש.
ותי' הפנ"י ז"ל שם בכתובות, דתחומין הוי כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מאתמול, יעו"ש. ולדבריו ז"ל נמצא דתחומין ביו"ט לצורך או"נ אסור רק מדרבנן דהא מכשירין אסור רק מדרבנן, ומסתברא דאם יתרמי מאכל שהוא מחוץ לתחום ולא הי' אפשר לעשותו מאתמול י"ל נמי אסור ביו"ט, דכיון דבדר"כ אפשר לעשותו מאתמול אסרו חז"ל, וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יו"ט ה"ה.
והשתא לפי"ז יש ליישב דהא דאסרו חז"ל תחומין ולא הוצאה היינו משום דתחומין בדר"כ אפשר לעשותו מאתמול, אבל הוצאה הרי כ' הרמב"ם ז"ל בפ"א מיו"ט ה"ו דלא רצו חכמים לאוסרה ואע"פ שהי' אפשר לעשותה מאתמול וז"ל "ומזה הטעם לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יו"ט ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יו"ט ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות".
תו יש לתרץ, דהנה האבני נזר ז"ל באו"ח סי' שפ"ו אות ג' כ' וז"ל, "דמלאכת אוכל נפש שהתירה תורה אין הענין שמה שאוכל לבסוף מתיר המלאכה. דאם כן לעולם הבישול וכדומה הוא מכשיר האכילה שאוכל אחר כך ויהי' אסור מחמת שאפשר מערב יום טוב. אך הענין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והמלאכה הוא התיקון. וכשהתיקון הוא מה שיאכל ביום טוב נקרא מלאכת אוכל נפש וכו' ועל כן בתחומין באמת אסור אפילו לא הי' אפשר מערב יום טוב. וכו' והוא הטעם משום שאינו מלאכה ולא שייך בי' מחשבת".
ועוד הוסיף שם וז"ל "ועל זה השיב ר' יהושע מתחומין שאסור משום שאין מעשה אוכל נפש כיון שאין האיסור תלוי בתיקון [רק אם לעולם הי' מוכרח להביא מחוץ לתחום ביום טוב. ולא הי' אפשר לאכול בלא זה הי' ההבאה מחוץ לתחום נחשב מכלל האכילה כמו שכתבו בתוספות ישנים כתובות (דף ל"א ע"א) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור בשעת הגבהה. הכא נמי אם לא הי' אפשר לאכול בלא ההבאה מחוץ לתחום ביום טוב הי' מתחיל האו"נ משעת ההבאה]". ורמז לזה גם באו"ח סי' קל"א.
ולפי"ז שפיר יש לתרץ, דנהי דתחומין אסור משום לתא דמלאכת הוצאה, מ"מ כיון דאינה מלאכת מחשבת ואין האיסור תלוי בתיקון לא הותר לצורך או"נ. אבל במלאכת הוצאה גופי' הרי בעינן מלאכת מחשבת וכדכ' הרשב"ם ז"ל בב"ב נ"ה ב' ד"ה ספק, ולפיכך הותר מלאכת הוצאה ביו"ט לצורך.
והנה נלע"ד בע"ה למילף מדברי הגרעק"א ז"ל, דס"ל דתחומין הותר ביו"ט לצורך אוכל נפש. דהנה הגרעק"א ז"ל בגליון לאו"ח סי' תקפ"ו על המג"א סקכ"ד, הק' אהא דכ' הלבוש ז"ל דהא דהוצרך שם מרן המחבר ז"ל להתיר שופר שהובא חוץ לתחום לתקוע בו כיון דמותר בטלטול ולא נאסר אלא ההנאה ומצוות לאו ליהנות ניתנו, והק' הלבוש ז"ל כיון דתחומין דרבנן הא הו"ל שבות דשבות ומותר גם לכתחי', ותי' דמיירי בתחומין די"ב מיל דהו"ל איסור תורה ולא הוי שבות דשבות.
והק' הגרעק"א ז"ל דהרי מדאורייתא בלא"ה מותר מדין מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך והניח בקושיא, הא קמן דס"ל להגרעק"א ז"ל דתחומין הותר לצורך או"נ.
ולפו"ר דבריו הק' ז"ל צע"ג. דהא גמ' ערוכה היא בכמה מקומות דלא הותר תחומין לצורך או"נ, דאמרי' בביצה כ"ד ב' אמר רב פפא הלכתא וכו' ואם אין באותו המין במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור, וכן בעירובין ל"ט ב' גבי ההוא בר טביא דקאמר רב אשי דהובא חוץ לתחום יעו"ש.
ושו"מ דהקהילות יעקב ז"ל בביצה סי' כ', הביא מדברי הגרעק"א ז"ל בפסחים צ"ג ב' דהק' על דברי התוס' שם שכתבו דאסור לאדם שנמצא חוץ לתחום ליכנס לירושלים לצורך אכילת ק"פ, והק' הגרעק"א ז"ל אמאי אסור הרי הוי לצורך או"נ. והקה"י ז"ל הק' עליו מהא דמוכח דלא התירו תחומין לצורך או"נ, וכ' דגם הגרעק"א ז"ל מודה דמדרבנן לא הותר תחומין לצורך או"נ, אלא דקו' הגרעק"א ז"ל קאי אהא דמשמע מדברי התוס' דגם מה"ת ליכא היתר לצאת חוץ לתחום לצורך או"נ. וכתב שם כמה טעמים נפלאים אמאי אסרו רבנן לצאת חוץ לתחום לצורך או"נ.
וקשיא לי לפי"ז, דהנה בביצה כ"ד ב' קאמר רב פפא בנכרי שהביא דבר חוץ לתחום דהתירו לאדם אחר שלא הובא בשבילו, לאכלו מיד, ורש"י ז"ל בביצה כ"ה א' ד"ה חוץ, כ' דה"ט כיון דתחומין דרבנן לא אסרו אלא למי שנעשה בשבילו, וכ"כ התוס' בשבת קכ"ב א' ד"ה ואם. והר"ן ז"ל בביצה [י"ג ב' מדפי הרי"ף] כתב דגם לדעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל דתחומין די"ב מיל אסור מן התורה מ"מ לא החמירו בו כ"כ, דאין איסורו שוה בכל, דמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר בתוך התחום. והמג"א ז"ל כתב בשם התרוה"ד ז"ל, דגם להסוברים דתחומין דאורייתא מ"מ כיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו כ"כ לאסרו גם לאחרים.
והנה לדברי הקה"י ז"ל בדעת הגרעק"א ז"ל צ"ע למאי הוצרכו לזה. הא גם למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ אין כאן אלא איסור דרבנן, דהרי מה"ת מותר בלא"ה, דתחומין הותר לצורך או"נ, ורק מדרבנן לא הותר, וא"כ הדר דינו ככל איסור דרבנן שעשה הגוי עבור ישראל דמותר לישראל אחר, וכדפסק מרן המחבר ז"ל בסי' שכ"ה ס"ח, וצ"ע.
מיהו י"ל דהראשונים ז"ל נקטו טעם שנוהג גם בשבת, וכדאי' בסי' שכ"ה ס"ח דגוי שהביא חוץ לתחום מותר לאדם אחר, והתם לא שייך הטעם דאו"נ. ונהי דביו"ט יש להתיר גם מטעם דתחומין הותר מה"ת לצורך או"נ, מ"מ נקטו טעם אחר דמספיק לשבת ויו"ט. אלא דזה דוחק דהגמ' בביצה כ"ד ב' מיירי להדיא לענין יו"ט דאיתא התם "אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט" וכו' ועלה קאמר הר"ן ז"ל דגם אם תחומין דאורייתא מותר לישראל אחר כיון דאין איסורו שוה בכל, וצ"ע.
תמצית העולה מהדברים.
א] דעת הרמב"ם ז"ל דתחומין די"ב מיל הוי איסור תורה ותחומין דאלפים אמה הוי איסור דרבנן, ובתשובותיו כ' הרמב"ם ז"ל חידוש גדול, דאיסור תחומין אינו נוהג מה"ת אלא ברה"ר אבל לא בכרמלית, והמאירי ז"ל תמה ע"ז מה מקום יש לחלק בזה.
ב] יש ליישב בע"ה באופן נפלא, דהנה מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דגדר איסור תחומין היינו משום די"ב מיל נחשב מקומו של אדם וכשיוצא חוץ לתחום נחשב כעוקר ממקומו, והנה מלאכת הוצאה ואיסור תחומין תרוייהו ילפי' מהא דכתיב לא יצא איש ממקומו.
ג] ולפי"ז י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאיסור תחומין הוי משום לתא דמלאכת הוצאה אלא דמלאכת הוצאה הוי על חפציו של אדם ואיסור תחומין הוי על גופו של אדם, ולפיכך ס"ל להרמב"ם ז"ל דבמקום דליכא איסור הוצאה וכגון כרמלית ליכא בזה איסור תחומין.
ד] הגרעק"א ז"ל הוכיח דס"ל להרמב"ם ז"ל דשביתת בהמתו נוהג גם ביו"ט, מהא דכ' דיוה"כ שחל בער"ש או במו"ש האסור בשבת אסור ביוה"כ דקדושה אחת הן וכ' המ"מ ז"ל דמה שאסור בשבת אסור ביוה"כ ומוכח דשביתת בהמתו אסור ביוה"כ דאל"כ מצינו דבר האסור בשבת ומותר ביוה"כ וממילא אסור ביו"ט.
ה] ולפי"ז הי' מן הדין דה"ה איסור תחומין נוהג ביו"ט מה"ת, וצ"ע מדברי רבינו אברהם ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל שכ' דס"ל להרמב"ם ז"ל דתחומין אסור ביו"ט רק מדרבנן, וא"כ ה"ה ביוה"כ, וא"כ הדק"ל מצינו תחומין שאסור בשבת ומותר ביוה"כ.
ו] אבל לדברינו הנ"ל ניחא מאד, דשביתת בהמתו אם נימא דאינו נוהג ביו"ט היינו משום דכתיב רק בשבת וממילא ה"ה יוה"כ, אבל תחומין איכא טעם גדול לחלק, דביו"ט דמלאכת הוצאה הותרה ממילא ה"ה תחומין, אבל ביוה"כ דמלאכת הוצאה אסור מה"ת ה"ה תחומין.
ז] ובזה יש ליישב הא דכ' רש"י ז"ל ביומא דקרא ד'עתי אפי' בשבת לא נצרך להתיר הוצאת השעיר חוץ לתחום דתחומין הוי רק מדרבנן ותיקשי אמאי לא פי' דאי משום תחומין הא גם ביוה"כ אסור ולא בעי' קרא להתיר ביוה"כ שחל בשבת.
ח] אבל לדברינו ניחא מאד, דמדאמרי' עתי ואפי' בשבת הרי הוכיח רפרם דביוה"כ ליכא איסור הוצאה, וא"כ לא שייך לאסור תחומין מה"ת ביוה"כ דהוי משום לתא דמלאכת הוצאה וכיון דהוצאה מותר ביוה"כ ממילא ה"ה תחומין.
ט] אלא דצ"ע א"כ אמאי מדרבנן איכא איסור תחומין ביו"ט ומ"ש מהוצאה, ויש ליישב למאי דכ' הפנ"י ז"ל דתחומין הוי כמכשירין שאפשר לעשותן מאתמול, וא"כ א"ש הא דאסרו רבנן תחומין דבדר"כ אפשר לעשותן מאתמול משא"כ הוצאה דכ' הרמב"ם ז"ל דאע"ג דאפשר לעשותן מאתמול לא אסרוהו חז"ל משום שמחת יו"ט.
י] תו י"ל למאי דכ' האבנ"ז ז"ל דתחומין לא הוי מלאכת מחשבת וממילא לא הותר ביו"ט דלא הוי מלאכת תיקון, ולפי"ז כיון דבמלאכת הוצאה בעי' מלאכת מחשבת שפיר הותר ביו"ט
י"א] יש להוכיח מדברי הגרעק"א ז"ל דתחומין הותר לצורך או"נ, וצ"ע מהא דהובא חוץ לתחום דמוכח דלא הותר איסור תחומין לצורך או"נ, והקה"י ז"ל כ' דס"ל להגרעק"א ז"ל דמדרבנן נאסר תחומין גם לצורך.
י"ב] וצ"ע מהא דכ' הראשונים ז"ל דטעמא דמותר למי שלא הובא בשבילו אע"ד דתחומין די"ב מיל מה"ת היינו משום דאין איסורו שוה בכל קיל טפי, וצ"ע אמאי לא כתבו דגם למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ הא לצורך או"נ מותר מה"ת ואסור רק מדרבנן, וצ"ע.
