חבל נחלתו ג מ
בעלון שבועי המופץ בבתי כנסיות לראש השנה נכתב כך:
"הגליון מוקדש לע"נ שוטר מג"ב מדחת יוסף הי"ד שמסר נפשו עק"ה למען משמרת הארץ בקבר יוסף שבשכם ת"ו, ב' דראש השנה תשס"א תנצב"ה".
ולענ"ד הדברים מוטעים ומבלבלים.
הביטויים: לעלוי נשמת (=לע"נ), ה' יקום דמו (=הי"ד), על קדושת השם (=עק"ה), תהי נשמתו צרורה בצרור החיים (=תנצב"ה) אינם מתאימים כלפי נכרי.
השימוש בביטויים שמתייחסים להשארת הנפש לנכרים, אינו נכון כפי שיבואר להלן, וגורמים לעשות את כל העולם מישור כאילו חלק ישראל ונכרים שווה. וממילא מטילים בלבול בערכם של ישראל וייחודם.
בתוספתא סנהדרין (פי"ג ה"ב): "ר' אליעזר אומר: כל גוים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ישובו רשעים לשאולה, כל גוים שכחי אלהים. ישובו רשעים לשאולה אילו רשעי ישראל. אמר לו ר' יהושע אילו אמר הכתוב ישובו רשעים לשאולה כל גויים ושותק הייתי אומר כדבריך עכשיו שאמר הכתוב שכחי אלהים הא יש צדיקים באומות שיש להם חלק לעולם הבא".
ומחלוקת זו הובאה בשינוי בגמ' בסנהדרין (ק"ה ע"א).
והרמב"ם כתב בהלכות תשובה (פ"ג ה"ה): "שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אף על פי שחטאו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ארץ זו משל כלומר ארץ החיים והוא העולם הבא, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא".
ובהלכות מלכים (פ"ח הי"א) הודיענו הרמב"ם מי הוא חסיד אומה"ע: "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם (כן הגירסא הנכונה עי"ש באחרונים)".
וסתם נכרי, אפילו מסר גופו, על שלטון ישראל בא"י, אינו חסיד אומות העולם, שלא קיים בכך שבע מצוות בני נח, אלא נלחם על מדינת ישראל. וכשם שלא נאמר על חייל יהודי בצבא ארה"ב שנהרג בויטנאם על קידוש ה' וכד', מפני שאין מטרת מסירת הנפש גילוי שם ה' בעולם. וכן לגבי נכרי ששותף עמנו בצבא הגנה לישראל, הוא מקיים את חובתו האזרחית כלפי המדינה, כאחד מאזרחיה הנקרא לצבא להגן על מדינתו, אבל אין הוא מוסיף בכך מעלה רוחנית, על מעלתו וע"כ אינו מחסידי אומות העולם, ואם הוא מקיים שבע מצוות בני נח הוא לכל היותר מחכמי אוה"ע.
(ומה שמשתמשים בכינוי חסיד אומות העולם כלפי נכרי שהציל יהודים; נראה, עפ"י הרמב"ם כי זהו ביטוי מושאל, ואולי מניחים שקיבל עליו זמב"נ בציווי הקב"ה בתורה.)
וכך נאמר בויקרא רבה (פר' י"ג אות ב): "כך אומות העולם שאינן לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט', ג')". והותרו להם באכילה כל בעלי החיים. ובשער הגמול (תורת האדם לרמב"ן) כתב: "אלא שהאומות עובדי עכומ"ז אובדין בעונש ע"א שלהם לגיהנם ואבדון, וישראל חלקם בחיים שדבקים ביוצר הכל יתברך".
ניתן אמנם לומר, שנכרי אשר מסר נפשו על קיום ישראל בא"י הוא מחסידי אומה"ע, מתוך שמכיר שא"י לעם ישראל עפ"י תורת ה' אשר קבלה משה בסיני, ומתוך קיום שבע מצוות בני נח. אולם לענ"ד הנכרי אשר בקרבנו לכל היותר מעלתו מחכמי אומה"ע, וההכרה בתורת ה' ובכך ששבע מצוות בני נח מקבלות את כוחן מציווי ה' רחוקה מדעתם ואמונתם. ולהיפך, אצל חלקם קיימת ההבנה כי ישראל גזלו את אדמתם, ואין לתורתם-מוסרם של ישראל שום עדיפות על ערכיהם המוסריים-אנושיים וע"כ נראה שאינם מחסידי אומה"ע אלא לכל היותר מחכמיהם.
וכן דברי מרן הרב קוק זצ"ל (עו"ר ח"ב עמ' קנ"ו): "על כן בישראל אשר בהיטיבם דרכם יעלו ויתרוממו ובהתרפותם מתפקידם יענשו מאד, נאמר 'אתם בני יעקב לא כליתם', כי לא תכלה הנפש הגמורה בצורתה, רק תתאמץ לעלות למכון מעלתה, וכפי התעכבותה כן יגדל מירוקה עד כלות רעתה והשאר טובה דבק בחיי עולם. לעומת זה אוה"ע, שחסידיהם המשלימים חוק נפשם ודאי יש להם חלק לעוה"ב, ואלה שאינם משלימים בדעת ובמעשים טובים הלא נקודת הויתם משוללת היא מציאות עצמית מתולדתם, והרשעה כעשן תכלה. ועל כן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כי עמך כולם צדיקים מתולדתם".
אין הדבר שולל כל דרכי שלום שמחוייבים בהם כלפי נכרים (עיין גיטין סוף פרק ה'), בחייהם ובמותם.
וכך כתב הבית יוסף (יו"ד סי' שס"ז אות א'): "קוברין מתי גוים עם מתי ישראל ומנחמין אבליהם מפני דרכי שלום. ברייתא סוף פרק הניזקין (גיטין ס"א.) ופירש רש"י עם מתי ישראל לא בקבר ישראל אלא מתעסקים בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב עליו הר"ן (כ"ח. ד"ה קוברין) ולישנא לאו דוקא דהוא הדין כשמצאו מתי גוים לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ובפירוש אמרו בתוספתא (שם פ"ג הי"ח) מספידין מתי גוים ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום ובירושלמי (שם פ"ה סוף ה"ט) לא שנו "עם" בכל אלו כלל ומכל מקום לא שיהו קוברין אותן אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם עכ"ל: כתב הכל בו (סי' קי"ד דף פו ע"ג) הרואה את המת חייב לעמוד מפניו ולנהוג בו כבוד ואפילו מת גוי חייב ללוותו ארבע אמות. אבל אעיקרא דדינא פירכא דלא עלה על הדעת שיהיה חייב ללוות מת גוי אם לא מפני דרכי שלום, ומיהו אפשר לאוקמי בגוי חסיד דקיימא לן (סנהדרין ק"ה.) חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא".
ועי' באריכות בנצח ישראל למהר"ל פט"ו, בו הוא מסביר שישראל נוחלי העוה"ב ולא העוה"ז. ואומות העולם נוחלי עוה"ז. וע"ע חסד לאברהם (מעין שביעי נהר כ"ז, כ"ח).
וכן דברי הרמח"ל (דרך ה' ח"ב פ"ד אות ז'): "ואולם לעוה"ב, לא תמצאנה אומות זולת ישראל, ולנפש חסידי אומות העולם ינתן מציאות — בבחינה נוספת ונספחת על ישראל עצמם, ויהיו נטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם, ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב, ואין בחוקם שישיגו יותר מזה כלל". (ועי"ש בכל הפרק שעוסק במעלתם של אומות העולם בכל הדורות).
וכן דברי הרמח"ל בראש ספרו מסילת ישרים: "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמתי והעדון הגדול מכל העדונים שיכולים להמצא. ומקום העדון הזה באמת הוא העולם הבא".
וכן דברי ספר הברית (ח"א מאמר כ"א פרק ה'): "אמנם המקובלים הם אמרו שהמדבר (=האדם) אף הוא יחלק לשאינו ישראל ולישראל, כי בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם במעמד הנכבד זה סיני, יצב גבולות עמים הקדמונים למספר שבעים שרים אשר חלק להם, ויעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ורוממם מכל לשון, בתת להם תורתו האמתית. והישראלי הזה אשר נתאמת יצירתו אחר כ"ו דור ליצירה כמובא למעלה הוא התכלית המבוקש לא המדבר, והתכלית המבוקש ממנו הוא השארת נפשו בהתדבקו בשם הנכבד והנורא בורא הכל, לא התדבקו בשכל הפועל אשר בשפל המדרגה. והסיבה המסבב זה הוא קיימתו התרי"ג מצוות ולימוד התורה ולכתו במדות ה' מה הוא רחום, מה הוא חנון וכן כלם. לא עיונו בחכמת הטבע וההגיון ובמהלכי הגלגלים וכוכבים והשגתו הנמצאים על אמתתן כאשר הם והשגתו שכל הפועל בשכלו העיוני, כמו שכתב הרמ"א בתשובתו (סימן ז') וז"ל: בלמודי חוקי התורה יקנה האדם העולם הזה ועולם הבא לא בשאר החכמות עכ"ל".
ובהמשך מוסיף שם שאף עשית ז' מצוות ב"נ בגלל ציווים ע"י רבש"ע, מזכה בחלק לעוה"ב, משום היותם חסידי אוה"ע.
אף חלקם של חסידי אומה"ע לעוה"ב, הוא מפני הסתפחותם לישראל. ואף היחיד חלקו לעוה"ב הוא מפני היותו חלק מהכלל, כי כלל ישראל הוא האחוז בעוה"ב והיחיד עפי מידת קישורו עם הכלל, מקבל את ערכו ואת חלקו לעוה"ב. כדברי מרן הרב קוק זצ"ל (עו"ר ח"ב עמ' קנ"ז): "וכפי גודל החטיביות המובלטה של קישור הכלל כולו אל הפרטיות הנפשיות של כל יחיד, כן מאיר אור עוה"ב ברוחו ונשמתו ומשכלל ומרומם את נפשו היחידית". ועי' שם בהרחבה.
אוסיף כמה הערות לביטויים שנזכרו במאמר הנ"ל ולמקורם.
הביטוי לעילוי נשמת — עניינו התעלות נשמת האדם מישראל כל שנה ושנה במדרגות עולם הנשמות. למי שאינו זוכה לחיי העוה"ב לא שייך להוסיף "לעילוי נשמת".
הביטוי ה' יקום דמו — הוא עפ"י דברי שירת האזינו: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום". הגויים אינם עבדיו, וע"כ אין הקב"ה יוצא לנקום נקמתם.
הביטוי על קידוש ה' — לא שייך לגבי מי שאינו מצווה על קידוש ה' (רמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ב). (ואף כאינו מצווה ועושה, לא ברור שמותר לו, שהרי מאבד נפשו עבור דבר שאינו מצווה עליו, ואין זה ברור שיכול לקדש אף בשאינו מצווה כישראל.)
וכן הביטוי תהי נשמתו צרורה בצרור החיים (תנצב"ה) — מקורו בדברי אביגיל לדוד "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך" (שמו"א כ"ה, כ"ט). ועי' רד"ק עה"פ. ועי' בדברי הרמב"ן (בראשית מ"ט, ל"ג) שנפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים. וכן במאמר "צרור החיים" למו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל בספר לנתיבות ישראל (ח"ב עמ' קל"ט) מסיים:
"הנשמה הישראלית היחידית, בהתעלות טהרתה ובבירור עצמיותה כשהיא נאספת אל עמה ואל אבותיה, מוצאת היא את שיא התרוממות מנוחתה בקדושת המקום, אשר מאת ה' אלהינו הדורש אותו תמיד, הוא נחלה לישראל עמו, וכמשפט עובדי הקודש ושומרי משמרתו ד' הוא נחלתה, מתוך אוצר הכללי, של גופיות הנשמות שממעל לכל החלוקות הפרטיות, — ובהליכתה הנכוחות, בבואה בשלום למגמת מקוריות מחצבתה של התהוותה הנשמתית, כבודו העליון הוא אשר יאספנה בארץ החיים". עיי"ש באורך ובמקורות.
ובשולי הדברים, שמתי לבי לארועים לזכר חללי מגדלי התאומים. והנה הנוכרים עורכים כל מיני טכסים, תהלוכות, נאומים, קונצרטים וכד', אבל אין הטכסים מופנים להשארות הנפש. ולרוממה במעלות אלו, מפני שאף שייכותם הטבעית אינה קשורה לכך. ולעומת זאת אצל ישראל כל הביטויים שנכתבו לעיל שלא במקומם, יוצאים בטבעיות כלפי הנהרגים על תקומת ישראל, מתוך אמונה טבעית בהשארות הנפש, ומתוך הכרה כי זה עיקר האדם ועוה"ז הוא בר חלוף ועוה"ב הוא בית הקבע של האדם מישראל.
