שאלה:
היה מקרה ובו מי שנטל עוברי דרכים (טרמפיסטים) במכוניתו הורידם באמצע הדרך
לאחר שהוברר לו שהשקפותיהם הפוליטיות אינן תואמות לשלו.
השאלה היא האם הוא רשאי לעשות כך מבחינה הלכתית, ואם הם נזקו כתוצאה מכך,
כגון: שאחרו לעבודה, האם יכולים לתבוע מהנהג את נזקם?
תשובה
השאלה לענ"ד צריכה להיבדק במצבים אלה:
א. קודם עלייתם למכונית.
ב. בעת הנסיעה — מה הן חובות הנהג כלפי הנוסע.
א. חובת הנהג לקחת במכוניתו עוברי דרכים (טרמפיסטים)
נטילה במכוניתו עוברי דרכים (טרמפיסטים) היא גמילות חסדים, וגדריה דומים
למצות השבת אבידה ולמצות טעינה. בעל המכונית הרי הוא כמשיב אבידה או כעובר
על יד מי שזקוק לעזרה בטעינת חמורו. טעינה חיובה* מן התורה, ורשאי ליטול
תשלום ואינו חייב לעשות בחינם. לגבי השבת אבידה נוטל שכר על ההתעסקות
בהשבתה כפועל בטל* של אותה מלאכה אשר ממנה התבטל. במידה ואינו רוצה ליטול
שכר כה נמוך אלא את מלוא הפסדו, הוא צריך להתנות בפני בי"ד* שעבור התבטלותו
ממלאכתו הוא יטול את מלוא שכר מלאכתו, ואם אין בי"ד להתנות בפניהם, הוא
פטור מלהשיב. ואם אינו עושה כרגע שום מלאכה הוא צריך להשיב ולא ליטול שום
שכר*. ופשוט שדין התניה וכד' שייך אף לגבי טעינה.
הדימוי למקרה דנן מעלה שנטילת עוברי דרכים ברכבו ומצטערים בכך ש"תקועים"
במקומם וזקוקים להסעה דומה לטעינה שיש בה צער נפשי לבעל הבהמה, אבל אין לו
נזק ממוני. (בניגוד לפריקה שבעל החיים אף הוא מצטער, ואולי נוטה למות
כתוצאה מעודף המשא). וע"כ מעיקר הדין חייבים ליטול עוברי דרכים. ועל לקיחת
הנוסעים מותר ליטול שכר (אם מתנים זאת מלכתחילה), וכיון שרוב עוברי הדרכים
אינם מעוניינים לשלם על הנאתם מן המסיע, הוא פטור מלהסיעם בחינם. (וזו
הסיבה לפטור בעלי רכבים מליטול נוסעים בחינם*, ועוד שחלק גדול מן הנסיעות
נעשה לצרכי עבודה, ואף שכר התבטלותו עבור העצירות — אין הנוסעים מעוניינים
לתת.)
ואע"פ שמותר ליטול שכר על לקיחת עוברי דרכים, מצוה ליטול בחינם* ושכר מצוה
בידו*.
השאלה העולה היא האם נוצרו חיובים בין המסיע לנוסע שנטל מרצונו, או שבכל
רגע, ובכל מקום יכול לומר לו: צא!
ב. חובות הנהג כלפי הנוסע בעת הנסיעה
. .
מדין מחוסר אמנה
במידה והנהג אמר לנוסע את מחוז חפצו הוא צריך לעמוד בדיבורו* ואם אינו עושה
כן הוא מחוסר אמנה. במידה ואינו עומד בדיבורו והוא נצרך להוריד את הנוסע,
לנוסע יש כלפיו תרעומת*, אך אין לו תביעת ממון.
. מדין מזיק
הנהג צריך לשמור שהנוסע לא ינזק ממנו או מחמתו ככל אדם. וכאן שהוא הכניסו
למכוניתו פשוט שכשם שאם נכנס לביתו ברשות אסור להזיקו, אף הנכנס למכונית
ברשותו צריך הנהג להישמר מלהזיקו.
אמנם צריך לברר האם בהורדתו מהרכב באמצע הדרך, או במקום שאינו יכול לתפוס
טרמפים, או במקום שאין תחבורה ציבורית נחשב כמזיק או כגרמא.
ונראה שאין בהורדתו במקום רחוק אלא גרמא בנזקין, וכשם שמבטל כיסו של חברו
או הנועל חדרו וחנותו אינו יכול לתבוע ממנו תשלום עבור בטלתו*, כש"כ כאן
שהורידו בריא ושלם. וכל נזק שיארע לנוסע אינו תוצאה ישירה מהורדתו כאן.
ובאשר לפחד האופף את הנוסע*, או חשש פגיעה ממזיקים כלשהם (ל"ע) גם לגביהם
אין זה נזק ישיר, שהרי אין הנהג פוגע בו.
.
מדין פועל
בעצם העלאת הנוסע ישנה לכאורה השתעבדות של המסיע ליטול את הנוסע למקום אותו
פירש (והנוסע הסכים להתלוות עימו). והמסיע יחשב כפועל בחינם, ואע"פ שאין
המסיע נהגו של הנוסע, אלא אך עושה לו טובה בחינם.
אולם פועל חוזר בו אפילו בחצי היום בתנאי שאין פעולתו דבר האבד, ובדבר האבד
ידו על התחתונה ושוכרים או מערימים עליו אם החל בפעולתו*. וא"כ אף פועל
בחינם יוכל לחזור באמצע פעולתו אם אין בכך דבר האבד לבעה"ב. וכמובן גם
לעניננו אין משמעות אם לא נגדיר את ההורדה באמצע הדרך כדבר האבד.
הרמ"א [חו"מ סי' של"ג ס"ה] כתב: "פועל שעושה בחנם עם בעל הבית יכול לחזור
אפילו בדבר האבוד". היינו פועל בחינם אין שוכרים עליו בדבר האבד ורשאי
לחזור בו, אבל משמע שכל זמן שלא חזר משועבד לקיים התחייבותו, אף שהסכים
לעשות בחינם*.
אמנם מביאור הגר"א משמע שאין שום שעבוד של פועל בחינם*
לבעה"ב.
הש"ך (ס"ק ל"א) מסביר שאין הכונה שהפועל יכול לחזור בכל מצב, אלא שהוא יכול
לחזור מצד החינם שבעיסקא ולדרוש שכר, אבל אם אינו מוכן לעשות את שהתחייב
לו אף בשכר, וזהו דבר האבוד כגון שאינו יכול למצוא פועלים עתה, חייב הפועל
לשלם כל נזקו של בעה"ב מדינא דגרמי*. וכ"כ ערוך השלחן [סעיף כ"ג].
הגהות אשר"י [ב"ק פ"ז סי' י"א] מביא מהאור זרוע שאדם שהשאיל עצמו לדבר האבד
מרגע שאמר: 'הריני שאול לך לכך וכך זמן' שוב אינו יכול לחזור בו. אבל אם
אמר: 'הריני מקבל עלי לעשות לך כך וכך' נשאר האו"ז בספק.
במחנה אפרים [הל' שכירות פועלים סי' ו'] דן בתשובת המהרי"ק וחולק עליו,
וסובר (עפ"י דברי הג' אשר"י) שאם אמר 'הריני שאול לך' — חייב לעשות בחינם,
אף שהיה יכול לשכור פועלים אחרים, ואינו יכול לחזור בו כיון ששעבד גופו
לחברו, אבל אם אמר אך הריני מקבל עלי לעשות יכול לחזור בו ולעשות בשכר
דוקא*.
כשנשליך מדין פועל בחינם לענייננו, נראה שמי שהעלה נוסע בחינם ומסר לו את
יעדו, השתעבד ליטלו עימו, אולם אינו 'שאול' לו שהרי נוסע ליעדו הוא, אלא אך
קבל עליו לעשות היינו ליטלו עמו, ורשאי לתבוע שכר. ואם הנוסע אינו מוכן
לתת לו שכרו אינו חייב לעשות בחינם.
. גדר דבר האבד בפועל
הורדת הנוסע בעל כרחו במקום שאינו נוח לו להתקדמות, לכאורה, היא דבר האבד,
שהרי הנוסע 'יתקע' במקום עד שימצא לו דרך לצאת משם. ואולי אף יאחר לעבודתו
וכד'.
אלא שעדיין צ"ע, מה אבד כאן?
הסמ"ע [סי' של"ג ס"ק י"ח] כתב בביאור דבר האבד: "שהוא צורך שעה ויתקלקל אם
לא יוגמר מלאכתו מיד". ודבריו אמורים בין בדבר שמטבעו עומד לקלקול כגון
תבואה לקצור או פשתן להעלות מן המשרה, ובין בדבר שיעבור זמנו כגון חלילים
למת או לכלה, שהמת יקבר והכלה תכנס לחופה. במקרה הנוכחי, לכאורה, אין הגעת
הנוסע למחוז חפצו בגדר דבר האבד, אלא צריך לטרוח מעט יותר כדי להשיג הסעה
בחינם* והתאחרותו בגלל שהנהג הורידו אינה נחשבת לדבר האבד, שהרי הנהג לא
נטלו על דעת זו.
אולם, אם הנהג ידע מכך שהנוסע יפסיד מהורדתו דבר מה, וקיבל עליו, כגון שקבע
פגישה בתשלום* מהמכונית (בידיעת הנהג) על סמך זה שיגיע בשעה מסוימת, וכופה
עליו לרדת, ואע"פ שהנוסע הציע לו תשלום הוא אינו מוכן ומורידו, חייב הנהג
בתשלומים מדינא דגרמי בנזיקין*.
מסקנות
א. מדין גמילות חסד צריך ליטול טרמפיסטים ומותר ליטול שכר (ריאלי) ולפנים
משורת הדין צריך ליטול בחינם.
ב. אם הוריד הנהג את הנוסע בניגוד לרצונו אין הטרמפיסט יכול לתבוע ממנו
תשלום, (אא"כ השתעבד הנהג לכך שהנוסע יפסיד ממון אם יורידהו באמצע הדרך,
וגם אז רק אם אינו מוכן להסיע אף בתשלום), אולם ודאי שאסור לנהג להורידו.
ג. על נזקים מחמת צד שלישי או פחד וכד' הנהג פטור, וכמובן אסור לעשות כן.
חבל נחלתו ג פג
