זמן עבודת הפועל רק ביום, כמ"ש (תהילים קד, כג) יצא וגו' עדי ערב. ולכן אמרו בעירובין (סה, א) אנן פועלי דיממא, אבל ליליא לשינתא, רק כי יזיף ביממא פרע בליליא [ועיין בתלמידי רבינו יונה ברכות ח' א' משמע דכן הלכה]. רק מכל מקום מצאנו גבי מלאכת בית המקדש ברכות ב' ב' ס"ד דמקמי ומחשכי גם בלילה משום דהוצרכו הלילה למשמר. ועיין שבת פ"ט ב' אמרינן דל פלגא דלילותא. ונראה דגם בכל עבודת ה' הלילה רק למשמר. כמו שאמרו (זח"א כז,א) לשמרה זו מצות לא תעשה. וכמו שאמרו (עירובין צו,א) דכל מקום שנאמר השמר וגו' הוא לא תעשה, והיינו שלא יעש עבירות. ולכך בשינה די, על דרך שאמרו בפ"ק דעבודה זרה (יט,א) יכול יגרה עצמו בשינה כו' ע"ש:
קבלת עול מלכות שמים דערבית, אף על פי שהתורה תלאתו בשכיבה, מכל מקום עיקרו
תלוי בלילה גם כן. רק שדרך שכיבה בלילה נקט כן קרא. כי השכיבה מיוחדת
ללילה שאינו זמן פעולה, אפילו אי איכא אינשי [דבזה סגי עיין ט' רע"א] דגנו
ביום אינו קרוי שכיבה, לפי שהיום מיוחד לקימה דהיינו עבודה. כן משמע דהעיקר
בלילה, מלשון בשעה שקידש כו' ברכות ב' ב'. דקשה על זה קושיית הגמרא שם
מכדי כו' לימא משעת בין השמשות לפי פירוש רש"י שם [ולולי פירש"י אפשר לומר
דמשעה שקידש היינו תוספת שבת, ואם כן לא קשה מידי, דיש לומר דנפקא מינה
אבין השמשות דרבי יוסי ע"ש בגמרא ולפירוש רש"י צריך לדחוק דתוספת שבת דרבנן
והכא דאורייתא קאמר, וצ"ע], דעל זה לא שייך דקמשמע לן דעל קדושת היום מבין
השמשות, דזה עדיין לא נשמע מדבריו אם היה מקום להסתפק בזה. אלא ודאי דעיקר
קריאת שמע בלילה, ולכך מציין משעה שקידש היום דלענין שבת קרוי לילה, וכיון
שכבר מצאנו פעם דנקרא לילה שפיר י"ל גם זמן קריאת שמע אז דאיכא דגנו. כי
עיקר השכיבה מיוחד לעת החושך והעדר האור והבהירות, אז הוא עת שכיבה מעבודה
[ורק למשמר ממזיקין, שלא לעבור על כל פנים עבירות או מצוות קבועות, עיין
לעיל אות ט']. וכן משמע עוד שם בגמרא והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים,
טובלים משמע דאין סברא דיהיה זמן קריאת שמע דשכיבה אז [מיהו זה י"ל פשוט
דסבירא ליה האי ודאי אין דרך בני אדם שוכבים כל כך מבעוד יום] מבעוד יום,
כי היום למלאכה בעוד האור לא ישב בטל כישן:
