בין כל הנביאים והנביאות שקמו להם לישראל, אין נביא שיהיה כולו ״מדרש פליאה״ כיונה הנביא; עצם תוכנו של ספר יונה, לכאורה, בניגוד הוא לאמונתנו. איך נביא האמת יכול לברוח מאת ד׳, בזמן שאפילו הפשוט שבפשוטים יודע, כי ד׳, מלוא כל הארץ כבודו, ו״לית אתר דפנוי מיניה״?! ואיך אפשר היה להכניס סיפרו של בורח מאת ד׳ בכלל כתבי־הקודש? ואומנם, מיום עומדי על דעתי נתקשיתי בזה, עד שבא מעשה לידי.
מעשה בימי המלחמה העולמית הקודמת (–מלחמת העולם הראשונה), כשהשמים נטפו דם והארץ מלאה פגרים מתים, האוויר מכוסה היה אדים מרעילים ומחניקים, וימש חושך. נסעתי במסילת הברזל בפולין המדינה, והנסיעה במסילת הברזל בימים ההם ובזמן הזה הלוא ידועה היא בקשייה. הרגשתי טלטולי דגברא בכל מרירותם; טולטלתי מקרון אל קרון ולא מצאתי מקום, כי חיילים רבים מילאו את כל הקרונות עד אפס מקום. החיילים כבדוני, מדי עוברי לפניהם ״כיד ד׳ הטובה עליהם״, גם בידיהם וגם ברגליהם, ורישומם של כבודם הטוב היה ניכר היטב בכל רמ״ח איברי ושס״ה גידי, שהיכוני ופצעוני... בחמלת ד׳ עלי, מצאתי אח לצרה, שאמר לי: ״נלכה לקצה הרכבת, שנמצא שם קרון פנוי לגמרי״. ואומנם, לא שיקר אח לצרה זה. עליתי לקרון שהראה לי ואמרתי: ״ראיתי אור״. לא היה שם אלא חיל אחד, ואף הוא לא היה יכול לנגוע בי לא בידיו – ידי עשו, ולא ברגליו – רגלי עשו; כי שכב הוא על ספסל מפרפר בין החיים ובין המות בפצעיו האנושים הזבים דם לרוב. ישבתי יחד עם האח לצרה בהרווחה על ספסל אחד וברכתי: ברוך הגומל חסדים טובים! ברם, אנחותיו של החייל הלכו גבור והלוך והתחילו להתפשט מפיו תכופות זו אחר זו. מתחילה לא שמתי לב לזה כלל, ולא עוד, אלא שמחה מסותרת קיננה בלבבי, כי רק בזאת הייתי בטוח, שלא יגע בי לרעה. אבל לאט־לאט ירדו אנחותיו לתוך נימי לבבי וזעזעו אותי כל־כך, עד שלא יכולתי עוד להתאפק יותר מבלי לסור אליו. הוא היה כבר גוסס ורגעיו ספורים; אבל עיניו היו עדיין פתוחות לרווחה. הבטתי ישר בהן. אנחה התפרצה מלבי, גדולה יותר מאנחותיו. לקחתי תרמילי בידי וברחתי, כמו מן הפח, כל עוד נפשי בי, שוב לאחד מן הקרונות, שהיה מלא על כל גדותיו מבני עשו. מסרתי את כל גופי להם, שיעשו בו מה שיעשו, ובלבד לא לראות את עיני הגוסס.
בשבתי בקרון, או יותר נכון – בעומדי כמעט תלוי באוויר מרוב הצפיפות, בורח מעיני הגוסס, נפקחו עיניי לרווחה לראות את עצמי, והנה קטן ופעוט כל־כך הנני, התחלתי לחשוב חשבון נפשי: על מה זה ועל מה זה ברחתי מעיני הגוסס? האם מצד הרחמנות וההשתתפות בצערו? איזו הרווחה באה לו בנוסי ממנו? – אדרבא! היה עלי לשבת על ידו, ואולי יכלתי להקל עליו את מכאובו. ברור הדבר שלא מעיני החייל הלז ברחתי. כי אם מעיני ד׳ המשוטטות בכל, ואשר הפעם הצטלמו בעיני החייל, שגם הוא בצלם א־לוהים נברא; לא צערו של החייל הזה הניס אותי במנוסת מוות משם, אך צערה של השכינה, המצטערת בצערו של כל אדם ואומרת: קלני מראשי קלני מזרועי...
ומחשבותי עברו אז מן הפרט אל הכלל כולו: אולי הכל־הכל, כל האנשים העומדים צפופים כל־כך כאן, במסירות נפש ממש, משום הקטר ההולך לפניהם ומושך אותם במהירות עצומה; אולי כל אלה בורחים מלפני ד׳ המה, ורק בשביל כך בראו להם האנשים קטרים ומכונות חשמל ואווירונים הרצים במהירות כה גדולה – כדי שיהיה ביכולתם לנוס חיש מהר מפני ד׳ הרודף אחריהם.
ואומנם, אף נביא האמת אפשר לו שיברח מאת ד׳. בורח הוא רק פעם אחת בחייו, והבריחה נחשבת לו ל״חידוש״ גדול, עד שמצא לנכון לכתוב זאת בספר לזיכרון עולם. ברם, כל האנשים שאינם נביאים בורחים המה מאת ד׳ בלי הרף; עוסקים המה בבריחה מיום לידתם עד יום מיתתם; בורחים כל עוד נפשם בם ומוסרים את נפשם בשביל בריחה זאת... כי הלוא, אני בעצמי, שאינני מחזיק את עצמי כלל וכלל כרע ביותר, הנני מוסר את נפשי, בעומדי בין חיילים פרועים כאלה, שכל רגע נכונים הם למרט את זקני ולירד לחיי – ובלבד שלא אראה את החייל הגוסס המזכיר ומעורר את הא־לוהים שבקרבי, ואת חובתי בעולמי.
וכשכלתה נסיעתי – שאומנם לא ארכה ביותר, אך לגבי דידי היתה ממש ארוכה כאריכות הגלות – וירדתי בעיר הגדולה לא־לוהים, שיש בה עשרות ריבוא אדם, אשר ״לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ובהמה רבה״, והאנשים כל־כך נבהלים ונחפזים, אצים, רצים ונסים, כאילו כוחות נסתרים רודפים אחריהם, התחלתי להביט בעיני כל אחד ואחד ולבדוק אותו, אם לא מאת ד׳ א־לוהים בורח הוא... ואומנם, התבוננתי סביבי בעיר הגדולה לא־לוהים זאת וראיתי, כי לא רק אצים ורצים, אלא יושבים ושוכבים אנשים ונשים מכל המינים, זקנים וזקנות, עוללים ויונקים עטופים בבלואי סחבות, רועדים מקור גדול וידיהם פשוטות לעזרה, ובפיהם מבקשים לחם מכל העוברים ושבים; והעוברים ושבים מתרחקים מהם כמטחווי קשת, ועושים את עצמם כאילו אינם רואים ואינם מרגישים בהם כלל.
אז נודע לי הדבר, על מה ולמה אצים ורצים האנשים הללו כל־כך, כי מאת ד׳ א־לוהים, אשר כבודו מלא כל צדי הרחובות והסמטאות, בורחים המה...
וכשהלכתי אחר כך לתומי ברחוב, וראיתי איש שהתעלף ונפל מרעב באמצע הרחוב כאבן דומם, והרחוב הומה מבני אדם מטיילים סביבות המתעלף, כאילו לא קרה דבר, וכששאלתי להם: הייתכן? – השיבוני: אין זה נוגע לנו מאומה, יש ״עזרה מהירה״.
הבנתי היטב, על מה ולמה נוסדה ״העזרה מהירה״, כדי להקל להם לאנשים, לברוח מאת ד׳, שלא ירגישו שום עוול בקרבם על מעשיהם אלה.
הבנתי על מה ולמה נתרבו כל־כך בתי חולים בכל עיר ועיר, וכל איש ואשה שיש לו חולה בתוך ביתו, מיד שולחו מאת פניו לבית החולים, מפני שהקדוש ברוך הוא יושב למראשותיו של חולה (שבת יב, ב); ומאת הקדוש ברוך הוא בורחים כולם כמטחווי קשת. ועל כן ממהר כל אחד להיפטר ממנו ומהקדוש ברוך הוא היושב למראשותיו, בשלחו אותו לבית החולים בעל שבכות הברזל על חלונותיו, שלא יראה הקדוש ברוך הוא החוצה ח״ו... ואם יש ״בית מחסה ליתומים״, ״הכנסת אורחים״ ו״מושב זקנים״ הלוא טעם היווסדם מובן מאליו – כדי שלא יסובבו האומללים האלה ברחוב ולא יחזרו העניים על הפתחים להזכיר בלי הרף את הא־לוהים, שבני אדם בורחים ממנו בפחד גדול כל־כך.
כל אלה בתי קברות המה לקבור את רגש החיים, רגש א־לוהים חיים, המפעם בקרבנו, בקרב לב כל איש ואיש; כל אלה המה עדים כשרים ונאמנים, שאומנם יודעי ד׳ פוחתים והולכים, ואין מי שיפרוס בעצמו לרעב לחם ועניים מרודים יביא ביתה... כי הכל־הכל יעשה האדם, ימסור גם את נפשו ומאודו – ובלבד שלא יבוא במגע ומשא עם ד׳ א־לוהים הרודף אחריו.
ובכל מקום אשר תפנה, תראה לפניך קברנים שכירים בכסף, המקברים גם את המתים וגם את החיים, והמקפידים שיהא הכל בסדר נכון וה״שורות״ תהיינה ישרות, וכל מי שיכול לברוח מאת ד׳ בצעדים יותר מהירים – הוא הגיבור והוא החרוץ, הוא המשכיל והוא החכם והנבון, אשר לפניו יכרעו הכל ברך.
על ידי כך התחלתי להבין גם את היחס של בני אדם זה לזה. תמיד יש לנו יחס של כבוד למתקיף ולא לנתקף, לגיבור ולא לחלש, לרודף ולא לנרדף. כל זה בא מפני שעוסקים אנו ערב ובוקר וצהרים בבריחה מאת א־לוהים. כל דבר המזכיר לנו את הא־לוהים ואת צלם הא־לוהים, שנוא הוא עלינו, מתרחקים ממנו כמטחווי קשת ועוד יותר מזה, מפני ש״הָאֱ־לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף״, ובכל נרדף – נרדף איתו גם הא־לוהים. אנחנו יראים לעמוד בד׳ אמותיו. ולהיפך – יש לנו רגש כבוד מיוחד לרודפים, שהמה, ביחד עם זה, רודפים גם את ד׳. יש לנו רגש בחילה מיוחד לנתקפים ולחלשים, שהא־לוהים שוכן בקרבם, כאמור (ישעיהו נז, טו): ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים״. וכשאנו רואים שפל־רוח ונדכה, מתעורר גם בנו צלם הא־לוהים, ואז בורחים אנו כדי להיפטר ממנו, ולהיפטר מצלם הא־לוהים שבנו.
וזוהי הסיבה, שאין אנו רואים כעת יחידים כלל אלא מפלגות מפלגות. כל אחד יש לו מפלגה שלו, שבשמה יתיימר ומלתה על לשונו תמיד, כי זהו דור מפלגה, או דור ההפלגה – אחת היא – המבקש בכל מיני השתדלות לבנות עיר ומגדל, בחושבו שאולי זו תהיה המחיצה בינו ובין אביו שבשמים, ומה שנבצר מן היחיד – לא ייבצר ממפלגה שלימה, כי כל יחיד ויחיד בעל כורחו שיבוא לפעמים, אם מדעת או שלא מדעת, לידי חשבון נפשו, אבל עירוב המפלגות מטשטש את החשבונות ומערבב את התחומים, עד בלי למצוא את ידיהם ורגליהם כלל, ומכל שכן לבלי למצוא את הלב ואת הנפש שבקרבם...
עכשיו אינני מתפלא כלל וכלל על מה שהכניסו את הנביא הבורח מאת ד׳ בכתבי הקודש, והחידוש הוא שברח הוא, נביא האמת, רק פעם אחת בחייו מאת ד׳; וזה באמת ״קדוש״ נקרא, בעוד שאנחנו בורחים מאת ד׳ מראשית יציאתנו לאוויר העולם עד נשימתנו האחרונה.
[לנבוכי התקופה]
