יש פרק שירה בעולם, וכל דרי מעלה עם דרי מטה – מהרמש הרומש על הארץ עד המלאכים, שרפים ואופנים – כולם אינם פוסקים מלומר שירה, ויומם ולילה לא ינוחו. וגם הצפרדע, ברייה עלובה זו, הנה כפי שאומרים חז״ל, אומרת שירה יותר מדוד המלך נעים זמירות ישראל. ומדוע אין אנו שומעים כלל את שירתם הנפלאה? מדוע רצים אנו לשמוע מקהלת מנגנים קטנה, בעוד שלפנינו מקהלת מנגנים גדולה כזו, שמליוני בריות גדולות עם קטנות משתתפות בה?
״בת קול היוצאת מהר חורב״ בכל יום ויום, ומכרזת ואומרת: ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!״ (אבות ו, ב). ומדוע איננה מגיעה, בת קול זו, לאוזני הבריות היפות? מדוע? מדוע? האם האשם הוא בהם, במקהלת המשוררים ובהר חורב, שאינם מרימים את קולם כראוי, או אולי האשם הוא בנו, שאוזניים לנו ולא נאזין?
ברם, כל חסרוננו הוא בזה, שהחושים באים לאדם זמן רב קודם שניעור השכל שבו, בשעה שההרגל חזק עליו לבלי לראות בכל העולם כולו את אצבע א־לוהים, אלא את יד הטבע בלבד.
בעוד שבאמת, אין טבע כלל במציאות, זהו אחד מ״השקרים המוסכמים״, ורק להרגל הננו קוראים בטעות – טבע.
אמנם, הכל יודעים, שההרגל נעשה טבע; אבל, מה מעטים היודעים, שבאמת הרגל וטבע אינם כלל שני דברים נפרדים, אלא דבר אחד בעל שני שמות נרדפים.
חז״ל (עבודה זרה ח, א) מספרים על אדם הראשון:
יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי! שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה, וחווה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא...
ובני בניו של אדם הראשון נתחכמו כל־כך, עד כי אינם בוכים כלל על כל המראות הללו באמירת ״אוי לי!״, אלא קוראים כל זאת בשם קצר: ״טבע״ – וחסל; ובהביעם את המילה הזאת מדמים הם בנפשם, כי יש בזה פילוסופיה שלימה, בעוד שבאמת כל הטבע הוא מה שאדם הראשון קרא, בצדק: ״מנהגו של עולם הוא״.
הטבע הוא מנהג הנהוג עד עכשיו; אבל, מי האיש שיכול להגיד בוודאות גמורה, כי כך יהא גם למחר גם למחרתיים?
וכל־כך גדול עלינו כוחו של ההרגל, עד שאם יבוא אחד, למשל, ויאמר לנו ממקור נאמן מאוד, כי מחר לא יזרח השמש כלל כל היום כולו, כמו בלילה ממש, נצחק כולנו לו, לחלומותיו ולדבריו: הייתכן? הרי הדבר נגד השכל! – כאילו באמת מחייב השכל שיזרח השמש ביום דווקא וייחשך בלילה. הטבע הוא בחינת ״חזקה דמעיקרא״, וכלשון התלמודית, זאת אומרת – שעד עכשיו היה כך, וכל זמן שלא נדע שבא שינוי בדבר – עלינו להעמידו על חזקתו. ברם, בעוד שהתלמודיים יודעים היטב, כי חזקה איננה ודאי ברור, ואיננה הכרעת הספק, הרי הטבעיים משתמשים בזה כבהלכה פסוקה, שאין להרהר אחריה!
כל מוסדות הטבע בנויים רק על ה״כדאתמול וכדאשתקד״. ורק הרגל ה״כדאתמול״ הוא משפיע עלינו, שצריכים אנו לבקש ניסים בקריעת ים – סוף דווקא, ואין אנו רואים נס גדול, כשהים מלא על כל גדותיו, המדבר לכל בקול גדול, כי גדול הוא ד׳ א־לוהים, גדול מאוד, ״מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם – אַדִּיר בַּמָּרוֹם ד׳״ (תהלים צג, ד). אנו רואים נס גדול ב״שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם״ (יהושע י, יב), ואין אנו רואים את הנס של ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ...״ (קהלת א, ה), כאשר יום ביומו ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ״ (תהלים יט, ב). אנו שומעים קול דממה דקה – אבל אין אנו שומעים את קול גלגל חמה ההולך מסוף העולם ועד סופו, והוא הקול החזק ביותר מכל הקולות שבעולם.
החיסרון, שאין אנו שומעים את ״פרק השירה״ ובת הקול היוצאת מהר חורב הוא בזה, שכל אחד מאתנו היה ״קטן שנולד״; החושים קדמו בזמן לשכל, ואם גדל האדם אחר כך – הרי השפעת הקטנות חזקה עליו גם בגדלותו, והוא אינו רואה את הדברים כהוויתם מרוב הרגלו בכך. ברם, לו היה כל אחד מאתנו, לא ״קטן שנולד״, אלא גדול שנולד, זאת אומרת, כשהיה נולד – שכלו עמו, היה יודע את כל ״פרק השירה״ בעל־פה, היה יודע שיחת עופות וגם שירת דקלים כשלמה המלך בשעתו. כי גם שׂיחתם היא מענייני דשמיא. ואז היה יודע – כי לא רק כל התורה כולה היא אותיותיו של הקדוש ברוך הוא – אך כל העולם כולו הוא אותיותיו שלו, אז היינו מרגישים את המלאך שישנו בכל עשב האומר לו: ״גדל!״.
ומה טוב לו לאדם שמזמן לזמן יתאר בנפשו וברוחו, כאילו בא לפניו עוד פעם המלאך הממונה על השכחה – המלאך שבשעת יציאתו לאוויר העולם סטרו על פיו והשכיח ממנו את כל התורה כולה. שלמד לפני יציאתו לאוויר העולם – שישכיח ממנו גם עכשיו, כשכבר הגיע לגיל ידוע, את כל ההרגל שנעשה אצלו לטבע, ואת כל הטבע שנעשה אצלו להרגל, ויתחיל להביט אל הכל, כמו שהביט על זה אדם הראשון בשעתו שנברא בקומתו, בצביונו וגם בשכלו. אז יראה לנו כל העולם כולו בגוון חדש לגמרי, והיינו יכולים למשמש בידים ממש את הרוח שבחומר; אז היינו מרגישים כי פירוש המילים: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״ (שמות לא, יז) – הוא: שבשבת קודש נתן הקדוש ברוך הוא נפש בכל הבריאה, כי באמת יש נפש לא רק לחי ולמדבר, אך גם לצומח ולדומם. אז היינו מרגישים את ״ואתה מחיה את כולם״ בפועל ממש, והיינו רואים את נפש כל חי, וגם נפש הדומם והצומח. כי באמת, אין דומם בטבע. הכל חי ותוסס. ועל זה נאמר: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״. וכדברי המקובלים, שגם כששבת הוא לא שבת לגמרי, אלא ממשיך לתת נפש לכל מה שיש בבריאה. ומה נמרצים המה דברי חז״ל, שאמרו שכל התשובה כלולה ב״ועתה״, שנאמר: ׳וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה״ (על פי בראשית רבה כא, ו). כי כדי שהאדם ישוב מדרכו הרעה ויחשוב את חשבון הנפש שלו, עליו קודם כל לראות את כל אשר מסביבו וגם את עצמו גופא מנקודת ההשקפה של ״ועתה״, כאילו רק עתה פקח את עיניו ואוזניו, כאילו רק עתה התחיל להשתמש בחושיו, ואז – לא רק כשיקיים את ה״שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה״ – אלא אפילו אם יראה מה שתחת לחוטמו בלבד, יכיר את בוראו, כמו שהכירו אברהם אבינו.
ואומנם, לא רק ידיעת ד׳ באה מ״ועתה״ – אך גם לידיעת הטבע אפשר לבוא רק על ידי כך; כי גם החידושים הגדולים שנתחדשו בידיעת הטבע באו על ידי גאוני הרוח, שהתחילו להביט על הכל מנקודת ההשקפה של ״ועתה״.
וככה גילה ניוטון את כוח המושך בכל מערכות הטבע, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ובא לגילוי זה רק על ידי כך, שראה תפוח נופל לארץ ולא טס לשמים. דורות הרבה לאין מספר מאדם הראשון עד ימיו וגם בימיו גופא ראו את זאת מאות מליוני פעם, ואף אצל אחד לא נתעוררה שום שאלה על כך. אדרבא! אם היה בא אחד והיה מעורר שאלה מעין זו היו מביטים עליו כעל משוגע, כי כלום אפשר אחרת? כלום אפשר שהתפוח לא יפול לארץ?! – לאן יפול? אך ניוטון לא התפעל מכל זה, והעמיד את השאלה ברצינות גמורה. וכל זה מפני ששכח כל מה שראה עד היום ההוא, שכח את כל מה שראו הדורות לפניו ותיאר בנפשו כאילו הוא הראשון שראה את הפלא הזה, שהתפוח נופל לארץ, ופליאה זו לא נתנה לו מנוחה עד שגילה את כוח המושך שבטבע, ועל ידי כך גילה הרבה רזי עולם ותעלומות נסתרות מבראשית.
ואומנם סוף־סוף, גם ניוטון ראה רק את הכוח, כוח המושך, כי סוף־סוף גם הוא לא היה מבני הנביאים, שאמרו על הכל: ״לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד׳״ (זכריה ד, ו), ומנקודת ההשקפה של הנביא, אין כוחות לטבע, אך הכל בא מהרוח, ״רוח ד׳״.
כוח המושך מראה, כי יש עוד סודות הרבה גם בעולם הגופים, סודות שנסתרים מחושינו, שאין להם בזה שום תפיסה והשגה. ואיך אפשר שדברים גופניים אי־אפשר להרגישם באחד מחושינו? גופים ריקניים לגמרי מכל רוח אין במציאות, וכל גוף הוא רק צלו של הרוח, המתחבא בקרבו והחבוי בפנימיותו ובתוך תוכו.
ואם בעולם הגופים יש כוח המושך, על אחת כמה וכמה שיש כוח המושך בעולם הנשמות. נשמה גדולה מושכת נשמה קטנה, אם ביודעים או בלא יודעים; ונשמת הכלל מושכת את הפרטים; והקדוש ברוך הוא נשמת כל העולם כולו מושך את נשמות כל חי.
ומכאן המבוכה הפנימית שיש בלב כל אדם, אפילו משל המאושרים ביותר שבחיים; ומכאן רגש הבדידות המעיק על כל אחד, אפילו כשיש לו כל התענוגות שבעולם; ומכאן חוסר המנוחה שבחיים. כי הנפש נתונה תמיד בתוך כף הקלע, בין כוח המושך ובין כוח הדוחה.
אכן, כשם שבדורות הרבה לא הרגישו בכוח המושך של עולם הגופים, משום שראו את כוח המושך הזה בכל יום ויום ובכל רגע ורגע – ככה לא מרגישים עד עכשיו בכוח המושך של עולם הנשמות, דווקא מפני ההרגשה התדירית שאינה פוסקת לעולם.
[לנבוכי התקופה]
