מתוך הבחירה שבאדם באים אנו ליסוד התשובה. כי אומנם כל היסוד של תשובה בא מכוח הבחירה המוחלטת של האדם, וכל חוקי הטבע וגם חוקי ההיגיון כלא נחשבו לו.
התשובה היא בניגוד לחוקי הסיבה והמסובב, המושכלות הראשונות בהיגיון. לפי חוקי הסיבה והמסובב צריך כל חוטא לקבל עונשו, בחינת מידה כנגד מידה: ״עין תחת עין; שן תחת שן; חבורה תחת חבורה...״, ו״על דאטפת – אטפוך, וסוף מטיפך – יטופון״ – והתשובה מבטלת את הקשר בין הסיבה והמסובב, את הקשר בין החטא ועונשו.
ולא עוד, אלא שגם חוקי הזמן הקשים כברזל מבלי לזוז ממקומם, כמו, למשל, העיקר הידוע, שאת העבר אין להשיב ואין צועקים על לשעבר – הנה יסוד התשובה מבטל גם עיקר זה, וחטאים שנעשו בעבר מתבטלים על ידי התשובה של עכשיו. בעולם המציאות אפשר למעשה שיוציא מידי מחשבה, או גם למחשבה שתוציא מידי מחשבה – אבל לא ייתכן בשום אופן, שמחשבה תוציא מידי מעשה; והתשובה, שכל עיקרה היא רק במחשבה – מוציאה מכמה וכמה מעשים של עבירה.
וזהו שאמר משה איש הא־לוהים (תהלים צ, ב-ד): ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל – וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר: שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם! כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר״, ובהוספת דברי חז״ל (ויקרא רבה יט, א): ״אף תשובה קדמה לבריאת העולם״. כלומר – שכל עיקר התשובה בא מעולם האצילות, הקודם לעולם העשייה; כי בעולם העשייה הכל נעשה על פי חוקי הסיבות והמסובבים, על פי חוקי הזמן והמקום; אך בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל כבר נשמע הקול של ״שובו בני אדם!״. ושם, בעולם האצילות, יש בחירה חופשית מוחלטת שלא עלה עליה שום עול של חוקים מעיקים.
וכשם שאומרים על הקדוש ברוך הוא, שאין אצלו חלוקה של שלושה מיני זמנים: עבר, הווה ועתיד, אך הכל נחשב לפניו להווה, ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר״ – כך אפשר לו לאדם להתרומם על ידי התשובה למעין מדרגה זו. למרות מה שהחטא היה בעבר והתשובה רק בהווה, הנה גם הגבולין האלה, הגבולים על חלוקת הזמן, מתבטלים לגבי אורו של עולם האצילות.
וזהו שאמרו חז״ל (פסיקתא דרב כהנא כד, ז):
שאלו לחוכמה: החוטא – מהו עונשו? אמרו להם: ״חַטָּאִים – תְּרַדֵּף רָעָה״ (משלי יג, כא).
שאלו לנבואה: החוטא – מהו עונשו? אמרה להן: ״הַנֶּפֶש הַחֹטֵאת – הִיא תָמוּת״ (יחזקאל יח ד).
שאלו לתורה: חוטא – מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו.
שאלו להקדוש ברוך הוא: חוטא – מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו.
כי התשובה היא ממעל לחוקי החוכמה, שהמה חוקי ההיגיון, חוקי הטבע; ואף ממעל לנבואה והתורה, שאלה המה הרכבה מעולם העשייה ועולם האצילות ביחד, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אך התשובה, כאמור, כל עיקרה ושורשה יונקת מהקדוש ברוך הוא בעצמו, מכסא הכבוד, מעולם האצילות.
התשובה ״קדמה לבריאת עולם״, קדמה לעולם העשייה, ואינה מתחשבת כלל בכל חוקי ההיגיון, שמקורם ושורשם הוא חוקי הטבע, חוקי עולם המעשה.
מהתשובה רואים אנו כמה גדול כוח הבחירה שבאדם, שהיא ״מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים״ – ולא רק על המעשים – אך גם על הזמן.
כי התשובה מקורה בשכל האין־סופי, שכאמור, מחוץ לזמן הוא ומחוץ לטבע, ויש לו רק כלל אחד, הכלל של ״אין לך דבר העומד בפני הרצון״.
ועל כן אין התשובה זקוקה אצלנו לכוהן, שיתווך בינינו ובין אבינו שבשמים, כמו אצל שאר הדתות. החוטא בעצמו יכול ברגע אחד לקפוץ בטיסה אחת מעמקי שאול – למרומי שמים, לעשות מהפכה נפשית, מהפכה מן הקצה אל הקצה בין־לילה – וגם בין רגע – בלי כל סיוע ועזר ממישהו.
אומנם, ״הכוהנים״ של שאר הדתות אומרים, כי ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״ – ועל כן, אין החוטא בעצמו יכול לעשות תשובה בלי סיוע של ״אב קדוש״; ברם, אין היהדות רואה את העולם, עולמו של הקדוש ברוך הוא, כבית האסורים, וממילא אין אנחנו חבושים, שנצטרך לסיוע מן הצד...
כלל גדול גם אצלנו, כי ״אין קטיגור נעשה סניגור״ (ברכות נט, א), ומשום כך – ״שופר שציפהו זהב – פסול״ (על פי ראש השנה כז, א). אכן, זה נאמר רק על דבר שאין בו רוח חיים, כשופר. לא כן בנוגע לאדם – שלא רק שיוכל להחליף את עצמו בכל רגע ורגע – אך יוכל גם להוליד את עצמו בכל עת שירצה, וליעשות לברייה חדשה לגמרי. כי ״גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי״ (יבמות מח, ב); ומי הוליד את הגר אם לא הוא בעצמו?!
כאן היסוד של החירות המוחלטת של האדם, החירות הסוברנית בלי שום הגבלה, המגעת עד כדי הולדה עצמית.
טעות מה שכולי עלמא חושבים, כי תשובה לא חלה אלא על עבירה. באמת, תשובה נאמרה גם על מצוה; ולאו דווקא לבעל עבירה ניתנה תשובה – אך גם לצדיק גמור ניתנה תשובה. הלוא תשובה נחשבת בין תרי״ג המצוות; זאת אומרת, שגם מי שמקיים תרי״ב מצוות שבתורה – גם הוא לא יצא ידי חובתו, אם לא קיים את המצוה התרי״גית של תשובה. ולכאורה, ברנש כזה, שלא החסיר אף מצוה אחת מכל המצוות שבתורה ועשה את כולן בדחילו ורחימו, בכל פרטיהן ודקדוקיהן מצד הדין, ולפנים משורת הדין, על מה ישוב צדיק־דור שכזה?
אכן, גדרה של תשובה הוא השתלמות נפשית תמידית ואין־סופית של האדם. כי כשם שאין עמידה במצבו הגופני של האדם, ואם עלייה אין כאן – ירידה יש כאן, כך הוא הדבר גם בנוגע למצבו הרוחני של האדם.
תשובה היא התפתחות שאינה פוסקת של הרוח, כדברי בעל ה״תניא״ על המאמר: לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע (ברכות ה, א), שגם את יצר הטוב גופא על האדם להרגיזו בכל רגע ולא לתת לו מנוח. כי בלי הרגזה יתירה מצד האדם, גם הוא – יצר הטוב גופא – נעשה ליושב בטל, והבטלה מביאה לידי שיעמום.
וכדברי הגאון החסיד ר׳ שמחה זיסל זצ״ל – תלמידו המובהק של הגאון ר׳ ישראל סלנטר זצ״ל – שכל השנה צריכה להיות בחינת אלול, ואף על פי כן – אלול צריך להיות אלול. כלומר, שהתשובה היא מעין רפואה קודמת למכה. התשובה אינה, כמו שמדמים הכל, מעין תרופה למחלה, אלא ״היגיינה פרופילקטית״ המצילה את האדם מכל מחלה ומכל תקלה.
גם במילים אלו משתמשים אנו רק כדי לשבר את האוזן, כי גם ה״היגיינה״ רק אמצעי היא לתכלית, בעוד שהתשובה היא תכלית בפני עצמה. זוהי מצוה המזהירה את האדם בל יסיח דעתו אף לרגע, שעליו ללכת בעבודת ד׳ קדימה־קדימה, ולהיזהר בכל הזהירות – לא רק מפני נסיגה אחרונית – אך גם מפני עמידה שאינה, באמת, אלא ירידה; ולא רק שצריך האדם לפשפש במעשיו הרעים – אך גם, ולא פחות מזה, צריך הוא לפשפש במעשיו הטובים.
אופייני הדבר, שאת עשרת ימי תשובה שלנו, מתחילים אנו דווקא ב״ראש השנה״ ולא בסוף השנה, בשעה שאדם שקוע בחטאים, וצריך לשוב מן העבירות; אלא דווקא בראש השנה שעדיין לא טעם האדם טעם חטא – כדי להדגיש שאין התשובה באה אחרי העבירות דווקא, אלא לפניהן.
בקיצור – התשובה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, כי בכל שעה ובכל רגע החובה על האדם שיהיה בכלל ״מעלים בקודש ואין מורידים״, ואם לא יהיה בכלל ״מעלים״, ממילא הוא בכלל ״מורידים״. התשובה זוהי עליית נשמה שאינה פוסקת. התשובה שומרת את האדם, שלא יפול בפח ה״כדאשתקד וכדאתמול״, אלא יעלה במעלות, מעלה־מעלה. כי, כידוע, אין האדם יוצא ידי חובתו בקיום הדין לבד אם לא יעשה גם לפנים משורת הדין. אבל גם זה ידוע, כי אדם המחמיר על עצמו לעשות לפנים משורת הדין, כיון שקיבל זאת על עצמו, נעשה לו הדבר לחיוב מצד הדין, מצד נדר, ובכן שוב לא יצא ידי חובה של ״לפנים משורת הדין״.
