פרשת בא:
בבריאת העולם הכל היה פשוט וקל, הקב"ה אמר - ויהי; 'לא ייעף ולא ייגע'. ביציאת מצרים לעומת זאת היתה יגיעה וכבדות, 'כי אני הכבדתי את לבו'. היה צורך להתעמת עם פרעה, שניתנה לו הבחירה, עד שיסכים מרצונו למאמר האלוקי.
ולמה? כדי לגלות את ההסתר, להוציא את הדיבור מהגלות; לגלות את האלוקות בתוך הטבע, בתוך העולם הבחירי.
בששת ימי השבוע אנו יגעים, ואילו בשבת אנו נחים - 'וינח ביום השביעי'. על כן השבת היא גם זכר ליציאת מצרים, שאז באה מנוחה לעולם. ביום השבת מתגלה החיות האלוקית בעולם, ואנו יוצאים ממצרי ההסתר והיגיעה אל המנוחה.
וכיצד? על ידי האמונה המאירה בלב האדם. בכוח הידיעה שגם כבדות הלב, וגם המיצרים המעיקים - מכוונים מלמעלה; 'כי אני הכבדתי את לבו'. כך תתגלה החיות האלוקית שבתוך הסתר והמיצר - ותביא אותנו אל המנוחה.
פרשת בשלח:
יש לנו כוח גדול כציבור, ככלל, אולם אין זה בא על חשבון הגדולה האישית של כל יחיד. לפיכך 'נברא אדם יחידי' - להורות שלכל אדם חלק פרטי בתיקון העולם, שביל משלו שבו הוא צועד בדרכו, ולכן 'אל תהי בז לכל אדם'.
זה הגילוי המופלא שהאיר בקריעת ים סוף, כאשר לכל שבט ושבט נוצר שביל משלו ביבשה בתוך הים.
ישנו האספקט הכללי בקריעת הים - 'יחד כולם הודו והמליכו ואמרו', אך אין זה סותר את הגילוי האישי, כאשר כל אחד מורה באצבעו ואמר 'זה א-לי ואנוהו'. כל ישראל עברו את הים, אך כל אחד בדרכו שלו -
ללמדנו שגם אם ערכי כלל-ישראל נותרים בעינם, אין זה בא על חשבון הערך האישי של כל יחיד ויחיד.
פרשת יתרו:
מתן תורה היה מאורע היסטורי חד פעמי, עד כדי כך שבכל התנ"ך אין כמעט אזכורים לקיומו. הקול גדול שנשמע בהר סיני 'לא יסף' - לא הוסיף עוד להישמע בעולם.
אבל דווקא זה מעיד על נצחיותו; 'לא יסף' - לא פסק. מה שאין להוסיף עליו הרי שלא פסק מעולם. התורה היא אמת נצחית, שנתינתה בעבר מוקרנת בהווה. הקול שנשמע מהר סיני עולה בכל יום מחורב ומפוצץ בעולם, רק צריך לפקוח את האוזניים הפנימיות ולשמוע.
על כך אנו מברכים בכל יום: 'ברוך אתה ה' נותן התורה' - בהווה, כי התורה הנצחית שניתנה אז שופעת בכל רגע ורגע מחדש; רק צריך לשמוע.
-עפ"י כתב הרב הדרי
