תלמיד שנכנס לכיתה באיחור של כמה דקות והחזיק שקית סגורה שכתוב עליה 'דני בתי מאפה'.
זו הייתה שקית מכובדת מאוד והתלמיד שלנו לא התאפק, פתח אותה והראה אותה לחברים שלו לכיתה:
היו שם שלושה קרואסוני שוקולד גדולים ועוד משהו שנראה כמו פחית קטנה של קולה.
חשבתי לעצמי: הנה הורים שיודעים להשקיע בילד שלהם.
לא קרואסון שוקולד אחד. שלושה. האמת שנראה לי קצת מוגזם אבל שתקתי...
בסוף התפילה התקרב אליי וביקש ממני לצאת החוצה.
כששאלתי אותו מה קרה, ענה לי:
"ההורים שלי קנו את הקרואסון הזה לשומר. הם ביקשו ממני לתת לו את זה בתחילת היום ולהגיד לו עד כמה שהם מעריכים את העבודה שלו".
הייתי קצת בהלם. מעבר אולי למקרה אחד דומה, לא זכור לי בכל שנותיי כמחנך שנתקלתי בתופעה דומה:
הורים שמשקיעים עד כדי כך שחשוב לצאת מאזור הנוחות שלהם וממש לקנות לשומר מתנה לאות הערכה ותודה
אודה ואתוודה: אני גם מעריך את העבודה של השומר ומעולם לא קניתי לו כלום...משתדל כמובן להגיד לו שלום בבוקר אבל מעבר לכך לא ממש
כשהגיע סוף היום, עברתי על פני הביתן שלו. הוא ניגש אליי, הראה לי את השקית שלימה ואמר לי:
"תראה מה זה הורים...קנו לי את הקרואסונים האלו. אפילו לא נגעתי בהם. אני רוצה להביא אותם הביתה שאשתי תראה הכול".
