זהירות מדברים בטלים

בפסוק שתי צפרים חיות כו'. ברש"י לפי שהנגעים באים על לשה"ר וצפרים פטפוטי קול. דאיתא בזוה"ק פ' תזריע דהנגעים באין על מלה בישא ועל מלין טבין דאתי לידי' ולא מלל החשיתי מטוב וכאבי נעכר ע"ש. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ולפי שכח הלשון גדול מאוד צריכין להזהר מדברים בטלים והם מעכבין הפה ולשון להוציא בהם דברי קדושה כמ"ש ודברת בם אחז"ל השח שיחה בטלה עובר בעשה בם ולא בדברים אחרים. שהוא תנאי שכפי מה ששומר פיו מדברים בטלים כך יכול לדבר בם. ולכן השח שיחה בטילה א"י לקיים ודברת בם ועובר בעשה. והצפרים באים לתקן ב' החטאים. השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים ומכ"ש לשון הרע. והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה. ולכן השחוטה אסורה ומשולחת מותרת כמ"ש חז"ל כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת שרומז על הדיבור הטהור שזה עיקר האדם. לנפש חי' לרוח ממללא. וכתי' הוציאה ממסגר נפשי. שהצרעת נק' סגירו שנסגר הנפש והפה. ולכן הנגעים נמסרו רק לבנ"י שניתן להם המילה שהוא פתח הגוף כמ"ש בזוה"ק בא. וזה שהוציא א"א ע"ה מכח אל הפועל זה הפתח כמ"ש פתח האהל פתח טוב פתחת. וזה הפתח כפי שמירת האדם עצמו כך נפתח. ולפי החטא נסתם זה הפתח. אבל מי שאינו נימול ואין לו הפתח כלל לא שייך בי' פתיחה וסגירו. ולכן נסמך פ' נגעים אחר וביום השמיני ימול. ובאמת הכל תלוי בפה גם ברית המעור תלוי בברית הלשון כמ"ש מות וחיים ביד לשון העוסק בדברי תורה מאיר בו הנשמה שהיא החיות. ולהיפך בהבלי עולם מתחזק הגוף ומחשיך הארת הנשמה. והגוף בחי' מיתה שעומד למות: [שפ"א תרס"א]