הרב נריה גוטל
סיני תשנ"ד
מאמר:
א. תיאור מזג אויר?!
ב. הדמיית הנבואה והדרגותיה
ג. לשורש חלוקת הנוסח בברכת הברק והרעם.
ד. "ברק ברקאי" - הלכה וחזון
ואין ספק שחזרת הנבואה
היא הקדמת משיח
(רמב"ם, אגרת תימן)
תיאור אקלימי מפורט נתן הכתוב (שמות יט, טז) ליום מתן-תורה:
ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר
ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר
וקול שופר חזק מאוד
ויחרד כל העם אשר במחנה.
א. תיאור מזג אויר?!
יום מתן-תורה היה אפוא יום סגרירי: מעונן ("ענן") מלווה בסופת רעמים ("קולות") ו"ברקים". הרמב"ם ב'מורה' (ח"ג, ט) אכן כתב מפורשות: "ידוע ומפורסם באומה שיום מעמד הר סיני היה יום ענן וערפל וגשם מועט". הסמיך הרמב"ם מידע זה על שילוב האמור בשירת דבורה (שופטים ה, ד): "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים", עם השלמת התיאור ע"פ ספר דברים (ד, יא): "חשך ענן וערפל". ואם הרמב"ם, שם (ור' גם ח"ב פל"ג) את פסוקנו עצמו לא הזכיר, הרי בא רבנו בחיי על אתר וכתב גם הוא "כי יום מתן תורה היה כמין יום המעונן בקולות והם הרעמים, כמנהגו של עולם, והברקים וקצת גשמים" - הא ראיה: המפורש בפסוקנו.
עם עובדות, כידוע, אין מתווכחים, ואם קובע הרמב"ם, ומחרה-מחזיק אחריו רבנו בחיי כי "ידוע ומפורסם" סגרירותו של אותו יום מתן תורה, הרי ודאי כך אירע באותו יום, גם אם אין זה - ואולי דוקא אם אין זה - האקלים השכיח למדבר סיני בתקופה זו של השנה (סיון).
השאלה אם כן אינה האם כך אירע, אלא מדוע טרחה תורה להשמיענו זאת? איזו "נבואה לדורות", לקח או מצוה משתמעים מכך? שהרי זו ידענו מקדמת דנא שאין זו דרכם של הכתובים לתאר אירועים לאור מצב האקלים, ובכדי.
יתירה מזו; כבר רבנו בחיי, שם, הבחין והעיר שאם אכן בתיאור אקלימי גרידא עסקינן, אזי ישנו קושי בכתוב עצמו. יודעים אנו היטב, וידעו זאת כבר קדמונים, קדמוני קדמונים וכל אשר חושיו עימו מאז ומעולם: חושי האדם קולטים תחילה את הברק, בעיניים, ורק אח"כ שומעים את הרעם, באזניים, והענן עצמו - דרך כלל הופעתו קודמת לשניהם. ואולם הכתוב, דוקא סדר הפוך הוא נוקט: א. קולות; ב. ברקים; ג. ענן. היינו: רעם - ברק - ענן, בעוד שכאמור, הכל יודעים שהסדר הוא: ענן - ברק - רעם. מה ראה אם כן הכתוב לשנות מן הסדר הטבעי אם אכן בתיאור אקלימי גרידא עסקינן?!
רבנו בחיי עצמו דחק להשיב על כך באופן זה:
ומה שהזכיר הכתוב שלא כסדר, נראה לי בטעם הדבר כי עשה כן לעלוי קול השופר, שאילו הזכיר כסדר שהיו, היה סומך ה'קולות' אל 'קול השופר', והיה נראה כי היו שוים או קרובים זה לזה במעלה, ולכך רצה להקדים ה'קולות' כדי להרחיקם מ'קול השופר' ולבאר כי יש ריחוק גדול והפרש ביניהם כהפרש שיש בין דבר גופני לדבר שכלי.
כך רבנו בחיי, אך דומה שאם מטרת הכתוב לא היתה מכוונת אלא למסירת תיאור אקלימי, אזי אין די במענה זה, המשבש את התיאור העובדתי, בעוד שהוא - התיאור העובדתי - עיקר הכוונה!
זאת ועוד, גם לאילוצו, ניתן היה לכהפ"ח להקדים את הענן לראש המקרא ולתחילת התיאור, כנכונות עובדתית, ולא לחתור להיפוך מוחלט מן הקצה אל הקצה!
יתכן וסיבה זו היא שהביאה את רבנו בחיי להקדים ולהביא תחילה את ביאורו השונה של רבנו חננאל לכללות הענין. לדידו של רבנו חננאל, ה"קולות" אינם קולות וה"ברקים" אינם ברקים. אלו ואלו - מלאכים הם.
הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בוקר ובוקר, שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים. והברקים הם מלאכים גם כן, שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתיב ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק.
הענן, לעומת זאת, אכן היה "ענן כבד, כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים".
התמיהה אודות הסדר נאלמת כמובן מאליה, שהרי גם אם התגלות הברק קודמת לרעם, בעיניו ובאזניו של האדם, והענן קודם לשניהם, עם זאת בכך אין שום מניעה להקדמת "מלאכי קולות" ל"מלאכי ברקים" והקדמת שניהם ל"ענן"; ואין דין מלאך מופשט כדין הופעה ממשית.
תימוכין לפרשנות ר"ח המזהה את הקולות ואת הברקים עם המלאכים, ניתן לראות במדרש תנחומא וישלח (ב). בהמשך למדרשם אודות ירידתו של הקב"ה ליתן תורה לישראל עם "כ"ב אלף מרכבות מלאכים" אמרו: "ומה נתן תחלה קולו שנאמר ויהי קולות וברקים". אף שם הוסמכו מרכבות מלאכים - לקולות וברקים.
ברם גם אם פרשנות זו נותנת מענה לשאלת הסדר, עדיין אין בה כדי להבהיר ולתת סיבה והנמקה לכינויים של המלאכים, דוקא במעמד זה, כברקים ורעמים. בחירת הכתוב לתארם, דוקא כאן, כך, הרי זה עצמו שב ואומר דרשני. מה גם שהערת רבנו בחיי עצמו, שם, על ניגוד פרשנות זו לפשט המקרא, מתווספת לנחיצות פרשנות נוספת.
ב. הדמיית הנבואה והדרגותיה
בפתיחתו ל"מורה" המשיל רמב"ם בהרחבה את תופעת הנבואה כלפי הנביא כדוגמת תופעת הברק כלפי האדם. בהקבלה זו השתמש הרמב"ם לא רק להסברת מושג הנבואה, אופיה ודרך הופעתה, אלא גם להמחשת חילוקי המדרגות שבין הנביאים השונים.
ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החמרים וההרגלים עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה, והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאוד, יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם עד שכולו הוא באור תמיד בלי הפסק ויהיה הלילה אצלו כיום, וזו היא מעלת גדול הנביאים אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי ונאמר כי קרן עור פניו וכו'. ומהם מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו והיא מעלת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו. ומהם מי שיהיה בין הברקה להברקה הפסקות גדולות או קטנות. ומהם מי שלא הגיע למעלה שתואר אפלתו בברק אלא בגוף מבהיק או כיוצא בו וכו' ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים.
כתופעה השמימית-טבעית של הברק, המופיע מגבוה ומאיר "בהברקה", כך גם התופעה השמימית-רוחנית של הנבואה. מופיעה מגבוה ו"מאירה" בהברקה. וכמו הברק, אשר תכיפות הופעתו משנה את כמות זמן ההארה ואת איכותה, כך גם חילוקי נבואת הנביאים. אינה דומה נבואת משה, אספקלריה המאירה, אשר "ברקיו" תכופים וסמוכים זה לזה כדי מידת הפיכת לילה ליום וחשיכה לאורה במצב קבוע ותמידי, לנבואת שאר הנביאים, אספקלריה שאינה מאירה, כל חד לפום שיעורא דיליה, הלה בתכיפות ברקים כזו והלה בתכיפות שונה.
בעקבות הרמב"ם, המשיך מרן הראי"ה קוק זצ"ל ופיתח הדמייה זו ב'אורות הקודש' (ח"א, הגיון הקודש - צט, עמ' ערה) תחת הכותרת: הברקת הנבואה וההופעה המתמדת.
כשם שאי אפשר להכיר את העולם הגשמי לנוגה הברק המבריק ומתעלם, ואפילו יהיו ברקים רבים, אבל סוף כל סוף הסירוגין שלהם עושה את הארתם לבלתי מספיקה, זולת אם יתרבו כל כך עד כדי התמדת האורה עד כדי ביטול החושך המפסיק בהאיר הבוזק תדיר, כך הוא בהארה הרוחנית. אין להכיר את העולם העליון, את אור הקדושה, המוסריות הטהורה, שלטון היושר, שפעת הנשגב, כי אם על ידי הופעה מתמדת. הנבואה אור של סירוגין הוא, רק נבואתה של תורה, נבואתו של משה רבנו, זו היא אור זולף בלתי פוסק, ולאורו נסע ונלך.
סוף דבר נשמע: ריבוי ברקים ותכיפות סמיכתם זה לזה, מהווה משל והדמייה לגילוי נבואי רם (ר' גם ערפלי טוהר, עמ' פט). שיא הנבואה - נבואת משה - כשיא קיבוץ ברקים התכופים זה לזה. נראה אפוא שלשיא נבואי זה התכוון הכתוב בהדגישו את "ברקי הברקים" [כהדגשת לשון המכילתא] בשעת מתן-תורה. לא רק למשה לבדו אלא אף כלל עם ישראל זכה לגילוי נבואי רם ונישא באותה שעה: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, א).
נכון הוא שהרמב"ם ב'מורה' (ח"ב פל"ג) הדגיש "כי במעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה הוא כולו המגיע לכל ישראל", ואף מאמר חז"ל זה, המשווה לכאורה, מתפרש לו תוך הבחנה ביניהם - ר' שם, אך לאמיתו של דבר רמב"ם עצמו, במשנ"ת, הל' יסודי התורה (פ"ח, הלכה א) מדגיש:
משה רבנו - האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר וכו' והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להם כך וכך, וכך הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו'.
תהא אפוא הבחנת המדרגות אשר תהא, ברור הוא שישראל זכו במעמד הר סיני למצב נבואי ייחודי וחריג העולה על מרבית תופעות הנבואה - ולכך ראוי שיושווה וידומה הברק, וליתר-דיוק: ברקי ברקים.
נכון הוא, כאמור, שאותו יום מתן-תורה היה יום סגרירי ומעונין, ענן וערפל, מטר, רעמים וברקים. אך הדגשתה של תורה תיאור זה, לא על "מזג האויר" היא באה ללמד. גם כינויים של המלאכים - לדידו של ר"ח - כקולות וברקים, לא בכדי הוא בא. השימוש בביטוי זה מכוון הוא כלפי מעמדה הייחודי של נבואת בני אותו דור, אשר זכו כולם באחד ל"ברקי ברקים" ולרמת נבואה הנמשלת עם תכיפות הברקים אלה לאלה, עד להארה ממשית וברורה, קרוב לאספקלריה מאירה.
ג. לשורש חלוקת הנוסח בברכת הברק והרעם.
יתכן שבכך יש כדי להציב בסיס למענה על פליאה נוספת. רגילים אנו דרך כלל לברך על הרעם "שכוחו וגבורתו מלא עולם" ועל הברק "עושה מעשה בראשית". כך, כאמור, רגילים אנו, אך לאמיתו של דבר, במקורם הראשוני הדברים אינם כה חתוכים.
בפרק 'הרואה' (ברכות פרק ט) שנינו " על הרעמים... ועל הברקים אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם, ורק על הרים וגבעות, ימים, נהרות ומדברות מברך עושה מעשה בראשית. אכן בגמ' (שם, נט א) תהו: "אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו, והכתיב ברקים למטר עשה", והשיבו:
א. "אמר אביי כרוך ותני [רש"י: בכולהו ברוך עושה בראשית וברוך שכחו מלא עולם... ועל כולם שתי ברכות הללו]".
ב. "רבא אמר התם מברך תרתי, ברוך שכחו מלא עולם ועושה מעשה בראשית, הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא".
הרמב"ם (ברכות פ"י הי"ד) אכן פסק לברך על הברקים ועל הרעמים "שכחו מלא עולם, ואם רצה מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית"; היינו אחת מן השתיים לפי בחירה אישית. השיגו הראב"ד על-אתר: "בגמרא יש מברך תרתי"! השיב וביאר הכס"מ, שהרמב"ם, כרי"ף [כתוס' וכרא"ש] מפרש דברי רבא: "תרתי - הי מינייהו דבעי מצי אמר", ולעומת זאת הראב"ד "סבור דתרתי צריך לברך".
כמחלוקתם של הראשונים מצינו כבר אצל הגאונים. בסדור רס"ג (עמ' צ) פסק לברך על "השמימיים, כגון הרעמים והברקים - על כל אלה מברכים שתי ברכות, שכוחו מלא עולם ועושה בראשית"; היינו כראב"ד. [הב"י, או"ח סי' רכז הוסיף שכך משתמעת גם שיטת רש"י]. לאידך גיסא דברי רב האי גאון (אוצה"ג ברכות, פרושים עמ' 94) משתמעים דוקא כרמב"ם.
חלוקים הם אם כן הגאונים והראשונים בשאלה אם חובה לברך על רעמים וברקים את שתי הברכות, הן "מעשה בראשית" והן "כוחו וגבורתו", או שיש להסתפק באחת - לפי בחירה ורצון אישי. להלכה פסק המחבר בשולחנו, והסכים עמו הרמ"א בשתיקתו (או"ח סי' רכז, א) כרוב הראשונים: איזו מהן שירצה. אלא שהט"ז (שם, סק"א) העיר:
והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ"ב. ואיני יודע טעם לזה, אולי שהרעמים מראים כח משא"כ בברקים.
טוען אפוא הט"ז - גם אם נכון הוא שבמנהג העולם אין כדי עיוות להלכה, לפי שמעיקר הדין רשאי אדם לברך כל אחת משתי הברכות על כל אחת משתי התופעות, ועם זאת הבחירה הקבועה הנהוגה בעולם: רעמים -כוחו וגבורתו, ברקים - עושה מ"ב, אומרת דרשני!
ובאמת נראה שאומרת היא דרשני בכפילא, לא רק משום נימוקו של הט"ז אלא מטעם נוסף. דומה כי אם כבר, אזי מוטב היה להפוך את היוצרות ולייחד "מעשה בראשית" דוקא לרעם ולא לברק. וכל זאת למה?
דוק ותשכח! בכל מעשה בראשית, בכל ספר בראשית ואף בספר שמות - עד מתן תורה, לא מצינו זכר לברקים! לא בבריאת המאורות ביום רביעי, לא בכל ששת ימי הבריאה, ולא אחריהם משך אלפיים שנה, לא אוזכרו ברקים. לעומת זאת "קולות" נזכרו כמובן כמה וכמה פעמים (בראשית ג, ח; שם, י; ד, י). עתה צא ואמור, אם כבר, מתאים יותר להפריד ברקים מברכת "מעשה בראשית" והצמדתה של ברכה זו דוקא ל"קולות". משום-מה, הסדר הינו דוקא הפוך! ואף אם תימצי לומר שגם אותם "קולות" קדומים - לאו דוקא ברעמים הם אמורים, ולא בתהליך הבריאה עצמה, אך בכך אין אלא כדי להגדיל את התמיהה, להרחיבה ולהסיבה מן הברקים גם כלפי הרעמים, אשר לגבי שניהם ברכת "עושה מעשה בראשית" אינה מנוסחת - לכאורה - כדבעי, שהרי במעשה בראשית אין להם זכר!
על כרחך עליך לומר שברכה זו, רגליה מוצבות אמנם ב"מעשה בראשית" הקדום, אך ראשה מגיע השמימה - למתן תורה, תכלית מעשה שמים וארץ, אשר כל היצירה "תלויה ועומדת" עליו. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה). "מלמד שהיתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). על ברקי מתן תורה עומד מעשה בראשית, ולכן יאתה לו ברכה זו.
באשר ל"קולות" - רעמים, גם להם שייכות למתן-תורה ולמעשה בראשית, ומעיקר הדין ניתן לברך גם עליהם "מעשה בראשית", אך בין השניים - ברק ורעם - הרי ודאי לסיבה, לעילה, יש לייחד את הברכה, ולא למסובב, לעלול. וכבר הורה בזה מרן הראי"ה קוק זצ"ל (עין איה, ברכות פ"ט, קמה):
מהרעמים הגדולים שהם באים אחר הברק אין ראיה שהברק יהיה סיבת הרעם וכו' אומנם הנהימה של העננים וכו' ע"כ מסתברא כראב"י שיסוד הדבר היה הברק שבא מכח אדיר כזרם אלקטרי להפריד היסודות הקטוריות ממחברתם הקדומה כדי לעשותם מוכנים להתחבר במחברת אחרת, ומרעם חילופי החבורים ועבודת החרשות הכימית יבוא קול הרעם וכו'.
הברק, אם כן, הינו יסוד וסיבה לרעם. לכך, בין השניים, יש להעדיף את ייחוד ברכת "עושה מעשה בראשית" לברק, כרמז לברקי מתן תורה ולשפע הנבואה.
ד. "ברק ברקאי" - הלכה וחזון
ברקים אלה, החושפים ורומזים למעמד הנבואי בשעת מתן-תורה, לא רק תיאור היסטורי של עולם העבר הם מביעים. "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב" (אבות ו, ב), "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו קבלתים היום מהר סיני" (פס"ז ואתחנן ו, ו). ברקי מתן תורה, כהווה המתמשך.
מכאן פשר נוסף לביטויים של קדמונים על הפצעת ראשית השחר לעבודת המקדש (יומא, ריש פרק ג):
אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר ברקאי.
ובגמ' שם (כח, ב):
תניא ר' ישמעאל אומר ברק ברקאי;
ר' עקיבא אומר עלה ברקאי [האיר יותר מברק, רש"י];
נחומא בן אפקשיון אומר אף ברקאי בחברון.
למרות שהברק עצמו, לא מן התופעות היום יומיות הוא אלא דוקא מן המזדמנות, הארעיות, מתחלפות ולא סדירות, למרות זאת בחרו להביע הפצת שחר זו דוקא בביטוי: ברקאי. שמא בכך באה לידי ביטוי הדיעה הגורסת כי גם אם הברק עצמו תופעה חד פעמית מזדמנת הוא, אעפ"כ "רושם" ודוגמא יש לו מידי יום ביומו, בעת הפצעת השחר ותחילת הזריחה. ממש כמתן תורה: מחד גיסא - ודאי אירוע חד-פעמי בעבר ההיסטורי, אך מאידך גיסא - "רושם" יש לו מידי יום ביומו!
להלכה, לזריחה זו יש נפקות מפורשת לגבי שלושה עניינים: עבודת המקדש (יומא, שם), אכילת חדש (מנחות פרק י, ובגמ' סח, א) וכן תפילת השחר (רא"ש ברכות רפ"ד: ברק השחר). לכשתימצי לומר, שלושה שלבים מצויים כאן וכנגד "מהלך היסטורי" שלם אמורים הדברים:
א. מקדש על מכונו ותפארתו - עבודת המקדש;
ב. "תחליפו" - ונשלמה פרים שפתנו - תפילת השחר;
ג. ציפיית התקוה לכינונו ובניינו - תקנות ריב"ז, אכילת חדש.
שלושת השלבים גם יחד סמוכים ועומדים הם על הברקת הברק, הפצעת השחר וזריחת גאולת ישראל בכיסוף הנבואה.
כצפיית מרן הראי"ה קוק זצ"ל בחזון גאולתנו:
צריכים בעת הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכשרון שבאומה. (אוה"ק ג, שנה)
אל מעיין הנבואה הננו נקראים.. הננו מתקוממים, מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם. (אורות, אורות התחיה, צה-ו)
