(שבת פז.): "נשא ק"ו בעצמו".
הק"ו הוא מגלה את העושר המפורט שיש באוצר גדול כללי, שמפני גדלו איננו נראה, מפני שהזיק היחידי כלול הוא ונטבע כולו באור האבוקה הגדולה. אכן מוצאים נקודה זו בעינה באוצר אור פחות, שאין השטף של הגלים כ"כ גדול ואמיץ עד כדי לכסות על הנקודות הפרטיות, ומשם באים ומחליטים, מכירים ומבררים, את הנקודות הללו שבתוך האוצר הגדול העליון, שמתוך שפעת רוב אוריו ובהירותם לא יוכלו להראות. וביחוד מתבלט הדבר לגבי ערכי מוסר מעשיים, הנובעים מתוך עולם עשיר קדוש ונשא עליון, שיבאו בירוריהם רק כשהאורה מתקטנת ומתגלמת באיזו הגבלה צמצומית. אבל החמדה הפנינית שנמצאת בשדרת האורה שהושפלה, מתגלה לפנינו מיד באור המתעלה מדין ק"ו, המתנשא משפל אל רום, נשא ק"ו בעצמו.
Just WOW!
(שבת פז.): "אמר, ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת, וקבע להם זמן, אמרה תורה "אל תגשו אל אשה", אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי [ואינו קובע לי זמן] על אחת כמה וכמה".
הטבעיות החמרית שהיא מושלת באדם למטרת ההמשכה של החיים האישיים הגופניים והמיניים, היא מעכבת את האור העליון שהוא הרבה למעלה מן הטבעיות, אור ד', מהופיע באדם בשליטתו המלאה. אבל למרות העיכוב הגדול הזה, אין זה מוכרח שלא יוכל איזה זמן קצר לבא, שהאדם, למרות חומריותו וקישורו הגופני האמיץ, שוכח הוא את הכל ומתעלה עם נשמתו אל המקור העליון שממנו חוצבה. מובן הדבר שלא יוכל ענין נשגב כזה להמשך זמנים גדולים. החומריות השלטת תחדור לעמקי ההכרה וחגוי הרצון, ואז יועם האור העליון ולא יראה עוד בכליל הודו. אבל על שעה אחת הדבר אפשרי מאד.
ולפעמים יש שההסכמה האישית היא מכוונת את הדעה אל אותה השעה הרוממה, והרוח הכללי שבעולם יש ג"כ שמסתגל הוא לאיזו רוממות רוחנית נשגבה שאין אנו יכולים לדעת את גלגלי הסבות העליונות הללו שהזמן הקבוע גורם להם, ועת רצון מילתא היא 1 . והנה ראינו שהיחש הבשרי הוא כ"כ מעיק על ההזרחה האלהית, עד שישראל שלא דברה עמהם שכינה כ"א שעה אחת , שאפשר לנשמה למרוד בכל תפקידי הגוף לשעה, וקבע להם זמן , שאפשר לרכז את הרעיון בהכשרה, ואפשר שהסביבה גורמת ג"כ התנשאות רוחנית עליונה ע"פ הסדרים הנעלמים שהופעות הזמן מתגלגלות על ידם, ועם כל זה אמרה תורה "אל תגשו אל אשה" .
הרושם הגופני מעכיר הוא, הזיקוק התולדתי יש בו משום הכהות הכמותית המנגדת להגדולה האיכותית המתאצרת בגודל של אישיות מיוחדה, והרושם הנטייתי פועל את החשכתו. ודין ק"ו הוא, שהוא אינו הולם למעמד עליון של גדולה נפלאה, העולה מגדרי הטבעיות כולם, גם מגדרים הרוחניים שלה, שבכל שעה ושעה מדבר עמי , ולא קבע לי זמן, המעמד האישי והאיכותי שולט בו תמיד ולא ישפל גם לרגע אל הכמותיות ותולדותיה הטבעיות, מדין ק"ו, על אחת כמה וכמה .
מא. .1 עיין ברכות ח, א. יומא סט, ב. תענית כד, ב. יבמות עב, א. סנהדרין סד, א.
(שבת פז.): "ומנא לן דהסכים הקב"ה על ידו, דכתיב "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב ]בתריה[ "ואתה פה עמוד עמדי", ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו"".
החק המוסרי בכל ערכיו בין במדות בין בתוכני הקודש העליונים, מצטייר הוא בשתי צורות פנימיות זו מזו, הצורה של חובה והצורה של טבע. החובה גדולה היא בעליוניותה, מופעה היא ממקום גבוה הרבה יותר מערכו של האדם. והטבע גדול הוא בעמקותו ורישומו. מתחבר הוא בטבעו של אדם. ובכל גילוי, בין בדרך חכמה והכרה בין בדרך נבואה. יש מקום לשני מיני הקיבולים שהאדם המוכשר מקבל בהם את אורו, שהם מתחלפים בתכונתם בין חובה לטבע. והופעה כללית עליונה זו, שבססה את יסוד אישיותו של משה רבינו לסמן על ידה את נבואתו העליונה המיוחדת אשר לא היתה כמוה לא לפניו ולא לאחריו, צריכה היא להיות מובנת בשני הצדדים, בצדה החובתי ובצדה הטבעי של הטבע הרוחני היותר עליון שבבחיר האדם. וההגבלה החובית מתאמת היא להציווי "ואתה פה עמוד עמדי" שלעומת "שובו לכם לאהליכם" , וההגבלה הטבעית תוצאה היא ממדרגה העליונה של "פה אל פה אדבר בו" , שאין בה מקום כ"א לרוממות עליונה כזאת שאינה מתמשכת למין, וממילא אין לבעליה יחס עם המיניות, והרי הוא נפרש ומתעלה מכל תוכן מיני בתור תוצאה של הופעת נבואתו כולה ומדריגתה העליונה המרוממה גם מכל לימוד פרטי, שעולה על לב איש אלהים הנשא מכל יציר נברא, שהוא מגדיר את דעתו שהיא מוארה ממה שהסכים הקב"ה על ידו משני הצדדים, הטבעי והחובתי.
מב. .1 דברים לג, א. תהילים צ, א.
--------------
כשם שאי אפשר להכיר את העולם הגשמי לנוגה הברק המבריק ומתעלם, ואפילו יהיו ברקים רבים, אבל סוף כל סוף הסירוגין שלהם עושה את הארתם לבלתי מספיקה, זולת אם יתרבו כל כך עד כדי התמדת האורה, עד כדי ביטול החושך המפסיק בהאור הבוזק תדיר, כן הוא בהארה הרוחנית, אין להכיר את העולם העליון, את אור הקדושה, המוסריות הטהורה, שלטון היושר, שפעת הנשגב, כי אם על ידי הופעה מתמדת. הנבואה אור של סירוגין הוא, רק נבואתה של תורה, נבואתו של משה רבנו, זו היא אור זולף בלתי פוסק, ולאורו נסע ונלך. אור השכל הטבעי גם הוא, כעין אור של מעלה, אינו פוסק, רק אינו מגיע לבהירות ההבלטה של הערכים המושגים ביצירות הרוחניות בלי הופעה שמימית, ואינו יכול לשמש תפקיד הנהלת חיים מקיפים לדורות עולמים. רק בחבורם של שני האורות הקבועים, שוטפי אורה התדירים, וביניהם האורות המבריקים של נבואה ורוח הקודש, התפרצות שירה, קדושת השם במסירות נפש, עליזה עליונה, ונועם מתלהב, יחד כולם מסגננים את החיים בעילוים, ותורת עם משתכללת. ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה.
Simply NOT NORMAL!!! The new "not normal" if you will.
Always much better in the original - but here goes.
Separating from Tzipporah
“Miriam and Aaron spoke against Moses regarding the dark-skinned woman he had married.” (Num. 12:1)
What was Miriam and Aaron’s complaint? The Sages explained that they were upset that Moses had separated from Tzipporah, Jethro’s dark-skinned daughter. Miriam and Aaron were able to receive prophecy without resorting to celibacy. Why did Moses feel he needed to separate from his wife?
The separation was in fact Moses’ idea; God had not commanded him to do this. The Talmud explains that Moses decided it was necessary after he witnessed the Divine revelation at Mount Sinai. Moses reasoned:
“The Shechinah spoke with all of Israel only on one occasion, and at a predetermined hour. Nevertheless, the Torah cautioned [the Israelites at Sinai], “Do not go near a woman” Certainly I, with whom the Shechinah speaks at all times and with no set hour, must do the same.” (Shabbat 87a)
The Sages noted that Moses’ reasoning was sound and that God approved of his decision. Their proof: after the revelation at Sinai, God told the people, “Return to your tents” [i.e., return to your families]. But to Moses, He said: “You, however, shall stay here with Me” (Deut. 5:27-28).
Why was this separation something that Moses needed to work out for himself? And why was Moses the only prophet who needed to separate from his wife?
Divine Perspective
Despite the innate greatness of the human soul, we are limited by our personal issues and concerns. Compared to the Shechinah’s all-encompassing light — a brilliant light that illuminates all worlds and everything they contain — our private lives are like a candle’s feeble light in the blazing sunlight of the sun. The cosmos are brimming with holiness, in all of their minutiae, in their transformations and advances, in their physical and spiritual paths. All of their heights and depths are holy; all is God’s treasure.
In order to acquire this higher perspective, a prophet must free himself from his own narrow viewpoint. The pristine dawn of lofty da’as (knowledge) must be guarded from those influences that induce the prophet to withdraw to the private circle of his own family.
Moses, the faithful shepherd, could not be confined to the limited framework of private life, not even momentarily. His entire world was God’s universe, where everything is holy.
It was Moses who recognized the need to separate himself from matters pertaining to his private life. From the Divine perspective, all is holy, and such measures are unnecessary. For Moses, however, it was essential. It allowed him to raise his sights and acquire a more elevated outlook. Separating from his family allowed Moses’ soul to constantly commune with the Soul of all worlds. It enabled Moses to attain his uniquely pure prophetic vision.
Continual Light of Moses’ Vision
What was so special about Moses’ prophecy that, unlike all other prophets, he needed to detach himself from private life?
We may use the analogy of lightning to illustrate the qualitative difference between the prophecy of Moses and that of other prophets.
Imagine walking in a pitch-black world where the only source of light is the light emitted by an occasional bolt of lightning. It would be impossible to truly identify one’s surroundings in such a dark setting. Even if the lightning occurs repeatedly, the lack of constant illumination makes this form of light inadequate. If, however, the lightning is extremely frequent, like a strobe light set to flash at a fast frequency, its illumination is transformed into a source of constant light.
This analogy may be applied to spiritual enlightenment. One cannot truly recognize the elevated realm, its holiness and eternal morality, the rule of justice and the influence of the sublime, without the illumination of continual prophecy.
Ordinary prophecy is like the intermittent light of an occasional lightning bolt. Only the Torah, the unique prophecy of Moses, is a light that radiates continually. We are able to perceive the truth of the world’s inner essence through this constant light, and live our lives accordingly.
(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Ein Eyah vol. IV, p. 174; Orot HaKodesh vol. I, p. 275.)
