לע"נ אשר בן נורית מאשה
הפלוסופיה אינה משתרעת כי אם על חלק ידוע של העולם הרוחני, בטבעה היא נתוקה ממה שהוא חוץ לגבולותיה, ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי. סיגול ההכרה, איך כל הדעות הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה, ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכחה לצייר. ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקרטי, מיוחד ליחידים שבבני האדם.
יתרה ממנו היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות, מראש עד סוף. היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית. ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל. ולעומת זה אין קץ להעליות, ואין חכמה והבנה שנאמר בה די ולא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה, שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי. ואפילו כתר עליון, דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, דכל נהורין מתחשכאן קמיה. ומתוך היתרון הרזי הזה של התאחדותם של כל המחשבות והניצוצות הרוחניים בתוכה, רק היא הנה מסוגלת להדרכה כללית.
על כן רק הסוד הוא נשמת האמונה, נשמתא דאורייתא, ומלשד חייו חיי כל הגלוי, כל הקצוב, כל ההגוי בהגיון, וכל הנעשה במעשה. האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, מעומק תחתיתם עד רום גבהם. ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי האלהי, שרק זוהר הנבואה, זיהרא דאדם הראשון, ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח. רק סוד שיח עליון הוא מחלק את השדרות, מה יחשב לראשית, ומה יחשב לאחרית, איזה מערכה לא תכנס האחדות, מפני שפלותה, ואיזה מערכה היא עליונה ממנה, מפני גדלה, ולפני אחד מה אתה סופר. [אורות הקודש א-ז]
נושא הפסקה- הסוד כולל בתוכו את כל הרגשות השאיפות וכל העולמים
מראש ועד סוף.
ביאור הפסקה-
הפלוסופיה אינה משתרעת כי אם על חלק ידוע של העולם הרוחני, בטבעה היא נתוקה ממה שהוא חוץ לגבולותיה- בפסקה זאת הרב מתאר את מעלתה של תורת הסוד. כדי להבין את המיוחדות והמעלה של תורת הסוד, הרב פותח בתיאור החסרון של הפילוסופיה. הרב מבאר שהפילוסופיה אומנם היא רוחנית, אבל היא תוספת ברוחניות חלק מאד מסויים. היא אינה מסוגלת להתרחב לחלקים שנמצאים מחוץ
לעיסוק שבו היא עוסקת.
ביטוי לתפיסה של הפילוסופים וחסרונם ניתן לראות בדברי הפילוסוף בספר הכוזרי.
ספר הכוזרי מאמר א אות א
- וא"ל הפילוסוף: אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכונות, כי הכונה מורה על חסרון המכוין וכי השלמת כונתו שלמות לו ובעוד שלא תשלם הוא חסר, וכן הוא נעלה
אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים מפני שהם משתנים עם העתים ואין בידיעת הבורא שנוי. והוא אינו יודע אותך כל שכן שידע כונתך ומעשיך וכל שכן שישמע תפלתך ויראה תנועותיך, ואם יאמרו הפילוסופים שהוא בראך הם אומרים זה על דרך העברה, מפני שהוא עלת העלות בבריאת כל נברא, לא מפני שהוא בכונה מאתו. ולא ברא מעולם אדם כי העולם קדמון ולא סר האדם נולד לשיטת הפילוסופים הקב"ה כל כך עליון עד כדי כך שהוא לא יכול לרדת לפרטים. הקב"ה כל כך נעלה שהעולם לא תופס מקום אצלו, ולכן הוא לא ברא את העולם. לכן לשי' הפילוסופים חייבים לטעון שהעולם הוא קדמון.
הרב בשמונה קבצים מתמודד עם טענת הפילוסופים, וכך כותב הרב בקובץ ח' פסקה מא.
- ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית, שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדה היא על עומק הדעת שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעית, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים, אבל האמת היא שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן, כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית.
במקור זה הרב מבאר שיסוד טענת הפילוסופים שהפרטים הם לא יכולים להתקשר אל ההשגחה הכללית כיון שהפירוד הנמצא בפרטים הוא לא אמת מוחלטת. הוא רק הכרה מוטעית מצד הנבראים. לכן כביכול האלוקות אינה יכולה לתת מקום להכרות כאלה. לכן יש האלוקות מתחברת מקסימום להשגחה כללית. כך סברו הפילוסופים, אומנם באמת הקב"ה הוא כל כך גדול, שאפילו ההשגחה הקטנה הקשורה אל הפרטים, היא יכולה להופיע אצל הקב"ה כחלק מן ההשקפה הכללית. אם כן הבעיה של הפילוסופיה שהיא בהגדרתה אינה מסוגלת ואינה מעוניינת לעסוק בדברים שהם מחוץ לחכמת הפילוסופיה.
כדי להבין את דברי הרב ניתן להוסיף את מהותה של הפילוסופיה, הפילוסופיה מוגדרת כאהבת חכמה. פיל= אוהב, סופיה= חכמה. אם כן מבחינתם כל מה
שהוא מחוץ לחכמה, אי אפשר לאהוב אותו. כמו כן הפילוסופים בעצמם דרשו התנזרות מן החומריות, לשי' כדי להשיג חכמה צריך להתנזר מן החומריות. ההתנזרות הזאת מוכיחה את חוסר היכולת של הפילוסופים להכיר דברים שהם חוץ לגבולותיה של החכמה.
ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי - כיון שהפילוסופיה מצמצמת את עצמה רק לתפיסה רוחנית, ועוד לתפיסה רוחנית מסויימת, ממילא בזה היא מפרידה את עצמה מכללות המציאות. עצם זה שיש שיטה שכל עניינה הוא מתעסק רק בדבר אחד, בזה השיטה מנציחה את הפירוד. בצורה כזאת מתברר שהפילוסופיה מכילה בתוכה פירוד מהותי.
הרב בשמונה קבצים מתאר את התפיסה המפרידה הקיימת בפילוסופיה - הפילוסופיא האסכולית חושבת את המוסר ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים, מובדלים זה מזה, שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מוכני. המדות הרעות מעכבות את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי ... ומזה התוכן המפריד את העולמים היסודיים של החיים והמציאות זה מזה, מתהוה אחר כך פרץ גדול בכל תוכני המוסר והשכל, וגם בכל ערכי השקפות העולם יחד. לא כן אומרת התורה.
במקור זה מבאר הרב את הטעות של הפילוסופים, הם סוברים שהעולם מחולק לחלקים שונים. לכן לשיטתם העבודה המוסרית לא קשורה ממש להכרה הפילוסופית. כל הקשר בין המוסר לפילוסופיה, הוא קשר טכני חיצוני. הבעיה בתפיסה הזאת שבצורה כזאת החיים נמצאים מפורדים וממילא יכול להיות פרץ וחסרון במוסר ובשכל. לעומת זאת תורת ישראל סוברת שיש קשר בין כל החלקים, יש קשר בין השכל החכמה, לבין העבודה המוסרית.
סיגול ההכרה, איך כל הדעות הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה, ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכחה לצייר - הרב מבאר שהפילוסופיה כלל אינה מסוגלת להכיר איך כל המציאות כולה מתאחדת. השאיפה לאחד את כל הדעות ההרגשות והנטיות, זאת שאיפה שהפילוסופיה כלל אינה יכולה לצייר ולדמיין. בתפיסת העולם של הפילוסופיה השאיפה לאחדות לא יכולה להתממש. כיון שהפילוסופיה רואה את המציאות בצורה נפרדת ממילא אין אפשרות לאחד את העולמות.
מתוך דברי הרב במה שהפילוסופיה לא יכולה להכיר, אנו יכולים להבין מה השאיפה והציור שאנו צריכים לשאוף אליו. אנו צריכים להכיר את המציאות בצורה בה כל הדברים הקיימים בעולם, הדעות השונות, ההרגשות השונות, הנטיות השונות הם מאוחדים. האחדות היא יכולה לאחר קצוות, דברים קטנים ודברים גדולים. הרב מבאר שהאחדות באה לידי ביטוי לא רק בדברים השונים הקיימים בעולם, אלא גם בחיבור העולמות השונים. גם העולמות העליונים, גם המלאכים הגלגלים, והעולמות הרוחניים, הם באחדות מלאה עם העולם כולו.
ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקרטי, מיוחד ליחידים שבבני האדם - כיון שהפילוסופיה איננה מסוגלת לאחד את כל המציאות, ממילא התפיסה הפילוסופית נשארת תמיד הגיון אריסטוקרטי, היינו הגיון אצילי יפה. הפילוסופיה היא יוצרת צורת מחשבה שהיא גורמת יופי וסדר. אבל הבעיה שהיופי השכלי הזה לא מתאים לכולם. רק יחידים בבני אדם מסוגלים להתחבר ולהכיר את היופי בהסתכלות הזאת. לכן חסרונה של הפילוסופיה שהיא איננה מסוגלת להתאים לרוב בני האדם. היא פועלת רק לחלקים מצומצמים של האנושות.
יתרה ממנו היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות, מראש עד סוף- מתוך הכרת החסרון הקיים בפילוסופיה, ניתן להבין את היתרון הגדול של הסוד. הסוד הוא מסוגל לחדור ולאחד את כל המציאות. הרב מעמיק שהסודיות היא חודרת בכל המציאות. משמעות הדבר שהסוד לא מאחד את הדברים בגלל הדבר חיצוני, הסיבה שהסוד יכול לאחד, כיון שהסוד הוא בעצמו חודר ונמצא בשורש של כל המציאות כולה. הרב מדגיש שזה טבעו של הסוד, היינו כל עניינו של הסוד לעמוד בשורשם של הדברים.
הרב מבאר שהסוד הוא נמצא בעומק של המחשבות, בעומק של הרגשות, בעומק של הנטיות. כמו כן הסוד מסוגל לעמוד בעומק השאיפות של האנשים, וממילא בעומק של כל העולם כולו.
בשמונה קבצים הרב מוריד את היתרון של תורת הסוד לידי מעשה. היינו הרב מדגיש את החשיבות של לימוד תורת הסוד דווקא בדורנו הירוד. הסיבה כיון שהסוד הוא כולל את כל המציאות, גם את הנמוכים , וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה מב.
- כשהגוף טהור מטומאת התאוות והעונות, משיגים אור גדול ושמחה עליונה גם מההשכלה הפילוסופית באלהות. אבל כדי להטעים טעם שמחת קודש לירודים, מוכרחים לעלות למדת העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה את האור האלוהי, ומתוך יפעת תפארתו תשיג נהרה גם הנפש המגושמת. על כן בדורות האחרונים, שכל כך גברה אפלת התאות, וכחות הגוף הם חלשים עד שאי אפשר לעמוד נגד
השיקוע החומרי, הכרח הוא להאיר באור הרזים הבלתי מוגבל, המתעלה בחופשו המרומם עד מרומים עליונים, ומשפיע שמחת גיל של יפעת קודש לנפשות עגומות ונדכאות...
במקור זה הרב מבאר שאדם נקי יכול להכיר את האלוקות בצורה פילוסופית נקיה. התבוננות אלוקית גדולה. אבל כשהגוף לא נקי כשיש הרבה עוונות ממילא זה עצמו גורם את הצורך והחשיבות לעסוק בתורת הסוד.
תורת הסוד מעולה מן הפילוסופיה שהיא יכולה להעלות את כולם. גם מי שירוד יכול להתעלות בזכות הסוד. היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית - הרב מבאר שתורת הסוד יוצרת איחוד גדול בכל המציאות. יכולה להיות אחדות בגשמיות וברוחניות בגדול ובקטן. הרב מבאר שהאחדות היא באה לידי ביטוי בהכרה פנימית. נראה שהרב בדבריו מרמז על ההבדל בין אחדות לבין ייחוד. היינו האחדות כאן היא לא אחדות חיצונית, אלא אחדות שנובעת מקשר פנימי הקיים בכל המציאות כולה. היתרון באחדות פנימית שבצורה כזאת כל המציאות פועלת כחטיבה אחת. היינו יש קשר בין כל חלקי המציאות. וכך הרב כותב בשמונה קבצים.
קובץ ז' פסקה ס
- ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים, של אותה החטיבה האחדותית. האחדות רואה את כל המציאות באחדות המכירה את האברים השונים. מתגלה כיצד כל חלק במציאות הוא אבר התורם לחטיבה הכללית.
העמקה נוספת אנו רואים בדברי הרב בעולת ראיה.
עולת ראיה ח"א עמ' קעח- קעט
- הפסח אינו נאכל אלא בלילה. הופעת הקדושה, המקשרת את הכח הלאומי הכללי של כנסת ישראל, להיות כאיש אחד ממש, עד שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן צבור, זהו הענין המתגלה בפסח. ולעומק הרשם, שהכלל כולו מתאחד בזה לא התאחדות חברתית, מקובצה מאישים בודדים, שעל ידי המגע ומשא -ומתן היומי הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת, אלא התגלות יחוד עליון, שהכללות כולה של האומה ...
הרב מבאר שהאחדות הקיימת בעם ישראל, זאת אחדות שהיא איננה התאחדות חברתית חיצונית. זאת אחדות העומדת בשורש ייחוד של חטיבה אחת. ייחוד משמעותו יכולת לעבוד בשותפות. בייחוד וקישור בין החלקים השונים של המציאות.
ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל- כיון שהסודיות מלאה אחדות ממילא אין כלפי אותה סודיות גודל וקוטן. הכל מופיע בצורה אחדותית. כמו ציור אחד גדול. מי שמסתכל על ציור המכיל המון חלקים, אי אפשר להגיד שיש כאן חלקים גדולים וקטנים. רואים כאן את כללות הציור. הראיה הזאת מבטלת את הדירוג בין חלקי המציאות. ביטול הדירוג יוצר אחדות מלאה. כשרואים את כל הציור מבינים שכל תכונה, כל תנועה אפילו הקטנה ביותר היא תורמת לציור הגדול. ממילא אפילו דמיון שלכאורה לא הופיע במציאות, אפילו דמיון כזה משפיע ונרשם כחלק מן התמונה. בדיוק כמו בתמונה רגילה, ככל שיהיו יותר פרטים בתמונה ממילא התמונה תהייה יותר יפה ויותר משוכללת. זאת התכונה של הסודיות המשכללת ונותנת משמעות לכל המציאות כולה. גם הדברים הקטנים ש'כביכול' בטלים הם באים לידי ביטוי בתמונה הגדולה.
ולעומת זה אין קץ להעליות, ואין חכמה והבנה שנאמר בה די ולא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה, שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי- הרב מבאר כיצד כל אור, כיצד כל הבנה מקבלת משמעות. הרב מסביר שהתפיסה הרזית נותנת עילוי לכל המציאות כולה. בזכות הקישור של כל המציאות אל הסוד, ממילא אין קץ לעליות. כיון שרזי תורה מתעסקים בשורשי המציאות, ממילא הכל מתקדש בעליות של אור
אינסוף. בצורה כזאת אין שום מציאות שאנו יכולים להגביל. האמירה כאילו יש כאן מציאות שאנו צריכים להגיד לה די, זאת הגבלה שהיא יוצרת מעמד אפלולי. בצורה כזאת יש חושך לחכמה או להבנה שרוצה להופיע.
ואפילו כתר עליון, דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, דכל נהורין מתחשכאן קמיה- במשפט זה הרב משתמש בלשון של תיקוני הזהר שנביא לקמן. פירוש דבריו הרב, שכתר עליון הוא נחשב אור צח ומצוחצח. אפילו אור עליון זה, הוא נחשב אוכם, היינו שחור וחושך כלפי עילת העילות. כל האורות הם נחשבים כחושך כלפי אותו אור עליון של עילת העילות. הרב בדבריו מסביר למה חכמת הסוד היא כל כך מאירה. הרב מסביר שבחכמת הסוד אנו מחברים את כל המציאות אל עילת העילות. אפילו הכתר העליון שהוא השורש הכי גדול שאנו יכולים לדבר עליו, בסופו של דבר הוא מתעלה ומעליו נמצא עילת העילות. כל המציאות כולה היא נחשבת חשכה כלפי האינסוף. לכן אפילו הפילוסופיה, אפילו החכמה הכי חשובה, אם היא לא מחוברת אל עילת העילות, ממילא היא נחשבת כחושך מוחלט כלפי עילת העילות. החידוש של תורת הסוד, שהסוד מסוגל לקשר
את כל המציאות כולה אל האינסופיות של עילת העילות.
ההכרה הזאת שהאדם מכיר שהדרגה הכי גבוה היא רק חושך כלפי הקב"ה, מבוארת גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתמא.
- אמנם הדעה העליונה מוכרחת להתרומם עוד יותר, ובענות צדק תאמר, שתואר הרצון הוא אחד מהתארים של הגודל שאנו מבקשים, והוא רק אצילות צמצומית מאור אין סוף. וכתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות. לא בחנופה, כי אם בטהרה ובגבורה אנו אומרים אומר מלא זה, כליל חכמת אמת.
ומתוך היתרון הרזי הזה של התאחדותם של כל המחשבות והניצוצות הרוחניים בתוכה, רק היא הנה מסוגלת להדרכה כללית - היתרון הרזי שהוא מסוגל לאחד את המחשבות וכל הניצוצות הרוחניים לייחוד גדול. הרב מתעסק כאן במחשבות רוחניות, ביחד עם ניצוצות רוחניים. המושג ניצוצות מבטא את האור הקיים במציאות בצורה נסתרת. הניצוצות הם מביאים לידי ביטוי את שבירת הכלים. שבירת הכלים היא מביאה את האור העליון אל העולם החומרי. בשבירת הכלים נכנסו הניצוצות לתוך המציאות החומרית. ממילא היכולת לאחד את כל המציאות תלויה בהכרה של הניצוצות.
יתרון האחדות הקיימת במציאות שבצורה כזאת אפשר לתת לכל המציאות הדרכה כללית. אין כאן רק השקפה טכנית, זאת השקפה שמשפיע על ההסתכלות. נראה שזאת ההדרכה שהרב בעצמו הסתכל כלפי כל הנבראים, וכלפי כל העולם. מתוך הכרת האחדות הרב מלמד זכות על הפושעים, הרב יכול לתת משמעות למגמות אפילו השליליות הקיימות בעולם. זאת הדרכה מעשית הנובעת מן הסוד העליון.
זה מה שהרב מסביר לרידב"ז באגרותיו, וכך מובא באגרות.
- ומי שזוכה לטעום באמת טעם רזי תורה, יודע הוא כי כל העבודה השלמה רק על זה היא בנויה לקרב רחוקים וללקט ניצוצי הקדושה מכל מקום שנתפזרו.
במקור זה הרב מבאר כיצד טעימת רזי תורה נותנת מקום לעבודה שלמה, של העלאת ניצוצות וקירוב רחוקים. זאת ההדרכה הנובעת מקישור לרזים.
על כן רק הסוד הוא נשמת האמונה, נשמתא דאורייתא, ומלשד חייו חיי כל הגלוי, כל הקצוב, כל ההגוי בהגיון, וכל הנעשה במעשה- הרב מבאר שהסוד הוא נשמת התורה, הוא הנשמה הפנימית של כל האמונה. דברי הרב מבוססים על המבואר בספר הזהר.
זוהר כרך ג במדבר פרשת בהעלותך דף קנב עמוד א
- בגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא, ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא
לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא.
במקור זה הזהר מביא משל לתורה. כמו אדם שרואה לבוש ומתחת ללבוש יש גוף. טיפש מי שרואה רק את הלבוש. מי שהוא חכם מבין שתחת הלבוש יש גוף. הזהר מכנה כטיפשים את אלו שמסתכלים רק בספורים החיצונים של התורה. אלו החכמים יודעים שיודעים להסתכל לנשמה של התורה. הנשמה היא עיקר התורה ממש. ומתוך כך אותם חכמים יודעים אפילו להסתכל בנשמה של הנשמה של התורה.
כשהאדם רואה את הנשמה של התורה, הוא רואה את לשד החיים. מתוך אותה נשמה מופיעים כל החיים הגלויים. כל הדברים הקצובים וההגיוניים, כל המעשה נולד מן אותה נשמה. הנשמה עומדת בשורש של הבריאה. רק מי שמכיר את הסוד רואה את הנשמה של כל המציאות. עניין נשמתה של התורה מופיע גם במהר"ל וכך כותב המהר"ל.
ספר תפארת ישראל פרק יג
- דע כי התורה התמימה תקיף גם כן בכל ההשגות, ולא תחסר כל בה. ועם כי נראה בעיני האדם כי דברי התורה הם כדברים פחותים ושפלים, אין בזה תמיה. כי קרה לתורת האדם מה שקרה אל האדם. כי האדם עומד בתחתונים, עם שיש לו נשמה שהיא חצובה מתחת כסא כבודו יתברך ממדרגה עליונה. גם זורח עליו צלם אלהים, שהיא המעלה העליונה. כך הם מצות התורה, עם שהם דברים גשמיים, יש
להם סוד פנימי שהוא עומד ברומו של עולם.
במקור זה מבאר המהר"ל שהתורה היא כמו האדם. כמו שאצל האדם יש גוף גשמי ובתוכו יש נשמה רוחנית. כך גם התורה. המצוות הם נעשות בדברים שפלים גשמיים, אבל בתוך זה יש סוד פנימי שהוא מעין נשמה של המצוות.
האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, מעומק תחתיתם עד רום גבהם- הרב מסביר שהרזיות היא יוצרת
אחדות של כל העולם כולו. הקשר בין נשמת התורה, הסוד לבין אחדות
הבריאה כולה מבואר באגרות הראיה, וכך כותב הרב.
אגרות הראיה ח"א אגרת רסו עמ' דש'.
- איני מוצא את עצמי בזה רואה את חזון השלמות כי אם בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשית הגשרים בין התהומות המפרידים, - זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת.
הרב מבאר כיצד האחדות הזאת מתחילה מן המחשבות והרגשות הנמוכים, עד המגמות והאידיאלים העליונים. עד ההגעה אל המקומות שהם מבטאים שאיפה ותקווה ומגמה של עילוי העולם. האחדות הזאת מחברת מהמקום הנמוך עד רום הגובה.
ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי האלהי, שרק זוהר הנבואה, ואספקלריא המאירה, זיהרא דאדם הראשון, ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח- הרב מתאר את המקום ממנו נובע האור העליון הזה, כמקום של זוהר הנבואה. זה המקום בו הנבואה מאירה בצורה הכי טובה.
בצרוה של אספקלריא מאירה, זה המציאות של נבואת משה רבינו, נבואה
נקיה בלי מסך.
הרב בשמונה קבצים מתאר את מעלת היכולת לראות בדרך של אספקלריא המאירה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה קצב.
- כשם שהאנשים המעשיים, בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות, אינם מוכשרים להשתכלות בהירה בענינים הרוחניים, והסתכלותם הרוחנית באה לקויה, ומעורבת עם משפטים כהים המתמצים מעולם המעשה שהם קשורים בו, כמו כן אין האנשים הרוחניים, העומדים ברום עולם, מוכשרים להסתכלות מעשית
שלמה, והידיעות המעשיות שלהם, וקשר חפצם בהשלמתן, אינם כי אם איזה צל היוצא מתוך הענינים הרוחניים העליונים. אמנם יש כשרון עצום בתכונה הרוחנית העליונה לכלול את הכל, אבל זוהי דוקא במדתה של התגלות הנבואה של אספקלריא המאירה. על כן משה רבינו עצמו עליו נאמר ויהי בישורון מלך, אבל במעמד הדורות
היה מלך לחוד ונביא לחוד...
במקור זה הרב מבאר שאצל האנשים הרגילים הכשרון המעשי והכשרות הרוחני לא בא ביחד. אומנם השלמות היא מציאות של משה רבינו שמסוגל לאחד בין הכשרון הרוחני לכשרון המעשי, חיבור זה הוא נעשה רק אצל משה רבינו, הוא אספקלריא המאירה. מתוך האספקלריא המאירה אנו עולים למציאות יותר עליונה. מציאות של
זוהרא עילאה זאת זיהרא של האדם הראשון. הרב לקמן בהמשך מבאר את המעלות שהאדם מתעלה מן הבשר עד המקום העליון של זיהרא שלאדם הראשון
המושג זיהרא עילאה של אדם הראשון מופיע בספר הזוהר. זוהר כרך א בראשית פרשת בראשית דף לו עמוד ב - ותפקחנה עיני שניהם רבי חייא אמר דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא מה דלא ידעו עד השתא כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש כדין
ידעו כי ערומים הם דאבדו זהרא עלאה דהוה חפי עלייהו ואסתלק מנייהו ואשתארו ערומים מניה הזוהר מבאר שאדם הראשון לאחר חטאו איבד את מעלת הזוהר עלאה
שהיה לו לפני החטא.
האר"י בשער הגלגולים כותב שנשמה זאת היא נמצאת באור גדול שהקליפות לא יכולות להאחז בה הזוהר הזה של זיהרא עילאה נמצא בכל המציאות, הוא עובר ונמצא בכל המציאות, כשורש רוחני המאיר את הכל.
רק סוד שיח עליון הוא מחלק את השדרות, מה יחשב לראשית, ומה יחשב לאחרית, איזה מערכה לא תכנס האחדות, מפני שפלותה, ואיזה מערכה היא עליונה ממנה, מפני גדלה, ולפני אחד מה אתה סופר- לאחר שהרב ביאר את האחדות הקיימת במציאות, הרב מבאר שישנו מקום עליון בו למרות כל האחדות אפשר להכיר את חלוקת המדרגות. חלוקה שהיא רק מחליטה מה מקומו של כל דבר ודבר. אומנם לא ברור לי האם הרב סובר שזאת המדרגה העליונה, או שכוונת הרב שזאת מדרגה יותר נמוכה שהרי כאן הרב מסביר שישנם דברים שהם לא נכנסים לתוך האחדות.
הרב מסיים שכלפי האלוקות, כלפי הקב"ה לא שייך שום ספירה. שהרי כלפי אחד, הוא הקב"ה לא שייך חילוקי מדרגות. הרב מסיים את דבריו בלשון שמופיע בספר יצירה. ספר יצירה פרק א' משנה ז'.
- עשר ספירות בלי מה, (מדתן עשר שאין להם סוף), נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר:
[עפ"י אגרות הראי"ה המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
