אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, חָסִיד. נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, רָשָׁע:
There are four temperaments among dispositions: [A person who is] easy to anger and easy to appease - his gain is canceled by his loss. [A person who is] hard to anger but [also] hard to appease - his loss is canceled by his gain. [A person who is] hard to anger, but easy to appease - [that is a] pious person. [A person who is] easy to anger and hard to appease - [that is a] wicked person. [Avos 5-11]
ארבע מדות וכו'. נסמכה המשנה הזאת לכאן לומר כי עוד מצאנו מדות שיש מהם טובות, ויש מהם רעות, ויש ממוצעות, כמו שאמר במשנה לפני זה.
There are four temperaments, etc.: This misnhah was placed adjacent to here to say that we have found other traits in which some of the [temperaments] are good, some of them are bad and some of them are intermediate - as it said in the mishnah before this.
ויש לשאול, מה ענין חסידות אצל אשר הוא 'קשה לכעוס ונוח לרצות'. וכן למה נקרא 'רשע' כאשר הוא נוח לכעוס וקשה לרצות. ועוד קשה, למה לא אמר 'נוח לכעוס ונוח לרצות זהו מדה בינונית', כמו שאמר למעלה (משנה י) שכאשר צד אחד
לטובה וצד אחד לרעה אמר שזהו מדה בינונית.
And it may be asked: What is the relation of piety to the one that is "hard to anger, but easy to appease?" And also why is the one who is easy to anger and hard to appease called, a wicked person? And also difficult - why did it not say, "[A person who is] easy to anger and easy to appease - that is an [average, literally, intermediate] temperament," as it said above (Avot 5:10), when one side was for the good and one side was for the bad, that this is an [average] temperament?
ודע לך כי תמצא שיש* בני אדם קשים בטבע, ומפני הקושי שלהם אינם נוחים לכעוס, ואינם נוחים לרצות מפני קושיים. ויש בני אדם שהם רכים בטבע בכל, והם נוחים לכעוס ונוחים לרצות. כלל הדבר; או שהוא קשה בכל, או שהוא רך בכל. ואין הטבע נותן שיהיה נוח לכעוס ויהיה קשה לרצות, שיהיה בו מן שתי המדות, שזה אינו. ולכך אמר שאם הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, 'יצא הפסדו' מה שהוא נוח לכעוס 'בשכרו', כלומר כי מה שהוא רך ונוח בעצמו, מביא לו השכר וההפסד שיש לו. כי מן מה שהוא נוח לכעוס יצא שכרו, שהוא נוח לרצות. כי לכך אמר 'יצא הפסדו בשכרו', מאחר כי מה שהוא נוח לכעוס גורם לו שהוא נוח לרצות, כי הוא נוח בטבע בכל. וכן אם 'קשה לכעוס וקשה לרצות', 'יצא שכרו', מה שהוא קשה לכעוס, 'בהפסדו', שהוא קשה לרצות. ולפיכך אמר 'קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד', דודאי כיון שהוא 'קשה לכעוס' טבעו קשה, ומפני כך קשה לכעוס. ומה שהוא 'נוח לרצות' זה בודאי שהוא אוהב הבריות [יסוד גדול יש בדברים אלו, והוא שהגורם לאדם להיות "נוח לרצות" הוא אהבת הבריות, שמחמת אהבתן האדם מתגבר על טבעו הקשה ונעשה "נוח לרצות". ונראה ביאורו, שלמעלה פ"א מ"ו אמרו "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את האדם לכף זכות", וכתב שם לבאר [רפ.]: "כלל הדבר בזה, שלמד מוסר האדם הנהגתו עם הבריות, כי אי אפשר שיהיה האדם בלבד, רק יש חבור אל הבריות לכל אשר ראוי לו; הן לרב, הן לחבר, הן לשאר בני אדם. ומדה זאת נמצא באדם מפני שהוא מקרב את הבריות ואוהב אותם, ובשביל כך... דן כל אדם לכף זכות... שלא יאמר מה לי לפלוני... [הוא] עשה חטא והוא רשע, ודבר זה לא יעשה, רק יקרב ולא ירחק". הרי שאהבת הבריות מביאה לדיון לכף זכות ולהימנעות מלהחשיב את חבירו כרשע. וברי הוא שמתוך כך יהיה האדם "נוח לרצות", כי יסלח וימחל לזולתו מחמת אהבתו כלפיו. וכן נאמר [משלי י, יב] "על כל פשעים תכסה אהבה". ובבאר הגולה תחילת הבאר החמישי [ד:] כתב: "כי האהבה הוא הסתר המומים הנגלים" [הובא למעלה פ"א הערה 874]. ועוד, הרי אהבת הבריות מביאה לאחדותו עם הבריות, וכפי שכתב למעלה פ"א מי"ב [שמא.], וז"ל: "ואמר שיהיה אוהב את הבריות, ומדה זאת ראוי למי שהוא רודף שלום, שהוא מקשר את הבריות עד שהם אחד, ומכל שכן שהוא יהיה אוהב את הבריות, ויהיה אחד עם הבריות". ובודאי שאחדות מביאה ל"נוח לרצות", שכשם שהאדם נוח לרצות לעצמו, כך יהיה גם בנוגע לחבירו בשעה שמרגיש את התאחדותו עמו], ולכך הוא נוח לרצות, ומתגבר על טבעו. או איפכא, שהוא בטבע רך, ולכך הוא 'נוח לרצות', ומה שהוא 'קשה לכעוס' אין זה רק שגובר על טבעו שלא יכעוס על הבריות, מפני אהבת הבריות, וחס על כבוד הבריות, ולכך הוא חסיד בודאי. וכן אם הוא 'נוח לכעוס וקשה לרצות', בודאי או שטבעו בודאי רך, ולכך הוא נוח לכעוס, ואם כן למה אינו 'נוח לרצות', אלא שהוא שונא הבריות, ולכך אינו נוח להם לרצות, מפני רשעתו [אודות הרשעות הגנוזה בשנאת הבריות, כן כתב בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ:], וז"ל: "דבר זה שאוהב את הבריות הוא אהבת השם יתברך גם כן, כי מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל. ולפיכך כאשר אוהב את השם יתברך, אי אפשר שלא יאהב את ברואיו. ואם הוא שונא הבריות, אי אפשר שיאהב את השם יתברך אשר בראם" [הובא למעלה פ"א הערה 875]. ולמעלה אמרו [פ"ב מי"א] ששנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם. ושם ביאר [תשמט.] בזה"ל: "שנאת הבריות אינו אלא בשביל לב הרע, כדכתיב [ויקרא יט, יז] 'לא תשנא את אחיך בלבבך'". ושם בהמשך [תשצב:] האריך בזה טובא לבאר כיצד שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם. ובנתיב לב טוב פ"א [ב, רי:] כתב: "הפך המדה הזאת [לב טוב] הוא מדת לב רע, והוא המדה הרעה שהיא רעה מאוד... והיוצא מן המדה הרעה הזאת שנאת הבריות. כמו שבעל לב טוב אוהב את הבריות, וחפץ בטובתם, ודן אותם לכף זכות, כך בעל לב רע שונא את הבריות"] . או איפכא, שהוא קשה בטבע, ולפיכך הוא קשה לרצות. ואם כן למה אינו קשה לכעוס, רק מפני שהוא שונא את הבריות, ולכך הוא נוח לכעוס, ולכך הוי רשע.
And you should know that you will find that there are people that are rigid by nature. So because of their rigidity, they are not easy to anger. But [also] due to their rigidity, they are not easy to appease. And there are people that, by nature, are malleable towards everything. So they are easy to anger and easy to appease. The principle of the thing is that one is either rigid towards everything or malleable towards everything. But it is not natural that one would be easy to anger and that he would be hard to appease - that he have both traits. That is not so. And hence it said that if he is easy to anger and easy to appease, "his loss" - that which he is easy to anger - "is canceled by (yatzah be, which can also be understood as, emerged with) his gain." That is to say that that which he himself is malleable and easy brings him the reward and the loss that he has. For it is from that which he is easy to anger that his reward emerges, such that he is easy to appease. And that is why it said, "his loss emerged with his gain" - since that which he is easy to anger is that which causes him to be easy to appease. For, by nature, he is easy towards everything. And likewise if he is "hard to anger and hard to appease, his reward" - meaning that he is hard to anger - "emerged with his loss" - that he is hard to appease. And that is why it said, "hard to anger, but easy to appease - [that is a] pious person." As certainly if he is hard to anger, his nature is rigid, and it is because of this that he is hard to anger. Yet that which he is easy to appease is certainly because he loves the creatures. And that is why he is easy to appease, so he overcomes his nature. Or it is the opposite: That he is malleable by nature, and that is why he is easy to appease. But that which he is hard to anger is only because he overcomes his nature, not to get angry at the creatures - from his love of the creatures, and [because he] concerns himself with the honor of the creatures. And that is why he is certainly a pious man. And similarly if he is, "easy to anger but hard to appease." It is certainly either that his nature is certainly malleable, and that is why he is easily angered. But, if so, why is he not easy to appease - except that he hates the creatures. So that is why he is not easy to appease - because of his wickedness. Or it is the opposite - that he is rigid by nature, and that is why he is hard to appease. But, if so, why is he not hard to anger - except that he hates the creatures. So that is why he is easy to anger, and that is why he is a wicked person.
ואמנם יש לפרש מה שאמר כאן 'נוח לכעוס וקשה לרצות' שהוא רשע, וכן מה שאמר 'קשה לכעוס ונוח לרצות' הוא חסיד כמשמעו [פירוש - בעוד שלפי הסברו הקודם מתבאר ש"נוח לכעוס וקשה לרצות" הוא סימן להיותו שונא הבריות [ומחמת כן נקרא "רשע"], ו"קשה לכעוס ונוח לרצות" הוא סימן להיותו אוהב הבריות [ומחמת כן נקרא "צדיק", וכמבואר בהערה הקודמת], הרי מעתה יבאר שאין אלו סימנים, אלא הן הסבות עצמן, שהכעס עצמו הוא סבה לרשעות, ואי הכעס עצמו הוא סבה לחסידות, וכמו שמבאר], וכדאמרינן בפרק ג' דנדרים (כב:), אמר רב נחמן, כל אדם הכועס בידוע שעונותיו מרובין [מזכיותיו], שנאמר (משלי כט, כב) "איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע", עד כאן הגמרא. הרי לך כי מי שהוא נוח לכעוס הוא "רב פשע", כמו שאמר הכתוב. ובודאי דבר זה יש לו טעם מופלג בחכמה מאוד, כי כל כעס היא יציאה מן השווי בתגבורת כאשר הוא בעל כעס וחמה, שהוא יוצא מן השעור הראוי. ודבר זה הוא מורה על פשע וחטא [אודות שהחטא והפשע נחשבים ליציאה מן הסדר, כן כתב למעלה במשנה ח [לפני ציון 1089], וז"ל: "כי השם יתברך סדר העולם עד שאין בו חסרון כלל, והפורעניות הוא היציאה מן הסדר מפני החטא, שהוא מוציא העולם מן הסדר". ובנצח ישראל פי"ד [שמ.] כתב: "והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות - לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל. ובאולי יאמר, אם כן הוא מה מעלתם במה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והרי יוצא שכרם בהפסדם. והתשובה על זה, כי גם זה לעומת זה; כי אם ישראל קרובים אל העונש מן הטעם אשר אמרנו, כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה, כמו שדרשו ז"ל [יבמות קכא:] על הפסוק [תהלים נ, ג] 'וסביביו נשערה מאוד', שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכך השם יתברך, בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות" ובנצח ישראל פל"א [תרו.] כתב: "כי עיקר החטא הוא היציאה מן הסדר"], כי האדם אשר הוא בעל זכיות אינו יוצא מן השווי, ואדרבא, הוא נשאר בשווי, כמו שנקרא 'צדיק' ו'ישר', שהוא נשאר על היושר השוה, מבלי שהוא יוצא מן היושר הגמור. וזה שהוא בעל חמה רב, יוצא ברגזנותו מן היושר והשווי, בודאי הוא בעל פשע, שבעל פשע הוא יוצא מן היושר ומן השווי. ומפני זה אמר בכאן מי שנוח לכעוס וקשה לרצות הרי הוא קרוב אל הכעס ואל החימה, ולהיות עומד בחימה ובכעס, וזהו יציאה מן השווי והיושר. ולהפך גם כן, אם הוא קשה לכעוס ונוח לרצות, בודאי אדם כזה בעל שווי ובעל יושר הוא, ולכך קשה שיצא מן השווי. ואם הוא יוצא, נוח לחזור אל השווי, שהוא מקומו, שהוא איש צדיק וישר, כי הכעס היא יציאה בתגבורת החימה מן השווי, ודבר זה מבואר.
However that which it said here, "easy to anger but hard to appease," is a wicked person, and also that which it said, "hard to anger but easy to appease," is a pious person can be explained according to its simple understanding. So it would be as we say in Chapter (4) [3] of Nedarim (22b): Rav Nachman said, "Anyone who gets angry, it is known that his iniquities are more numerous [than his merits], as it is stated (Proverbs 29:22), '[...] and a wrathful man abounds in transgression.'" You should then note that one who is easy to anger, "abounds in transgression" - as the verse said. And this thing certainly has a reason that is very magnificent in [its] wisdom. For all anger is a departure from the equilibrium with intensity, when he is being an angry and wrathful person - which is a departure from the appropriate measure. And this thing indicates transgression and sin. For a man who has [mostly] merits will not veer from the equilibrium. Just the opposite - he remains balanced. For he is called righteous and straight, since he retains exact straightness, without veering from total straightness. But this one, who is someone with much wrath, is one who veers with fury from straightness and equilibrium - [which indicates that] he is certainly someone with transgressions. For someone with transgressions veers from straightness and from equilibrium. And because of this, it said here, one that is easy to anger but hard to appease is surely close to anger and wrath, and to being situated in wrath and anger. And that is certainly a departure from equilibrium and straightness. And so too, the opposite: If he is hard to anger but easy to appease, such a person is certainly someone with equilibrium and someone with straightness. And therefore it is hard for him to veer from the equilibrium. But if he does veer, it is easy for him to return to the equilibrium, which is his place - since he is righteous and straight. For anger is a departure from the equilibrium with the intensity of wrath. And this thing is understood.
