על הקשר שבין חוט התכלת לחוטי הלבן שבציצית, כתב בספר החינוך: "ועוד אומר לי לִבי, שיש בזה רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו, הכל לה' ברוך הוא. כי הלבן רומז לגוף שהוא מן הארץ, שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפדר"א (פ"ג) וכו'. והתכלת אשר עינו כעין הרקיע, ירמוז לנפש שהיא מן העליונים וכו'" (מצוה שפו). הלבן רומז אפוא לגוף, לצד החיצוני של המציאות, ואילו התכלת מלמד על הצד הפנימי, הנסתר.
על הדרך הזאת מסביר הרב קוק זצ"ל, שמצוות ציצית מסייעת לאדם לחבר בין המצוות המעשיות לתוכנן הפנימי. "בכל מקום שאנו מוצאים בספרות ובחיים איזו הורדה או הקטנת ערך של המצוות המעשיות ודקדוקיהן" – קיים זלזול והתייחסות לא רצינית למעשה המצוות, מניין נובע יחס זה? – "הכל הוא נובע מתוך באר צרה נוכרית של ארס המינות, אשר תרה אחרי עיני אדם הזונות", זה שאדם הולך שבי אחרי המראה החיצוני של הדברים, ואינו מעמיק לחקור בשרשים הפנימיים. זו הייתה ראשיתה של המינות-נצרות, שזלזלה בצדדים המעשיים של היהדות, והציבה את העיקר על המידות והדעות. "זו היא ראשית מעשי שרש ראש ולענה, עפ"י המסורת, בשיחתו של ראש המינות עם ר' יהושע בן פרחיה 'הלא עיניה טרוטות' באכסניה, והתרות אחרי העינים, הרואות רק לפנים ובשטחי הדברים".
הרב רומז כאן למה שמספרת הגמ' במס' סנהדרין (קז ע"ב. סיפור זה הושמט ע"י הצנזורה ונדפס בחסרונות הש"ס. כיום כבר מודפס בהוצאות החדשות). כשנקלעו ר' יהושע בן פרחיה ו'אותו האיש', שהיה תלמידו, לאכסניה, שיבח ר' יהושע את בעלת האכסניה. א"ל: רבי, עיניה טרוטות. א"ל רשע בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה וכו'. אזל זקף לבינתא והשתחווה לה. וזה היה יסוד אותה דת, שנוסדה על ההסתכלות החיצונה המתעה. ומכאן גם "פשיטת הטלפים החזירית, האומר ראו שאני טהור", שאף זה מורה על ההסתכלות החיצונה.
וזו היא הוראת הציצית "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". מצות ציצית מורה לא ללכת אחרי עיני הבשר הבוחנות כל דבר עפ"י צדדיו החיצוניים. "היא היא המעכבת מלהסתכל באורן של ישראל הפנימי, שעל ידו ייראה ויגלה האור הצפון בכל מצוות ה'". המבט אל הרקיע וכסא הכבוד מביא להשקפה שונה על המציאות.
במקום אחר כתב הרב דברים דומים על היחס שבין החול והקודש. "בקטנות הדעת מונח ארס פנימי, שנדמה על ידו, שכל הנתקה מן החול אל הקודש, היא דחיה מישות אל אפסיות". לרבים נדמה שעניני הקודש הם דברים ערטילאים, מופשטים, שאין להם אחיזה במציאות. "מיסטיקה" יקראו לזה, התעסקות מעניינת, אך אין לזה ולחיים המעשיים דבר. החול הוא הישות, ואילו הקודש הוא האפסיות. אך באמת ההיפך הוא הנכון. "כל הנתקה מן החול אל הקודש, הוא בריחה מחורבן ואפסיות אל הישוב, המילוי והישות הכבירה והאיתנה, אל חיי החיים בעוצם מקוריותם, והזרמת שפעתם ההומיה, מלאת המנוחה והעז" (אוה"ק ח"ב עמ' שח). דווקא עולם הרוח, הוא זה שמחייה את העולם החומרי, וע"כ המעבר מן החומר אל הרוח הוא מעבר מן האפסיות אל המציאות.
בהמשך שם כתב הרב (עמ' שי): "מהו הדבר הנוטל את טעם החיים מההגיון העליון, מהו העניין המרעיל את הנפשות, שלא יחושו את נועם הקודש, את אור ה', ולא יבססו את כל מעשיהם ושאיפות חייהם על פיו" –– מדוע נדמה לנו שהענינים הרוחניים אינם דברים שניתן לבסס עליהם את החיים, ואנו מחפשים רק דברים מוחשיים, ורק בעשייה הגשמית נדמה לנו שיש תועלת וערך לפעולותינו? – "רק אותו הדמיון המתעה, המראה את הוד האצילות בצורה שוממה, ואת כל המהומה שבחיים בצורה מיושבת ובנויה, מה שהוא השקר היותר מסואב שבעולם". הביטוי החריף הזה בא לומר, שזו טעות חמורה לחשוב שמי שעוסק בתלמוד תורה או בענינים רוחניים אחרים, אינו אדם יצירתי, שכן רק הדברים החומריים הם ממשיים ויש בהם תועלת, וכל השאר אינו אלא מיסטיקה ודברים של הבל.
כאן אנו זקוקים "לעבודתם הקדושה של אנשי לב, לחשוף תמיד בלא הרף את המעיין הרוחני, לחוש בלב פנימה ולגלות לאחרים את ההוד וההדר, את העוז ואת ההוויה האיתנה והמבונה של החיים האציליים, אשר מקור חייהם הוא אור הקודש, המתרפק על האהבה העליונה, אהבת ה', בזיו טהרתה ועצמת אורה".
[הרב מרדכי גרינברג שליט"א]
