הנה אמרו רז"ל שסוכה היא בחינת ענני כבוד שליוו את ישראל במדבר, וענני כבוד באו בזכות אהרן, ובזה מבואר ענין "סוכת שלום", כי מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. אך לכאורה צריך עיון מהו הקשר בין מדת השלום ובחינת ביטול היש שביארנו לעיל? בזהר פרשת אמור (ק"ג) מביא עוד בחינה נוספת בזה, ואומר שם ענני כבוד בזכות אהרן, דכתיב (במדבר י"ד י"ד) "אשר עין בעין 'נראה' וגו' (אותיות אהרן) ועננך עומד עליהם" וגו', הרי שעין בעין, ראייה בהירה מאד בגילויו של השי"ת היא בחינת ענני כבוד, והיא גם בחינת אהרן - מדת השלום. והענין הוא שביטול היש, ראייה בהירה ושלום קשורים כולם זה בזה. לא תתכן מציאות השלום אלא רק בביטול היש הגשמי, היינו בראייה בהירה מאד שאין ערך לכל השאיפות אלא רק לשאיפה לרוחניות, כי כל זמן שבני אדם שואפים למטרות גשמיות ואנכיות אי אפשר שיהיה שלום ביניהם, כי כל אחד רוצה מה שיש לחברו, וכל מה שיש לחברו ממעט את רשותו הוא, על כן מוכרחים תמיד לבא לידי התחרות, מריבות ומלחמות. אך כששואפים כולם למטרות רוחניות אמיתיות רק אז תתכן ההתאחדות והשלום, כי ברוחניות אין הגבלות ואין אחד מיצר לחברו, ואדרבא כשמתרבה לאחד זה מקיל לשני ומועיל לו, וממילא הכל נוחים זה לזה ושמחים זה בזה תמיד. ולפיכך נקרא אהרן באושפיזין "אהרן כהנא קדישא", כי הקדושה והפרישות הן המקור שממנו נובעות מדות החסד והשלום של אהרן הכהן... (מכתב מאליהו חלק ב עמוד קז)
ביאור הדבר הוא, השי"ת ברא את האדם כך שרצונו יוכל לפעול גדולות, שהרי בצלם אלקים עשה את האדם. וכמו שרצון ה' הוא הפועל ובורא את הכל, מעין כח זה נתן הבורא לאדם. אף שאנו רואים שפעמים הרבה אין רצונו של אדם מתגשם, אין זאת אלא משום שרצונותיהם של אחרים מתנגדים לרצונו, אבל אילו כל בני אדם היו מאוחדים בשאיפה אחת, לא היה דבר עומד בפני רצונם. נמצא שאילו היו מאוחדים כולם במטרה להשיג כל טוב עולם הזה בלי שום זיקה לרוחניות, היו משיגים זאת, ואז היה מתבטל כל תוכן הבריאה, כי הרי תכליתה היא גילוי כבודו ית'. לכן גזר ה' שלעולם לא יוכלו כל בני האדם להתאגד שלא לשם שמים. "הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו", לא יכול להיות שלום של קיימא בין האומות, ותמיד יהיה ריב בין הלאומים... רק בביאת משיח צדקנו, כשיתגלה כבודו יתברך, ויכירו כל הגוים את מטרת הבריאה ותכליתה, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון ה' בלבב שלם - רק אז יהיה שלום בעולם... (חלק ג עמוד צז)
יעקב אבינו "איש תם" שהיתה מדתו שלמות, בחינת עשיית שלום בין ההפכים, ראה שלא יתכן שישרור שלום בין היורשים אם המוריש לא יספיק לצוות את ביתו וליישב הכל ביניהם כראוי. וזה דבר שאי אפשר לעשותו אלא סמוך למיתה, הוא ראה שהשלום יימצא רק במקום שישנה שלמות, כי אם יהא אדם מושלם במדה אחת, כגון מדת החסד, אפשר שעדיין חסר במדת הגבורה, עד שבא לידי המיזוג הנכון בין שתי מדות אלה, זוהי מדת התפארת, וכן בין בני אדם בעלי התכונות שונות אי אפשר שישרור השלום אם אין שרויה שם מדת השלמות שכל אחד ישאף למלא את תפקידו בחלקו הראוי לו בלי לקנא בחלקו של השני, ויכיר שרק בהצטרף כל החלקים, בהשלימן זה את זה, יזכו לתכלית השלמה. לשם השראת שלום ושלמות בין היורשים יש צורך גדול לישוב הדעת, והכנה רבה בעת הראויה לזה, ועל כן חשש מפתאומיות המיתה, ותבע חולי לתיקון דבר זה. (חלק ג עמוד קפח)
