Why Do People Always Want MORE?

לזכות ידיד נפשי הצדיק ר' דניאל קראטקא שליט"א וכל בני ביתו לברכה והצלחה!!

The difference between Bnei Torah and the rest of the world is that we believe that our purpose on earth is to control urges, to make the soul master over the body, to overcome, to battle not others [as on a sports field or in business] but ourselves. The rest of the world sees urges as something one should strive to fill - and even take pride in those urges and fight for the right to fulfill them to their hearts desire with complete legitimacy. 

Some thoughts and eitzos on overcoming base desires. 

It's not the actual thing he wants. The attraction is that he doesn't have it. That never ends. 

וכי תשאל למה הוא זה אשר לא ישבע השואף באשר ישיג ויגיע אליו?

יש בזה דבר עמוק ונפלא. הלא השאיפה היא כח המושך, אשר ימשוך אליו את אשר מחוצה לו. כלומר שאינו דומה לרעבון הטבעי, שהוא רק הרגשת ההכרח למלא את בטנו, שזה דבר שיש לו קצבה ושיעור, אבל מי שנופל ביד השאיפה לכסף וכדומה הוא אינו מבקש דבר ידוע וקצוב, אלא שמושלת עליו תאוה מחודשת, מלאכותית, להרחיב את תחומו, לקחת לעצמו דבר שהוא חוצה מפני שהוא חוצה לו, נמצא, כי לא מפני חשיבות עצם הענינים ישאף השואף אליהם, אלא אך ורק בהרגישו כי חוצה לו המה.

וממילא וזה לך האות כי כך, בהשיגו הענינים אשר שאף אליהם, שוב לא ישוו בעיניו מאומה ולא ישביעו את תאוותו... ולא רק בחמדת הממון הדברים אמורים, כך היא המדה גם בתאוות חמריות אחרות. הנה אמרו בגמרא (סוף נדרים) מעשה במי שהיה חשוד לנואף והיה נחבא בבית הבעל, בא הבעל ובקש לאכול דבר שטעם ממנו נחש, שהוא סם המות, צעק לו אותו נואף והצילו. ואומר שם רבא שאין שום חשש שנואף היה באמת, כי אם כן היה מניחו למות, ומקשה הגמרא פשיטא, ומתרצת, שאולי הייתי אומר שבאמת נואף הוא, אבל נוח לו שיחיה הבעל כדי שתהא האשה עליו בבחינת "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", קא משמע לן. אבל עדיין קשה, אולי באמת כן הוא? ומפרשים שם בתוספות שנואף אינו יודע ענין זה של מים גנובים ימתקו.

וביאור הענין כנ"ל, כי בעל התאוה לא ידע שדחיפת תאותו באה דוקא מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, ואם אך ישיגנו, ללא קשיים ובהיתר, כבר יפוג טעמו ויקטן תענוגו, הוא מדמה שכל אשרו תלוי בהשגת מבוקש זה דוקא, ואם רק ישיגנו מאושר יהיה לעולם. אילו ידע באמת כמה מן הדמיון יש בזה, כבר לא היה רודף אחריו.

ואם כן כבר נתגלה לפנינו הטעם למה אין שובע לשואף, כי ללא דבר שאף, ואך רוח ישיג... (מכתב מאליהו חלק א עמוד מא)

Man never stops eating, drinking, scrolling, buying etc. etc. in order to compensate for his deeper spiritual longing. 

...וכל עיקר מה שאדם מתאוה לכל מיני תענוגי העולם הזה, הוא רק משום שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החסרון שהוא מוצא בעצמו, אשר באמת אינה אלא רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה. ורעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו, ועל כן אין אדם מת וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים, כי הדמיון לא ישביע... (שם עמוד ק)

The animal soul gets the human part of the soul to be a partner in its desires. 

בנפש ישנן ב' בחינות, הנפש הבהמית והנפש השכלית. הבהמית כאינסטינקט פועלת בלי הכרתנו. היא מקבלת צווים ומקיימתן, למשל החושב לקום בשעה ידועה יקיץ בשעה ההיא... אמנם התאוות והרצונות גם כן ישנם בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה, ועולים אל הנפש המשכלת החושבת מחשבות, אז, הנפש החושבת קובעת את הרצונות במחשבה ובלב, ונעשית הנפש העליונה הזאת נוגעת בדבר, ודוחה כל החשבונות וכל הציורים שיתנגדו לרצונות ההם... (שם עמוד רנט)

Tyveh can be satisfied [at least temporarily]. Gyveh is all dimyoinois shav - delusions of grandeur. There is little hope for a deluded person.

למדות ישנם שני שרשים, התאוה והגאוה. ויש הבדל גדול ביניהם, התאוה היא מוגבלת בהתאם לגבולי כחות הגוף, אבל לגאוה אין גבול, כשהאדם מתאוה לאכול תאותו נפסקת כשבא לידי שביעה. גם הזולל והסובא עלול להגיע למצב שגופו יחלש ויפסיק מזלילתו, וכן גם בשאר התאוות החמריות. אבל הגאוה לעולם לא תבא על סיפוקה, הן הגאוה ענינה הוא דמיונות שוא של גדלות - בחינת אני ואפסי עוד. אם התאוות החומריות הינן בבחינת גשמיות דטומאה, הגאוה היא בבחינת רוחניות דטומאה, ועל כן אינה יודעת גבול. יוצא מזה שבעל התאוה קרוב הוא יותר להכרת האמת, כי אפשר שיתגלה לו עונו בשעת שובעו כשאין התאוה שולטת, מה שאין כן בעל הגאוה היות ואין קץ לגאותו, ובהיות שאיפתה פועמת בו תמיד לא יתגלה לו עונו לעולם... (חלק ב עמוד נא)

Logic doesn't always help when dealing with tyvah. 

ספרו לי מעשה אודות אחד ממקורבם של גדולי בעלי המוסר ז"ל. הוא עסק בלמודי המדות וקבע זמן לעצמו להתלמד בשבירת היצר. פעם התבונן יפה בענין התאוה מה היא, למה ואיך יתאוה האדם. הוא הכיר כבחוש שהשי"ת הוא אשר שם בו הכח להתאוות ולשאוף, הרעב יכאב לאדם כמו שאר היסורין, אבל לא די בזה, כי שם בו השי"ת גם כח התאוה, להתאוות גם לדברים אשר איננו רעב להם. והרי זה מופת ברור שהענין המיותר הזה נוצר לצורך עלייתו הנפשית, לשם שבירת היצר, וכי התאוה נהיתה מאליה? מאן באה? וכו' וכו' וחשב אז שראה בבהירות גדולה את מהות עבודת האדם ושבירת היצר. באותו רגע עלתה לפניו תאוה לאחת מהנאות הרשות שהיה פרוץ בהן ונתאווה... לא הועילו לו כל החשבונות, גם באמרו לעצמו בשעת מעשה הלא רואה אני את כל הבל התאוה שבאדם, ואם כן עלי לשבור את רצוני זה. אבל לבו ענה לו כן הוא אבל... אני רוצה... שתמלא תאותי. ויקם וילך ויעש כאשר ציותה עליו תאותו. הרי שיש יודע ומורד. בוחר ברע - בפשיעה. (שם עמוד נו)

This is how Aldous Huxley put it: 

“I had motives for not wanting the world to have a meaning; and consequently assumed that it had none, and was able without any difficulty to find satisfying reasons for this assumption. The philosopher who finds no meaning in the world is not concerned exclusively with a problem in pure metaphysics. He is also concerned to prove that there is no valid reason why he personally should not do as he wants to do. For myself, as no doubt for most of my friends, the philosophy of meaninglessness was essentially an instrument of liberation from a certain system of morality. We objected to the morality because it interfered with our sexual freedom. The supporters of this system claimed that it embodied the meaning ... of the world. There was one admirably simple method of confuting these people and justifying ourselves in our erotic revolt: we would deny that the world had any meaning whatever.”

התאוה והעבודה זרה - מינות, מסובבות זו מזו. תחילה באה התאוה, ואחר כך ע"ז. כי הרי התאוה היא הסבה לע"ז, כאמרם ז"ל יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש, ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין ס"ג). האדם הולך אחרי המינות כדי להתיר לעצמו את כל רצונותיו באין מפריע, הרי שהנגיעות הן סבת המינות. מכאן למדנו, שאי אפשר שינצל האדם ממינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה. הוא בא לידי כפירה כיון שהנגיעות משחדות ומעוורות את שכלו להתיר לעצמו את רצונותיו. לכן גם גדולי השכל נכשלו - ונכשלים גם היום - בכפירה. משום כך אין עצה למי שעסק בספרי מינות אלא בביטול הנגיעות, לשאוף להקטין את השלא לשמה במעשיו, להתרחק מפניות לעניני העולם הזה, עד כמה שאפשר.

ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה, והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי עולם הזה? הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו. אלא יעסוק באמונה פשוטה בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות, אם גם חיצוניים בראשיתם - ובלמוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו ויזדכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה. (חלק ג עמוד קעח)

The antidote for the כח המתאווה - raw desires and urges? DVEYKUS BaShem!!!

הרמח"ל כתב בדעת תבונות (ע"ב) שתכלית ביאת הנשמה פעם שניה בגוף היא כדי שתזככהו זיכוך גמור. ויש לנשמה עצמה תועלת בזה, כי בהשלימה את הגוף תתעלה הנשמה מעילוי לעילוי ותוסיף כח על כח ויקר על יקר. וקשה, הרי כבר נזדכך הגוף, היינו שנעקרו ממנו התאוות, והרצון לקבל, שנמצאים בנפש, בעולם הנשמות, ולמה צריך עוד זיכוך? ושמעתי ממו"ח ז"ל ביאור נפלא לזה, כי הרי כל העונשים וכל המיתות של ביטול המדות הרעות יכולים רק לבטל התאוות למעשה, ונהיה כמי שלא ראה אשה מימיו שבודאי לא יתאווה, או כמי שלא ראה אחרים מימיו ולא ידע מהו כבוד, היינו שביטול המדות הוא רק בפועל ולא בכח, כי אם רק יזדמן מה שיעוררן הרי המדות במקומן הן. על כן נדרשת דבקות בקדושה בהיותו בגוף ממש - בבחינת גוף שבנפש כדי לסלק לגמרי גם רושם דק זה של מדות בכח.

ולזה אין צורך בבחירה, כי הדבקות הגמורה בה' היא שיכולה לשנות את פנימיות האדם גם בבחינה זו של "בכח", כך שמעתי ממו"ח ז"ל.

ויש לבאר יותר. הן בכל תאוה יש הכח המתאוה והדבר המעורר לתאוה. כשיתברר לאדם שכל הדברים שהתאוה אליהם שקר הם ואין ראוי להתאוות להם כלל - היינו גדר ביטול היש הגשמי - הרי כבר אין לו דבר שיתאוה אליו. אבל עדיין נשאר בו עצם כח המתאוה. העונשים והמיתות מבטלים רק את ישות התאוה, ובמה יתוקן הכח המתאוה עצמו? רק בשאיפה לקדושה, דהיינו הדבקות בו ית'. דבקות זו שהיא האהבה הגמורה אי אפשר להשיגה על ידי בחירה, כי אחרי עבודת היראה בבחירה באה האהבה כמתנה מלעילא, ובזה מבואר שתיקון הנפש בדבקות זו לעתיד לבא יהיה אחר כלות הבחירה... (חלק ד עמוד קנה)

Make fences and keep yourself busy and you won't be bothered by tyvos. 

אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע (סוכה נ"ב). כך שם השי"ת בטבע האדם את הפלא של שביעה על ידי רעבון, ללמד לנו שהתאוה שקר ולכך אין לה קיום. לכן הדרך להתרחק מן התאוה היא בבחינת "מרעיבו שבע". וגם צריך להרבות בסייגים שלא יבוא לידי התעוררות התאוה, (כמו שלא להביט חוץ לד' אמות וכדומה). אז הלב פנוי לקדושה, וכל שירבה קדושה והרהורי תורה לא יזדמן לפניו כל כך בנקל להתעורר לטומאה.

ויש בחינת היתר "דבעבידתיה טריד" (ב"מ צ"א) במגדלי בהמות שמרביעים כמכחול בשפופרת, אולם ברש"י (שם) שזה דוקא בבהמות שלו... הרי שאין ההרגל מועיל להציל מהרהור ורק טרדה דעבידתיה מועילה לזאת.

ואם תשאל, הרי על כל פנים הורגל לראות את הדבר ההוא, ואיך יתעורר בראות הדבר שכבר הורגל בו, הרי התאוה דורשת חידוש? אבל יש טעות בשאלה זו. יש ענין המעורר ויש ענין המזכיר, והפרש גדול יש בין מעורר למזכיר. האדם שהוא בעל תאוה, הן בטבעו יהרהר בתאוות מלבו, אפילו אם לא יראה דבר. אדם כזה, כאשר יגיע למצב אשר גופו יביאהו לידי הרהור, אז אין צריך אפילו למזכיר ויהרהר. ויש שהוא עומד סמוך למצב ההרהור, אז על כל פנים צריך למזכיר, אך די בכל דבר שיזכירהו, אפילו דבר שהוא כבר מורגל בו. זה כמו מי שעבר הזמן הרגיל לאכילתו אך עדיין לא עלה רעבונו לרעיוניו, אז די בפרוסת לחם להזכירו רעבונו, אף שהלחם בודאי אינו חידוש אצלו. ורוב בני אדם הם במצב זה לגבי התאוות ברוב הזמנים ועל כן אין מועיל לזה הרגל, ורק הטרדה בענין אחר שהוא בשייכות עם מה שרואה - זו מועילה להרהור. אך טרדה גדולה מבטלת ההרהור אפילו כשאין לה שום שייכות עם מה שרואה... (שם עמוד רמא, וראה שם עוד)

When one is still close to tyvos [like just about all of us] then the solution is to distance oneself from them. Once a person is far from then then he can come a little closer and enjoy them לשם שמים. 

מצאנו שהנזיר נקרא קדוש (במ"ר י' כ"ח), ואף על פי כן נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין (נזיר י"ט). ושוב, מצד אחד, "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" (תדא"ר כ"ו)... אבל הענין הוא שישנן שתי מדרגות, מי שקרוב להכשל בתאוות צריך לרחק הנאות העולם הזה, ואפילו רבי חשש לזה. אבל מי שכבר ריחק את התאוות מכל וכל צריך להתקרב אליהן קצת כדי שירגיש ברכה והודאה אל השי"ת על ההנאה שנתן לו. ובכוזרי (ג' ט"ו) כתב שמי שגדול ושלם יותר ברוחניות הוא נהנה יותר מטעם האכילה... (שם עמוד רסח)