"והנה נער בוכה"
"ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה.
ותחמל עליו ותאמר: מילדי העברים זה" (שמות ב', ה)
רע ומר היה גורלם של ילדי ישראל במצרים, לאחר פקודתו השטנית של פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" (א', כב), וסיפורו האישי של משה בילדותו ממחיש היטב את גודל האימה, שהיתה נחלת כל בית יהודי באותם ימים אפלים.
הגזרה פקדה – ללא ספק את כל ילדי ישראל, אך האם גם התגובה לה היתה דומה בכל בית בישראל?
האם יוזמתה של יוכבד, המצפינה את משה ומשלחת אותו בסופו של דבר בתיבת גומא על פני היאור, הינה מעשה יוצא דופן, או שהפכה לנורמה באותם ימים?
לשאלה זו נדרש הרמב"ן אגב דיוק בכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו" (ב', ב), וכה דבריו:
"ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכולן תצפונה אותם בכל יכולתם, ואין צורך לטענה: 'כי טוב הוא'. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש (מיוחד) וחשבה כי יארע בו נס וינצל… וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו, שבה כי ינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא".
נמצא אפוא – לפירוש זה – שיוזמתה של יוכבד היתה חריגה בהשוואה לשאר הנשים, שאולי ציפו אף הן לנס, ובכל זאת נותרו בעמדה פסיבית נוכח האימה המשתקת.
אך מכל מקום, גם אם היתה הכנסת משה לתיבה, מעשה יוצא דופן, סביר היה כי לכשיתגלה, ניתן יהיה לראות בו צעד נועז הגובל ביאוש מצד אחת הנשים העבריות שלא היתה יכולה לראות קלגס מצרי התולש את בנה מזרועותיה…
בדרך זו ניתן להבהיר בפשטות את מסקנתה של בת פרעה:
"ותאמר מילדי העברים זה" (ב', ב), שכן מי מלבד אמא יהודיה, נטרפה עליה דעתה להפקיר את בנה על שפת היאור?
גם על נקודה זו עומד הרמב"ן בפירושו לביטוי "מילדי העברים זה", וכותב:
"נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד (כמעשה הגר וישמעאל) שמוהו שם. ואיש מצרי – למה יעשה כן?"
"ותפתח ותראהו…" – מה ראתה?
ברם חז"ל במסכת סוטה י"ב ע"ב אינם מסתפקים בפירוש פשוט זה ושואלים על הכתוב: 'ותאמר: מילדי העברים זה' – מניין ידעה?
ותשובתם: "אמר ר' יוסי ברבי חנינא: שראתה אותו מהול".
יש לציין שגם פרשנים 'רודפי הפשט' כאבן עזרא והרשב"ם מאמצים פירוש זה של חז"ל, והרשב"ם כותב: לפי שראתהו נער זכר (ולא נערה!) והוא מהול, אמרה – מילדי העברים זה.
בין אם פשוטו של מקרא הוא ובין אם מדרשו, נמצינו למדים מפירוש זה על מסירות נפשם של ישראל אשר מלו את בניהם במצרים, על אף העובדה שבכך קל יהיה לזהותם כיהודים, ומסירות נפש זו חזרה ונשנתה בעת גזירות השמד של אדריאנוס קיסר, לאחר חורבן הבית השני, ומכאן ואילך לוותה את עם ישראל בכל שנות גלותו, מגזירות תתנ"ו והאינקוויזיציה, ועד ימי השואה. ללמדנו, כי מצווה יקרה זו שמסרו ישראל נפשם עליה – נתקיימה בידם!
. . .
אך הנה בדורות האחרונים, נתווסף לפשר זיהויו של משה כילד מילדי הבערים, פירוש נוסף, שגם אם – במבט ראשון – נראה כדרשה בעלמא, רמוז הוא בעומק פשוטו של מקרא.
בחסידות מובא פירוש זה בשם הצדיק ר' בונם מאוטבוצק, הקושר את תחילת הפסוק אל סופו: "ותראהו והנה נער בוכה… ותאמר מילדי העברים זה".
אומר ר' בונם: "לפי שראתה אותו בוכה ולא שמעה את קול בכיו, לפיכך אמרה: אין זאת כי מילדי העברים הוא זה, כי רק ילד יהודי מסוגל לבכות חרש, ללא השמעת קול" (מתוך מעיינה של תורה).
ובמסורת שבעל-פה שמעתי מוסיפים בשם האדמו"רמפיאססנה מצאצאי ר' אלימלך מליזנסק, שאמר בעיצומה של השואה: "כדי שלא יגלו את הילדים היהודים החבויים במסתרים מפני הקלגסים המצרים (..והנאצים…) למדו אותם מילדותם לבכות בשקט בשקט… ולפיכך כשראתה בת פרעה את משה מתייפח בדומיה, אמרה: זהו בכי של ילד יהודי – מילדי העברים – זה.
אפשר שלפירוש זה גופו רומזת הגמרא במסכת סוטה שם:
" 'ותראהו את הילד והנה נער בוכה' – קרי ליה – ילד וקרי ליה נער? (פעם נקרא הוא ילד ופעם נער?).
תנא: אמר ר' יהודה: הוא ילד וקולו כנער"
אמנם ר' נחמיה שם דוחה את דברי ר' יהודה ואומר:
"אם כן עשיתו למשה רבנו – בעל מום" (שהוא ילד קטן וקולו עבה כקול נער), אך דומה שכוונתו הנסתרת של ר' יהודה לומר: הוא אמנם ילד קטן שמלאו לו רק שלומה חדשים, אך קולו כנער מבוגר היודע לשלוט בעצמו ולבכות חרש חרש…
"אמר – כבר מותר לבכות?"
פירוש קורע לב זה, אי אפשר שלא יעורר בנו אסוסיאציות מחרידות מתקופת השואה ולא יזכיר לנו את ה'אקציות' בגטו בהן למדו את הילדים לבכות בשקט כדי שלא יגלו אותם הנאצים הארורים, ויקחו אותם עם כל בני משפחתם למחנות ההשמדה.
. . .
לאחר השואה סיפר אבא קובנר, מגיבורי מחתרת גטו קובנא, על ילדה קטנה ששאלה לפי תומה את אמה, בתום השואה, לאחר שיצאה מן המחבוא בו הסתתרה: "אמא כבר מותר לבכות?"
ונתן אלתרמן, ששמע סיפור זה מפיו של אבא קובנר, נתן לו ביטוי בשיר שלפניכם, שאין כמותו בשירה העברית החדשה, ואין כמוהו לבטא את המהפך האדיר מבכי – לשחוק ומשואה - לתקומה.
…וכהד מיני קדם, עונה לו קול בכיו של משה בדומיה בתיבה – בין קנה וסוף, הופך לשירה המתרוננת ברמה על ים סוף.
. . .
לא ולא חברים יקרים!
איננו באים להשוות את ילדי גוש קטיף, הבוכים בדומיה בלילות (ואני שמעתי את בכים…) מפחד הפצמ"רים ואימת הגירוש גם יחד, לא למשה בתיבה ולא לילדים בשואה חלילה…
ובכל זאת לאחר אלף אלפי הבדלות מותר לנו לומר:
אוי לו למי שאינו יודע להאזין לקול בכיו של ילד יהודי המתייפח בדממה.
אוי לו לזה, שעיניו טחו מראות ואזנו אטומה
איש כזה – אינו ראוי להיות מנהיג לאומה!
חנן פורת
"אמא, כבר מתר לבכות?"
…שאלה הילדה אחרי צאתה מן המחבוא, עם השחרור (אבא קובנר)
כֵּן, יַלְדָּה, כֵּן, יָדַיִם דַקּוֹת.
כֵּן, עַכְשָו כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת.
כֵּן, מַלְאָךְ קֳטוּף רִיסִים וְשֵׂעָר,
כֵּן, עַכְשָו כְּבָר מֻתָּר, כְּבָר מֻתָּר.
כְּבָר הַלַיְלָה רוֹגֵעַ וָצַח,
כְּבָר הַדּוֹד יוֹזֶף קְרָמֶר הָלַךְ,
כְּבָר הָרַדְיוֹ סָפַר וּמָנָה,
מֶה עָשוּ לָךְ, כִּבְשָׂה מְעֻנָּה.
צַיְתָנִית וּמַשְׂכֶּלֶת הָיִית
וּבָאֹפֶל בָּכֹה לֹא בָּכִית
וַאֲפִלוּ (פֶּן אֹזֶן תִשְמַע!)
אֶת שִנַּיִךְ צִמַּחְתְ בִּדְמָמָה.
וְעַל-כֹּל, וְעַל-כֹּל, וְעַל-כֹּל
כְּבָר הוּכַן, קְטַנָּתִי, פְּרוֹטוֹקוֹל
וְסֻדַּר וְהֻדַּק בְּסִכּוֹת - -
וְעַכְשָו כְּבָר מֻּתָּר לִבְכּוֹת.
הַיָּרֵח מַבִּיט בָּךְ צָלוּל.
השּוֹמְרִים נִצָּבִים עַל הַגְּבוּל.
אִם מִגֶּדֶר הַתַּיִל תֵּצְאִי,
יְרַדְּפוּךְ הַצָּבָא וְהַצִּי.
אֲבָל אַתְּ – אַתְּ בִּכְתֹנֶת-הַבַּד,
בְּלֶב-לַיְלָה יוֹצֵאת לְבָדָד,
וְהוֹלֶכֶת עַל נִיר וִיעָרוֹת,
וְחוֹמוֹת לְפָנַיִךְ כּוֹרְעוֹת.
עַל גַבֵּךְ הַנָּזִיר מֵרַחֲמִים -
צְרוֹר הַג'וֹיְנְט הַנִתָּן לַיְתוֹמִים.
וּבְיָדֵךְ הַקְּטַנָּה פַּת-קִבָּר
אַשֶר אוּנְרַא נָתְנָה לְמָחָר.
עַל שָׂדֶה וּנְהָרוֹת וִיעָרִים
אַתְ הוֹלֶכֶת בִנְתִיב גִבּוֹרִים
וּקְרוּעָה כֻּתָּנְתֵּךְ לִסְחָבוֹת
אַךְ תוֹלְדוֹת הָאֻּמָּה נִכְתָּבוֹת!
אַתְּ תַּגִּיעִי בְּלֵיל-סְעָרָה,
אַךְ תַּגִּיעִי! חֵי רָם וְנוֹרָא!
הַחֻקִּים הַקָּמִים לְנֶגְדֵּךְ
יִקָּרְעוּ כְּקִרְעֵי כֻּתָּנְתֵּךְ!
נְעָרִים נְחוּשִים כְּאֶגְרוֹף
יִשָּׂאוּךְ בְּחֵיקָם אֶל הַחוֹף
וְיָדַיִךְ עֲלֵי צַוָּארָם
מוּל שִבְעִים פַּרְלַמֶנְטִים וָיָם.
וּבְעֵינַיִךְ הָאֹשֶר יָחֹג
וְהַחֹק יְנַצַּח אֶת הַחֹק,
וְכוֹכָב מִגָּבוֹהָ יָעִיד
אֵיךְ קָרַעְתְ אֶת הַיָּם בַּשֵּנִית.
וּבֵין אֵש לְבֵין גַל נְעָרִים
יַעַמְדוּ כְּמֻכֵּי-סַנְוֵרִים
לְהַבִּיט אֵיךְ בְּרֶטֶט אִישוֹן
מְנַצְנֵץ בָּךְ הַשְּׂחוֹק הָרִאשוֹן.
נתן אלתרמן
